she's just a girl and she's on fire … פרק 16

קודם כל חשוב לי להגיד שתקראו קודם את הרציתי להוסיף, או אחרי זה.
רק שתדעו באמת מה עבר עלי כל השבועיים האלה שלא יכולתי לעלות פרקים בתדירות גבוה.
מצטערת מראש על זה שאיכזבתי ואני יודעת שאיכזבתי אותכם.

נקודת מבט שון-

התעוררתי לבוקר חמים מרגיש שהקיץ כבר בעיצומו.
הבטתי הצידה רואה את המלאך שלי ישנה, היא נראתה כ"כ שלווה אך פגיעה בו זמנית.
שחררתי את ידי מתחת לגופה הצר ונשכבתי על גבי, מנסה להרגיש את היד שלי- ללא הצלחה.
הרגשתי נמלים מטפסים על ידי, ההרגשה שכל אחד חווה אחרי שהוא ישן עם מישהו שהוא אוהב.
נשקתי ללחי שלה וקמתי למקלחת, יודע שעכשיו יש לי הזדמנות להתארגן מבלי להיות לחוץ בזמן כמו בצבא שצריך להספיק להתקלח בזמן הכי קצר שלך.

אחרי מקלחת ארוכה שבה רק חשבתי על אתמול בערב בו שנאל הרגישה פגועה כשכולם התערבו בנושא הפרטי שהוא רק שלה. אני לא מבין למה כולם חייבים להתערב.
אבל זה חלק ממשפחה מרובה בילדים- כולם חייבים להיות מעורבים,

יצאתי מהמקלחת כשאני עם מכנס ספורט קצר וחולצת טריקו עם השם של היחידה שלי בצבא. הבטתי ימינה מחייך לנוכח המצב שבו שנאל מכורבלת בתוך השמיכה כמו נקניקיה מכוסה בלחמנייה , היא נראתה כ"כ קטנה.
שפתייה פשוקות ולאחר כמה דקות של הסתכלות עליה – עיניה נפקחו באיטיות, מצמצו מספר פעמים וניסו להתרגל לאור הלבן המסתנן מהחלון.
היא עצמה את עיניה שוב והתהפכה על בטנה, מנסה לחזור לישון. יודעת שזה לא יתאפשר לה כשאני נמצא כאן.
נתתי לה את הזמן שלה ובינתיים סידרתי את החדר והכנסתי את הכביסה שלי לארון, את המדים הירוקים והנקיים, את הכומתה הסגולה שלי, של יחידת התותחנים.

התקרבתי אל המיטה מלטף את שיערה של שנאל ומנשק את עורפה, מנסה לעורר אותה טיפה. היא נראת מותשת.
"קדימה ילדה, בוקר טוב. איך ישנת?" שאלתי בחמימות, מרגיש אותה זזה שוב ומתכסה עם השמיכה, לא רוצה לקום, בדרך כלל היא קמה לפניי.
"נסיכה שלי. השעה כבר 11, עוד לא אכלת. וגם אתמול לא אכלת" הזכרתי לה וליטפתי את הגב החם שלה, היא אפילו לא החליפה בגדים. היא פשוט נרדמה עם הבגדים של אתמול.
כשראיתי ששנאל לא מתכוונת לקום לקחתי ממנה את השמיכה, מקפל את השמיכה יפה ומדליק לה טלוויזיה על שירים, יודע שהיא שונאת לקום עם שירים.

"אני לא רוצה לקום" אמרה בעייפות, "כולם ינסו לדבר עליי" אמרה משפט תחבירי מוזר
"כולם ינסו לדבר עלייך? את מתכוונת: 'כולם יתחילו לדבר עלייך', כן?" ניסיתי להבין
"כן" אמרה בעייפות, תמיד יש לה משפטים מוזרים
"לא רוצה לקום" אמרה שוב כשניסיתי שהיא תסתובב אליי, אך היא לא הסתובבה.
"נו שנאל, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה" התחננתי אליה
"אני ילדה קטנה" אמרה בשקט
"את לא ילדה קטנה. את בת 17, לא בת 7" הזכרתי לה למקרה שהיא שכחה
"אני מתביישת לקום. כולם יסתכלו עלי ואמא שלך גם תסתכל עלי" אמרה
"הם לא יסתכלו, אם תקומי הם לא" ניסיתי לגרום לה לקום. בזה תמיד נכשלתי.
"מבטיח?" שאלה כמו ילדה קטנה והסתובבה אליי, מראה שוב את פניה
"מבטיח" אמרתי והושטתי את הזרת שלי אליה, משדלת את הזרת שלה סביב הזרת שלי ובכך מבטיחה לעצמה שמה שאמרתי הוא נכון.
"אז עכשיו אפשר נשיקת בוקר טוב?" שאלתי, היא הנידה את ראשה לשלילה והתמתחה מעט, יוצאת מהחדר

