She's just a girl and She's on fire… פרק 18

נקודת מבט שנאל-

חזרתי לבית, למקום היחידי שמקבל אותי כמו שאני. אני לא כועסת על המשפחה שלי, המצב הכלכלי הקשה הביא אותם לזה.
נשכבתי במיטה בחדרי, מתעלמת לחלוטין מכל רעש אחר.
מחברת את האוזניות אל אוזניי ומתנתקת מן העולם.

הודעות חסרות טעם נשלחו אל הטלפון שלי, אף אחד מהן לא עניינה אותי.

מאת; ליאור

'שנאל אני דואג. את לא עונה לי, הכל בסדר?' 23:15
'שנאל אני מצטער אלו היו הנהלים' 23:27
'שנאל אולי פעם אחת תתנהגי בבגרות ותעני' 23:43

מאי הקטנה ישנה. זה היה טוב לכולנו.

אל; אהובי ���♥

-'שון אתה ער?' 23:50

מקליד/ה…

'כן אהובתי. למה את ערה?' 23:53

-'יום מעצבן… מה איתך?' 23:53

מקליד/ה…

'יום קשה אבל מתמודד. מה קרה לך?' 23:56

-'נפלתי היום בעבודה מול כל העולם, לא ידעתי איפה להתחבא' 23:57

מקליד/ה…

'זה קורה לכולם מתוקה שלי. את בסדר? נפגעת?' 23:58

-'מישהי מבית הספר הקודם שלי שמה לי רגל בכוונה.. היא התאכזרה אלי' 23:59

בכיתי בשקט. לא מאמינה שאני מספרת לו.

מקליד/ה…

'היא מקנאת בך. אל תתייחסי אליה, מה עשו בעבודה?' 00:00

-'אמרו לי ללכת הביתה' 00:00

מקליד/ה…

'את רוצה שאני אבוא?' 00:01

-'מאוד.. קשה לי כבר להיות לבד' 00:02

הבטתי על המסך כשלא ראיתי ששון מקליד ומיד שיחה נכנסה אל תוך הטלפון

אהובי מתקשר

"יפה שלי נסיכה שלי את לא לבד" אמר בדאגה, התגעגעתי לקול שלו
-"אני כן לבד. אין לי אף אחד בחיים" הודתי בשקט
"את ממש לא לבד! אני כאן" מיד ענה
-"לא נכון" בכיתי בשקט
"תספרי לי , תראי שאני אבין" ענה בדאגה, עניין אותי מה הוא עושה, איך הקמט במצח שלו מופיע
-"שון אבא שלי לא התעסק איתי, הוא לא הטריד אותי מינית או אנס אותי. הוא פשוט ברח מהבית והשאיר איתו חובות, הייתי מבלה ימים ולילות בשביל לעבוד ולעזור לאמא שלי לכסות את החובו. . הוא היה נעלם ואז יוצר קשר בטלפון וכמה ימים אחרי קיבלנו חוב, בגללו עיקלו לנו את הבית, ניתקו לנו את החשמל ואת המים, ואת הגז. דברים בסיסים שלא חשבתי שאני אלחם בשבילם. ועכשיו כשאני מושעת מהעבודה כי נפלתי ויש לנו עוד חוב של 30 אלף שקל" אמרתי ללא הפסקה, שון שתק .

-"ואז עברתי לכאן ואמא שלי לא בקשר טוב איתי. היא כועסת עלי הרבה.. ולפעמים אף אחד לא יכול להבין אותי" נאנחתי בשקט
"אני כן יכול להבין אותך, ואני יכול לעזור לכם מתוקה שלי, את תראי" ענה מיד
-"אני לא צריכה עזרה , אני פשוט לא רוצה להישאר לבד" עניתי בעצב
"את לא תישארי לבד. אני כאן למענך" ענה
-"אתה יכול לבוא לכאן?" התחננתי בשקט,
"זאת בעיה.. אני מתחיל את ההדרכה היום. אני אבקש אישור" ענה בחיוביות
-"שון?" שאלתי בהיסוס
"כן" ענה
-"אתה באמת אוהב אותי?" שאלתי
"כן! אני אוהב אותך. את האושר בחיי" ענה "אני שמח ששיתפת אותי"
-"אני מחכה לך" עניתי בתקווה עייפה
"גם אני. עכשיו תחזרי לישון" ענה וככה סיימנו לדבר