עקבתי אחריה, יורד גם אני למטה על מנת שאני אספיק לאכול ולשתות לפני שכולם יתעוררו וירצו להיכנס לבריכה ואני אשב לבד לאכול,
שנאל נכנסה לחדר שלה ונעלה אחריה את הדלת. לעומת שנאל, כבר כל הבית מאורגן אוכל ארוחה קלילה.

"שון!" שמעתי את מאי קוראת לי בהתרגשות, לפני שהבנתי כבר ראיתי אותה קופצת אל זרועותיי מהכיסא שעליו היא יושבת.
הקטנה הזאת עוד תעשה לי התקף לב.
"זה מסוכן מאי" אמרתי לה ונשקתי ללחי שלה נשיקה ארוכה, מסרב להיפרד מהלחי של הקטנה הזאת. הנסיכה של הבית.
"אתה נכנס איתי לבריכה?" שאלה והנהנה בראשה, "את רוצה להיכנס לבריכה?" שאלתי,
מקווה שלא. כי לא בא לי להיכנס לבריכה.
"כן" אמרה בהתרגשות, מי אני שאגיד לה לא.
התיישבתי על הכיסא, אוכל לי עוגה ועוגיות שאמא הכינה וכוס נס קפה בצד, לא מבין לאן שנאל נעלמה כל כך הרבה זמן.
"שון אתה נכנס עם מאי לבריכה?" שאלה אמא שלי, יודעת שככה היא לא תצטרך להשגיח על מאי במאה עיניים. הנהנתי בראשי ועשיתי למאי קוקו בשיער לפני שניכנס לבריכה,
"אני אלך לשים בגד ים וניכנס, טוב מאי'קה?" שאלתי, מאי הנהנה בראשה וחיכתה בסבלנות ליד אמא שלי כשהן ישבו בחצר מסביב לבריכה שסבא שלי בנה , בריכה מובנת בתוך האדמה.

עליתי לחדר שלי מתלבש במכנס זוהר לבריכה, משהו שאוכל להיכנס איתו לבריכה, משקפי שמש וכמובן שעברתי דרך החדר של ששנאל, לא מופתע לגלות שהיא לא עונה ושהחדר נעול.
דפקתי על הדלת, מודע לכך שיש 2 אופציות:
1. או שהיא מסננת.
2. או שהיא לא שומעת.

"שנאל" קראתי לה ודפקתי שוב על הדלת, היא לא ענתה. החלטתי לעזוב אותה במנוחה וללכת לחצר לבריכה ביחד עם מאי.
חלצתי את הכפכפים מרגליי ונכנסתי לבריכה, מסתגל למים הקרירים והחום שהיה בחוץ עזר לי, מאי הייתה כבר לבושה בבגד ים עם מצופים וגלגל הצלה, מבטיח לי שהיא בטוחה.
הכנסתי אותה לבריכה ואחרי שאמא ראתה שהכל בסדר היא נעלמה אל תוך הבית,
"תראה אני שוחה!" אמרה בהתרגשות מאי והתחילה להרביץ למים , בטענה שככה שוחים.
כמובן שצחקתי ונתתי לה הרגשה שהיא באמת יודעת לשחות.
"מי הכי יָפֶה?" שאלתי אותה, היא כמובן ענתה "לא יודעת" ועשתה פרצוף מוזר
ואז אני במקומה "את הכי יפה" והיא רק חייכה וחשפה את שיניה החלביות וכיווצה את עיניה התכולות.
"איפה שנאל?" שאלה בפרצוף עצוב, היא הבן אדם היחידי שיכול לשנות מצב רוח בשנייה, היא יכולה לצחוק ולהיות מאושרת ואז בשנייה להיות עצובה,
"שנאל ישנה, היא עייפה" הסברתי לה ונשענתי על הגלגל הצלה שלה ושחיתי ביחד איתה כשפניי מול פנייה ואני דוחף אותה אחורה על מנת שנשחה,
"היא עייפה?" צחקה שוב ואני הנהנתי בראשי כתגובה, היא הנהנה בראשה בפרצוף מבין.
לחשוב שהאוצר הזאת לא מזמן הייתה בת 3. אתם יכולים לתאר את זה?
"אני עייפה?" שאלה אותי, מצחיקה קטנה..
"את עייפה?" שאלתי אותה, היא הנידה את ראשה לשלילה ושאלה שוב "אני עייפה?"
צחקתי והמשכתי לשחות ביחד איתה, היה שקט מרגיע. שקט של יום שבת.

העברנו עוד שעה וקצת בבריכה בשקט מרגיע כרק הצחקוקים של שנינו נשמעים.
עד ששמעתי קול צווח בהתרגשות ומים משפריצים לכל עבר ומרטיבים אותי ואת מאי ביחד.
מאי נבהלה והתחילה לבכות, ואז ראיתי את דניאל מגיח מתוך המים העמוקים,
"היא נבהלה בגללך" אמרתי לדניאל , כמובן שלא צעקתי עליו כי גם ככה היא בוכה,
הוצאתי אותה מהגלגל הצלה והרמתי אותה על ידיי, מתקדם למים הרדודים, מלטף את פנייה ונושק למצחה. יודע שהיא נבהלה בטירוף כי גם אני נבהלתי.
"מאי אני מצטער" אמר לה דניאל, לפעמים אני מתפלא שהוא בן 16…
והוא ושנאל באותה שכבה, זה מצחיק אותי כל פעם מחדש.
היא המשיכה לבכות בשקט ודניאל התחיל לשחות לו הרחק מאיתנו,
"הנה זה נגמר. מותר לך להיבהל, גם אני נבהלתי. את רוצה ארטיק?" החלפתי נושא מיד כשראיתי שהיא נרגעה,
"כן" אמרה בשקט ויצאנו שנינו מהבריכה, עטפתי את גופה במגבת ודפקתי על החלון שמוביל אל הסלון, שם ישבו לין ורוני. כמובן הן התעלמו….
דפקתי שוב על החלון ורק אז לין הבחינה בנו ומיהרה לבוא אלינו,

"כן?" שאלה במהירות, "תעשי טובה ותביאי ארטיק למאי" ביקשתי, יודע שמאי אוהבת רק ארטיק וגלידה בשום פנים ואופן היא לא תאכל כשהיא נמצאת בבריכה.
רק כשהיא בים היא אוכלת גלידה, כשהיא בבית היא אוכלת רק ארטיק.
לין חזרה אלינו תוך כמה דקות עם ארטיק וככה יכולתי לשבת על הדשא בצל ביחד עם מאי, לא חושף אותה לשמש המסוכנת.
"יש לי ארטיק" צחקה ואכלה את הארטיק ותוך כדי הוא טפטף על כולה.
"טעים לך?" שאלתי, היא הנהנה בראשה והמשיכה לאכול.
הבטתי לבית ובדקתי אם שנאל ירדה למטה, אבל היא לא.

חייגתי אל הטלפון שלה וכמובן שהיא לא ענתה.
חייגתי אל דור וגם הוא לא ענה, אני לא מתפלא בכלל שחשבתי שהוא יענה.
חייגתי אל רוני והיא כמובן ענתה.

"מה?" ענתה
-"מה" חיקיתי אותה, אני צריך ללמד אותה לענות לטלפון
"אה. היי שון" שינתה מיד את הטון של הדיבור שלה
-"את רוצה לעשות לי טובה?" שאלתי
"בטח" ענתה
-"לכי לחדר של שנאל תבדקי מה איתה"
"טוב" אמרה וסיימנו לדבר.

"את אוהבת את שנאל?" שאלתי את מאי, היא הנהנה בראשה והמשיכה לאכול את הארטיק כשכולה דביקה מהארטיק.
"גם אני" הודתי.

"שון" שמעתי את רוני קוראת לי ויוצאת מתוך הסלון אל כיווננו , סימנתי לה שתדבר בזמן שניקיתי את מאי מכל הארטיק בשביל שנוכל לחזור לבריכה,
"היא ישנה, הדלת הייתה נעולה אז פתחתי עם המזלג" צחקה , צחקתי כשנזכרתי שזה מה שהייתי עושה בשביל לבדוק שהיא בסדר כשהיא הייתה נועלת את החדר ולא הייתה מוכנה לפתוח לאף אחד.