התעוררתי לבוקר חדש והופתעתי לגלות ששון ישן לידי, גופו חם וכבד
חיבקתי אותו והתענגתי על כל רגע ורגע.
הוא היה לבוש עדיין במדים הירוקים, הוא הגיע לכאן רק בשבילי!

הבטתי הצידה מבחינה במיטה הריקה של מאי, הבטתי על שעוני רןאה שהשעה כבר 10 בבוקר. כלומר אנחנו לבד.

הורדתי את חולצתי ונשארתי רק בחזיה הפשוטה שלי, מורידה את מכנסיי ונשארת בתחתונים.
מביטה בעצמי במראה ורואה את גופי שהצטנם לאחרונה.
מסביר את העבודה הקשה.
ואת החוסר זמן לאכול, חוסר היכולת לאכול כשהראש עסוק במחשבות.
עליתי על מיטתי בחזרה, מעירה את שון, לא מחכה לשום תשובה ממנו.
"תשכב איתי" מיד ביקשתי כשעיניו נפקחו, הוא מצמץ את עיניו מספר פעמים והביט בי במבט מבולבל
"תחזרי לישון שנאל" ענה
פערתי את פי לרווחה , לא מבינה למה לא.
קמתי מהמיטה נכנסת מיד למקלחת, מתחילה לבכות, אני לא מספיק מושכת?
אחרי חצי שעה של בכי שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, יוצאת מהמקלחת אל החדר ולוקחת את הבגדים שלי, מתכננת לצאת לבחוץ.

"לאן?" שאל שון ללא הבנה, התעלמתי ממנו,צחובשת את חולצתי ובאה לצאת, הרגשתי את עצמי נמשכת אחורנית אליו.
"אני לא מספיק טובה?" מיד אמרתי בכעס
"מה?" שאל ללא הבנה שוב
"למה דחית אותי ככה? אני לא יפה מספיק?"
"כי את לא חושבת נכון, את לא באמת רוצה את זה. את רק רוצה לשכב בשביל שלאחרים לא יהיה מה להגיד" ענה
"לא נכון" התרסתי והתרחקתי ממנו

הוא חיבק ולא שחרר.
נישקתי אותו ולא שחררתי. ידיו עטפו את מותניי ונישקו בחוזקה, לא מרפים ממני.
הנשיקה התעמקה ונגררנו לכך שנשכבנו על המיטה, מסוחררת מהנשיקה .
ידיו הרימו את חולצתי עד שנפשטה ממני, הרגשתי טוב עם עצמי.
הוא לחש לי מילות אהבה והרגיע אותי.
"את בטוחה?" שאל, הנהנתי בראשי.

"תפסיק" ביקשתי בהתחננות כשזה כאב , הוא עצר מתנועותיו והביט בי בחמלה
"אתה לא אמרת שזה יכאב ככה! אתה שיקרת, אתה פאקינג שיקרת!" אמרתי בכעס
"אני מצטער, בואי נפסיק. את עכשיו בסדר?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה
ניגבתי את דמעותיי שזלגו ונקברתי בתוך חיבוקו, לא יכולה לזוז.
כל כך כאב לי.
"אני מצטער" ביקש שוב.
נרדמתי בזרועותיו אחרי ניסיון רב.