"רוני תיזהרי!" שמעתי את דניאל כשהוא לא מפסיק לצחוק ותוך שנייה הוא דחף את רוני לבריכה
מאי לא הפסיקה לצחוק ולין גם הצטרפה לצחוקים כשהיא יצאה מחוץ לסלון והתיישבה בשמש , קרובה אלי ואל מאי.
"טיפש" צעקה רוני ברוגז ולא יכלה לעצור את החיוך שהתנוסס על פניה,
"תגידי שזאת הייתה חוויה" צחק דניאל והמשיך לשחות בבריכה, רוני רדפה אחריו ושניהם צחקו אחד עם השני .

מאי הסתכלה עליהם ונהנתה להיות מחוץ לבריכה ולאכול שטויות.
"שון?" שמעתי את הקול של לין, המהמתי בקולי, מביט עליה
"אני מצטערת על אתמול" אמרה בשקט והשפילה את ראשה, היא בהחלט לא הייתה בסדר אתמול.
"אני חושב שאת צריכה להגיד את זה לשנאל" אמרתי, היא הנהנה בראשה והביטה אל כל מקום חוץ מאלי.
"אבל שנאל תהיה בסדר" הרגעתי אותה, ראיתי חיוך קטן מבצבץ על שפתיה, וגם על שפתיי.
"אני מקווה. התנהגתי בצורה מאוד לא יפה." הודתה
הנהנתי בראשי, מביט עליה בחיבה ושפשפתי את ידי על ראשה, מבלגן את שיערה כמו פעם. בדיוק כמו פעם.
וכמו כל פעם, היא צווחה בעצבים וקמה מדשא "הרסת לי את השיער!"
"את נראת יפה בכל מצב" צחקתי, היא צחקה בחזרה ונכנסה אל תוך הבית.

נכנסתי בפעם האחרונה לבריכה ביחד עם מאי, יודע שמחר היא חוזרת לגן ואני מחר טיפה בחופש עד יום שני וחוזר לבסיס לשבועיים. רחוק מהבית.

הצהריים הגיעו ושנאל עוד לא באה , כבר אמא שלי סיימה לקלח את מאי ואני כבר התקלחתי ועוד הספקתי לאכול.
עליתי לחדר של שנאל, דופק על הדלת, וכשאני שומע את הקול של שנאל קורא בצרידות "פתוח" אני פותח את הדלת ורואה את מאי ישנה בשקט על מיטתה ואת שנאל יושבת על מיטתה וקוראת ספר .
נשכבתי לידה – לא מדבר. רק מחכה שהיא תעשה את הצעד הזה, אבל היא לא עשתה.
מצאתי עניין בספר שלה , שפשפתי את עיניי, בודק אולי אני לא קורא טוב.
אבל לא. הספר לא בעברית. הוא בצרפתית..
"מה את קוראת?" עשיתי את הצעד הראשון,
"סיפור אהבה בין תלמידה שיצאה עם גבר בן 30 וכשהוא מת היא מגלה שהוא נשוי ושיש לו ילדים קטנים" הסבירה
"ממש טרגדיה" מלמלתי, "לא טרגדיה. סיפור אהבה עצוב" אמרה
"תקריאי לי את מה שאת קוראת" אמרתי, היא הסתכלה עליי בחיוך מובך וקראה בקולה העדין פסקה אחת בת 4 שורות
לא הבנתי כ"כ מה היא קראה, זה היה בצרפתית. וחלק מהמילים הבנתי כי זה דומה לשפה שסבא וסבתא שלי מדברים, הם מארגנטינה. אבל ספרדית זו שפה שונה לחלוטין. כל אחד כבר מכיר את השפה. בצרפתית הכל נשמע עצבני.
"ובעברית" צחקתי, היא צחקה והסבירה לי בעברית, סיפור מפגר לחלוטין.

"אני לא מאמין שאת קוראת את הסיפור הזה" צחקתי, סיפור כל כך מטומטם.
"מה הבעיה בסיפור הזה? בזה שהיא אוהבת אותו?" שאלה ללא הבנה והתהפכה על בטנה, פניה מול פני.
"כן! כי הוא בן 37 והיא בת כמה?" שאלתי, "היא בת 18" ענתה
"זה לא אהבה מצטער להגיד לך" אמרתי, היא כמובן התעצבנה והפנתה לה את גבי והמשיכה לקרוא מהספר בשקט.