התעוררתי מאוחר יותר, מבחינה בשון ער לידי.
"לא רציתי שתקומי למיטה ריקה" הסביר, שתקתי.
"תביא לי את החולצה" ביקשתי מפאת יכולתי לקום להביא את החולצה.
לבשתי על עצמי את החולצה הרחבה שלו, מנסה להסתגל לעמידה על מנת ללכת למקלחת, לחשוב עם עצמי.
אני בגדתי בעקרונותי! אני שכבתי עם גבר לפני החתונה!
כשקמתי מהמיטה הבחנתי בדם על המיטה, צמרמורת מורגשת בגופי.
"את מתחרטת?" שאל בעצב, הנדתי את ראשי לשלילה
"פשוט כאב לי" הודתי בשקט מובך ונכנסצי למקלחת להירגע.

הערב הגיע והתחמקתי משון כל היום, הוא ניקה והחליף את הסדינים שלי.
התיישבתי ליד לין, היא הביטה על לחיי וחייכה.
"מה?" שאלתי בחשש
"המצח שלך צועק 'אני לא בתולה' , מתוקה" חייכה
"שקט" ביקשתי בהתחננות
"אמרתי לך שלא תחזיקי מעמד עד החתונה?" צחקה
"איפה שון?" שאלתי, היא צקצקה בלשונה וחייכה
"איך היה?"
"מזעזע כולי כואבת" הוצאתי בנשימה אח.
"זה ישתפר" הבטיחה. אותי זה לא עניין.

כשקראתי בסיפורים וראיתי בסרטים לא חשבתי שזאת ההרגשה. ההרגשה הייתה שונה, הכאב לא היה כמו שתיארו בספרים.
אני פשוט מגוחכת.

הלילה הגיע ונשכבתי במיטתי, אותה המיטה שהזיכרון הציף אותי.
לרגע שכחתי ממשפחתי. מהצרות האחרות שיש לי.
"שנאלי" שמעתי את שון מפתח הדלת, מאי ישנה הוא היה צריך להיות בשקט
"כן?" שאלתי בחשש
"הבאתי לך גלידה, אמרו לי שזה עוזר" חייך חיוך שבור
"תודה" חייכתי בחמימות, מושכת אותו אליי, חיבקתי אותו חזק
"איך את?" שאל, "נורא-אל-תשאל" עניתי במהירות
הוא חייך ונשכב לידי, נרדמים אחד ליד השני.

"אל תדאגי את לא יכולה להיכנס להריון, השתמשתי ב-" ענה על חששותי ומיד מאי התעוררה משנתה, נאלץ להפסיק את מילותיו אחרת מאי תצעק בכל הבית את המילה הזו
"אני רוצה לישון איתכם" אמרה בהתפנקות, שון הרים אותה למיטתנו וככה נרדמו שלושתינו, ממש משפחה.

"אפשר ללכת לישון?" צחקתי, הוא הנהן בראשו ונרדמנו סוף סוף.

התעוררתי לבוקר חדש שגם בו אני לא עובדת. עד שיחזירו אותי לעבוד.
הלוואי ויעבירו אותי לסניף קרוב לבית.
"בוקר טוב" חייכתי אל מאי ששכבה במיטה והסתכלה עלינו, היא חיבקה את שון ורגליה נכרכו סביב ידי השמאלית, מסביר את זה שהיא ישנה באמצע, ביני לבינו.
"בוקר טוב סנאלי" אמרה בחיוך , "שנאלי" תיקנתי בחיוך
שון התעורר והביא על שתינו מדברות
"את רוצה להיות אמא שלי?" חייכה מאי, פעימה החסירה מליבי.
"ושון יהיה אבא שלי" חייכה חיוך רחב
"אנחנו נהיה חברים שלך, את המשפחה שלנו. אנחנו תמיד ביחד נהיה, נכון?" ווידאתי איתה, גאב לי.
"נכון. וכשיהיו לכם תינוקות כמוני, אתם תאהבו אותי?" שאלה בחיוך רחב.
שון עצם את עיניו, ראיתי שכאב לו..