ליטפתי את גבה, יודע שהיא תרגע עוד מעט. נשקתי לצווארה, הופך אותה על גבה, מטפס מעליה.
קושר אותה תחתי. אין לה לאן לברוח.
"אתה מפריע לי" ענתה וניסתה להמשיך לקרוא אבל חטפתי לה את הספר.
"את יודעת שהיום לא נתת לי נשיקה?" שאלתי, היא הנהנה בראשה
"אז אני חושב שאני צריך לקבל אחת כזו" אמרתי בחיוך גאה, היא הנהנה בראשה שוב
"אז למי את מחכה?" שאלתי שוב
"מי אמר שאני רוצה?" ענתה בחוצפה וחיוך חצוף טיפס על פניה
"קופה" מיד אמרתי, היא צחקה וכרכה את ידיה סביב מותניי, אצבעותיה מתחפרות במותניי
התעלמתי ממנה ועניתי לטלפון שלי שצלצל, זה אביאל..

-"אחי" עניתי מיד
"גבר מה קורה. יש מצב לאיזה יציאה לים?" שאל
-"וואלה התקלחתי. אבל אני אבוא" טיפסתי מעל גופה של שנאל ונעמדתי בפינה של החדר
"אחלה. גם בן ואייל באים" אמר
-"יאלה, מתי נצא?" שאלתי, מודע לכך ששנאל מקשיבה לשיחה
"עכשיו, ניפגש שם" אמר וכך סיימנו לדבר.

"אני הולך." אמרתי לשנאל רגע לפני שיצאתי
"לא. חכה" אמרה מיד וקמה מהמיטה נעמדת מולי,
היא כרכה את ידיה מסביב לצווארי ונעמדה על קצות אצבעותיה בשביל להעניק לשפתיי נשיקה חמימה בשפתיי,
לא יכולתי להישאר אדיש וכרכתי את ידיי מסביב למותניה והצמדתי אותה אליי, מנשק אותה ארוכות, הנשעקה התעצמה ונשכבנו בחזרה על המיטה כשאני מעל שנאל,
ידיי ליטפו את גופה בהערצה והרמתי מעט את חולצתה. שנאל נעצרה ודחפה אותי הצידה, מסדרת את חולצתה
"אתה צריך ללכת, לא?" שאלה, הבטתי עליה וראיתי את החיוך המובך על שפתיה.
צחקתי ויצאתי מהחדר עובר דרך החדר להתארגן ולקחת מפתחות ויאלה ביי.

הגעתי סוף סוף לים, לחוף הקבוע שלנו מאז שהתגייסנו.
לפני שהגעתי לצבא לא האמנתי לסיפורים שאנשים מתחברים בצבא ונהיים 'משפחה'.
אבל זה נכון..
"חשבתי שהלכת לקנות מכונית בשביל לבוא" צחק אביאל כמו תמיד והושיט לי בירה ברגע שהתיישבתי לידם, כמו שהבטיח כולם באו.
זרמו עם הגלשנים לים וכמו תמיד אביאל ואני נשארנו מחוץ לים, מביטים על הבנות.
ועל נופים אחרים.
"חמודה החברה שלך" אמר אביאל, פעם ראשונה שדיבר על שנאל מאז שראה אותה
"כן. התנהגת מוזר כשראית אותה" הודתי
"יצאתי חרא?" שאל ועיקם את פרצופו
"אחי ייבשת אותה" אמרתי ונקבתי בו מבט, זה משהו שהוא מעולם לא עשה
"בסדר קורה. מקווה שהרושם הראשוני לא מטעה" קרץ לי
"בחורה טובה, ילדה טובה" אישרתי
"יפה. גרה באזור שלך?" התחיל לחקור, ממש כמו ששנאל חקרה אותי עליו
"כן" עניתי והוספתי "אין לה עוד אחות אם שאלת את עצמך"
"טוב אם ככה אז זכית. ילדה טובה אמרת" עשה פרצוף מוזר
"כן. הייתי הנשיקה הראשונה שלה, היית מאמין?" צחקתי, מי היה מאמין ששנאל לא התנשקה מעולם. בחוץ היא הייתה נחטפת. אין יופי כמו שלה.
"נשיקה ראשונה?" צחק ועיקם את פרצופו בטון לא מבין
"כן. ואני לא מרשה לך לצחוק. זה יפה בעיניי" אישרתי את זה
"מאיפה לך שזאת נשיקה ראשונה שלה?" שאל בטון לא מאמין
"היא אמרה לי. אין לה מה לשקר" עניתי, מתעצבן על החוסר אמינות שלו
"טוב" ענה בטון מעוצבן
"מה אתה עצבני. תנחת על החיים שלך" התעצבנתי עליו בחזרה
"בסדר." אמר בטון שקט וסוף סוף שתק.
"חדשה באזור שלך?" שאל שוב
"מה זה כל החקירה הזאת? אביאל יש לך משהו לספר לי?" שאלתי
"מה יש לספר?" ענתה בטון נרתע
"לא יודע. אתה לא מפסיק לחקור עליה" התעצבנתי
"סתם מתעניין" והוסיף "יאלה נכנס לגלוש?" העביר נושא
"עדיף" מלמלתי ונכנסתי לים ביחד עם הגלשן שלי.