"כמובן שנאהב אותך. את תמיד בלב שלנו, למה את חושבת שלא?" שאלתי בכאב
ילדה אבודה בלי משפחה אמיתית.
"כי אין לי אבא ואמא" אמרה בחיוך קטן, שון קבר את מאי בחיבוקו ולא עזב. נושק ללחייה הרכות.
"אנחנו המשפחה שלך, אמא ואבא מאוד גאים בך. את ילדה מקסימה" אמר בגאווה
"ואתם אוהבים אותי?" שוב שאלה, מראה את ההיאחזות האימתנה שלה בהבנה שאוהבים אותה.
"מאוד. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד" ענה בשמחה
"ועכשיו את תתארגני ותלכי לגן, שון יקח אותך אל הגן" אמרתי בשמחה
"גם שנאל תיקח אותך. היא צריכה ללמוד היום" אמר שון
"אני אלבש שמלה לבנה!" קראה בשמחה, לא יכולתי לעצור את החיוך שעל פניי.

התארגנו שתינו, שון עלה לחדר שלו, מתלבש במדים שלו. אני מקווה שהוא לא חוזר לשטח.
"לאן?" שאלתי את שון כשהכנתי למאי אוכל לגן, מפנקת אותה מכל הלב
כמו שעשו לי כשהייתי קטנה. כשאבא היה בבית.
הרגשתי הקלה שסיפרתי לשון על עצמי. אבל אני חוששת.
"לבקר חיילים פצועים, לא לפני שאני שם אותך ואת מאי בלימודים" ענה ושרך את שרוכיו של נעליו הגבוהות.
חייכתי בחמימות, מתרגשת מכך שחבר שלי מלווה אותי לבית הספר.

נסענו אל הגן של מאי, שון מוריד אותה בגן ומפזר בפניה הרבה נשיקות, מבלגן את הצמה היפה שעשיתי לה.
"עכשיו אלייך" ענה שון והתניע את הרכב שוב, נוסעים אל בית הספר. לא רוצה ללכת
"אי אפשר לקחת יום חופש?" צחקתי, הוא הניד את ראשו לשלילה
הטלפון שלו צלצל מפריע לקול הצחוק שלי.

"כן" ענה לטלפון שלו, לא מאפשר לי לשמוע
"איפה זה?" שאל ועצר את מכוניתו
"במגירה השלישית?" שאל
"איזה צבע?" שאל, מה הוא בדיוק עושה?
"בדרך אלייך" ענה

"מי זאת?" שאלתי מיד
"רוני צריכה שנביא לה טייץ' לספורט" צחק
"רוני יפה." הודתי בחיוך, מחייכת לאור המחשבה המצחיקה
"מאוד" ענה מיד, מותיר אותי לבד ברכב וחוזר לאחר דקות ארוכות.

התחלנו שוב בנסיעה, מפחדת מהמבט המהסס של שון.
"אני יודע שאת ואביאל מכירים. השאלה מאיפה" שאל, יותר נכון ענה
"הוא היה גר בשכונה שלי. זאת שגרתי בה לפני שעברתי לכאן" סיפרתי
"למה הסתרתם את זה ממני? רגע. את זאת הילדה המסתורית שאבעאל התאהב בה?!" שאל בקול נחרד
"אני.. אני לא חושבת" חייכתי במבוכה , הוא לעומתי לא חייך.
"היה בינכם משהו? את זה שהוא תמיד דיבר עליה?!" קרא בכעס
"שון תפסיק עם השטויות! הבן אדם לא סובל אותי! הוא המציא עלי שמועות, בגללו לא היו לי שם חברים, הוא אמר לכולם שאני זונה וכולם התנכלו לי. ורק שתדע שהשבוע נפלתי בגלל חברה שלו!" אמרתי בכעס, יוצאת מהרכב .

"תחזרי לכאן שנאל!" צעק אלי אך התעלמתי, ממשיכה אל השער של בית הספר.
נכנסתי לכיתה שלי, יושבת בכיסא שלי, מנסה לא להתבלט.

אחרי חצי שעה שבה ניסיתי להקשיב, דפיקה בדלת של הכיתה הפרה את שלוותי.
הדלת נפתחה וכמובן שגופו של שון נכנסה מבעד לדלת, כל הבנות של הכיתה הסתדרו וחייכו בביישנות, היו כאלה שלא התביישו וישר פלרטטו.
אני הורדתי את ראשי במבוכה. היו בכיתה הרבה בנות יפות. אני לא הייתי מאלה.

"שון איך גדלת מקסים! אתה נראה טוב, חייל למופת. כיתה זה היה תלמיד מכיתת החינוך שלי" אמרה בשמחה וחיבקה את שון שהיה נבוך.
גופו הלבוש במדים החמיא מאוד. מדים ירוקים עם כומתה תורכיז.
"גם את נראת טוב שרית" אמר במקסימות. החוצפן הזה יודע איך להחמיא.

"מה אתה עושה כאן" שאלה בפליאה, מחייכת ובודקת מי נמצא פה בכיתה פה שהוא צריך
"דניאל לא כאן" הוסיפה בחיוך, "באת אלי" צחקה
"גם. האמתי באתי לקחת את שנאל רגע, אני יכול?" שאל והביט עליי. הנדתי את ראשי במבוכה וניסיתי לא להתבלט. כל הכיתה הפנתה את פרצופה אלי לאחר שאמר את שמי.

יצאתי מהכיתה אחריו, סוגרת את הדלת וקוברת את ראשי בחולצת המדים שלו.
"אתה עשית לי פדיחות" אמרתי בשקט, "עשית לעצמך פדיחות שאתה מכיר אותי"
הוא צחק וחיבק אותי, נושק לקודקוד ראשי .
"למה פדיחה?" שאל
"כי אני חברה שלך" צחקתי, מביטה בעיניו ונושקת לשפתיו ואז נזכרת בריב שלנו.
"אני כועסת" הודעתי, מתרחקת ממנו "אתה אדם רע"
"אני לא רע. אבל זה היה לי מוזר, חבר שלי אוהב אותך" ענה
"אני לא אוהבת אותו! אני שונאת אותו!" אמרתי בכעס
"הגבול בין השנאה לאהבה דק" הזכיר לי – ואני כמטבן גלגלתי את עיניי.
"מתי את מסיימת ללמוד?" שאל והצמיד את שפתיו אל מצחי, אפי קבור בתוך צווארו, לא רוצה להפסיק את המגע בין שנינו.
"אני חושבת שבשתיים" ניסיתי להיזכר. אמן שישחררו אותנו מוקדם
"אני אאסוף אותך. עכשיו תיכנסי ותלמדי, אני צריך לזוז" הסביר ונשק לשפתיי נשיקה אחרונה
"שון?" שאלתי בשקט, הוא הרים את גבתו כשאלה. לספר, או לא?.

"אביאל חושב שאני גרה עם אבא שלי. אני מתביישת שהוא ידע שאני לא גרה עם המשפחה שלי" הוצאתי את זה.
הוא הנהן בראשו ונשק לשפתיי שוב.
"את האוצר שלי" ענה רגע לפני ששב על עקבותיו. הנשק הטלטל על גופו הרחב.

נכנסתי לכיתה מנסה להתעלם מהמבטים של כולם. הייתי נבוכה.
יכולתי להישבע ששמעתי לחשושים על כך שאני לא בתולה, או שאני כן.
מה זה מעניין אנשים?

יום הלימודים שלי הסתיים אחרי שהשלמתי את כל החומר שהפסדתי, גיליתי שיש לי ציונים מאוד טובים.
יצאתי מהשער, מחפשת אחר המכונית של שון. בבקשה שהוא לא הבריז לי.
המשכתי ללכת ברגל עד שראיתי את הרכב שלו. נכנסתי לרכב שבו ישבה מאי מאחורה, מסביר את זה שהיא סיימה את הגן. היא הייתה רדומה.
"למה היא ישנה?" צחקתי כשנכנסתי לרכב,
"יש לה חום. וכאבי בטן" הסביר, הנהנתי בראשי, ממשיכים בנסיעה.
"איך היה בביקור?" התעניינתי
"אחלה. יש לנו חיילים גיבורים" ענה בגאווה, הנהנתי גם בגאווה.
"לאן את רוצה להתגייס?" שאל בהתעניינות
"להיות בחיל האוויר" צחקתי, המדים כל כך יפים!
"מתאים לך. תהיי טייסת של אחד מהמטוסים" חייך
"כן" חייכתי.

"רציתי שנדבר על אותו יום ש-" אמר שון וקטעתי אותו, לא רוצה להיזכר בחוויה המינית הראשונה שלי.
"תדברי על זה לפחות?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה שוב
"זה רק ביני לבינך. שום שאלות" ביטלתי את דבריו
"טוב" ענה בתבוסה

נכנסנו לבית כשמאי בידיו של שון שהוא מרים אותה אל החדר שלה, לפעמים הרגשתי שהיא באמת הילדה שלי ושלו.
"מרגיש לי שהיא הילדה שלנו, רק בלי החלק הכואב של הלידה" צחקתי, הוא חייך חיוך רחב ונישק את שפתיי ארוכות. לא משחרר אותי.

"שון! שנאל!" צעקותיה של לין נשמעו מן הסלון, יצאנו מהחדר אל כיוון הסלון מתיישבים בספה. כלומר שון ישב ואני ישבתי על רגליו. לין שכבה על הספה ורגליה היו על רגליו של ראם שישב בנוחות על הספה
"כן עצבנית" צחקתי, היא עיקמה את פרצופה ולאחר מכן חייכה
"מה את צריכה?" שאל שון בהיסוס
"כלום. בואו נראה סרט" ענתה בחיוך רחב.
מחשיד.

הגענו לאמצע הסרט ותמר הגיעה הביתה עמוסה בעבודות.
"שנאל צריכה בדיקה" צחקה לין והרימה את גבותיה אל עבר תמר
"בדיקה?" שאלה ללא הבנה,
הבטתי עליה במבט לא מאמין. מה היא מספרת.
"שנאלי שלנו כבר לא-" אמרה וקטעתי אותה
"את פשוט דוחה! אני לא מאמינה עלייך! כל פעם מחדש את מזכירה לי למה אי אפשר לסמוך עלייך. את רעה!" אמרתי בכעס ושחררתי כמה קללות בצרפתית וכמו תמיד הלכתי להינעל בחדר של שון.
שמעתי את צעקותיו של שון על לין, אבל זה לא עניין אותי. למה היא הייתה חייבת לספר לכולם? תמיד בסיפורים ובסרטים ראיתי שבנות בפנימיה נהפכות למשפחה. למה איתה זה לא? למה היא מספרת הכל ומנסה להשפיל אותי!
נכנסתי מתחת לשמיכה ,בוכה בשקט. מקלידה לאבא.

אל; אבא.

-'אבא. אני מצטערת
מזה 17 שנה פה אני מרגישה שנכשלתי.
שאיכזבתי אותך.. איבדתי את הבתולים שלי.
אני אוהבת את שון. זה הרגיש כל כך חדש ולא מוכר,
ומצד שני כל כך מפחיד ומרגש.
אני יודעת שהבטחתי לך שלעולם לא אשכב עם מישהו לפני החתונה.
אבל אני לא הצלחתי לעמוד בזה. אני מצטערת אבא.. אני מצטערת..'

בבקשה תחזור תעזור לי להתמודד עם הכל…