היום עבר והגעתי לבית בערב מאוחר, השעה כבר 9. נעלמתי להם.
כשנכנסתי לבית שמעתי את רוני ולין מתווכחות. העדפתי להתעלם ועברתי אל החצר שם את הגלשן בחוץ ונכנס בחזרה לבית ועולה לחדרי בלי לזוז יותר מידי על מנת שלא אלכלך את הבית.
"שון נכון אני צודקת?" שמעתי את הקול של לין קורא לי
"צודקת בקשר למה?" שאלתי ללא הבנה חוזר אל הסלון מבחין בלין ורוני מתווכחות בסלון מפריעות לדניאל ולראם לראות טלוויזיה
אבל ראם ודניאל צפו בהן- זה כבר משהו שהם עושים חוץ מלהסתכל על הטלוויזיה.
"נכון אני צודקת?" מיד אמרה רוני
"אני!" צעקה שוב לין.
איפה שנאל?
"תירגעו. מה קרה?" שאלתי לא מבין על מה המהומה.
"לרוני יש מבחן והיא צריכה ללכת ללמוד ולא לראות טלוויזיה, נכון?!" מיד אמרה לין
"אבל למדתי! וחוץ מזה גם ללין יש מבחן מחר!" צעקה רוני
"מי צודקת?" צחק ראם
"עופו כולכם לחדר שלכם ותראו שם טלוויזיה. שתיכן לכו לחדר שלכן ותלמדו" אמרתי ללין ולרוני שקדחו לי בשכל מאז שנכנסתי
"טוב" מלמלה רוני והלכה לחדר שלה ואחרי לין כשהיא צוחקת לעצמה.

עליתי סוף סוף להתקלח וכשסיימתי להתארגן הלכתי לחדר של אמא שלי, לראות מה איתה.
"אמא חזרתי" אמרתי לה כשראיתי אותה קוראת ביחד עם מאי סיפור, שתיהן במיטה הענקית.
"היום אני ישנה פה" אמרה מאי בקול שמח וחייכה חיוך רחב
"אפשר להצטרף?" אמרתי בחיוך, היא הנהנה בראשה וסימנה לי לבוא אליה וככה עשיתי.
נשכבתי בצד שמאל, כשבאמצע מאי ומצד ימינה נמצאת אמא שלי.
"איך היה בים?" התעניינה אמא
"כיף. הרבה זמן לא גלשתי" הסברתי ושלחתי בדיוק לשנאל הודעה.
היא לא ענתה. רק בבוקר היא הייתה מחוברת.

"איפה שנאל?" שאלתי את אמא ומאי, מאי עשתה פרצוף שאומר 'לא יודע'
ואמא שלי גם לא ידעה.
"את לא יודעת איפה היא?!" אמרתי בבהלה, היא לא בבית והיא לא יודעת איפה?
"אה נזכרתי. היא הלכה לטייל טיפה בשכונה. היא אמרה שהיא צריכה אוויר" אמרה בחיוך קטן
"מתי היא יצאה?" שאלתי, לא מבין איפה היא
"לפני שעה אני חושבת" אמרה והביטה על שעונה.
"טוב אני הולך לראות איפה היא" אמרתי באנחה ארוכה ויצאתי מהחדר רגע לפני שהנחתתי נשיקה על מצחה של מאי ועל מצחה של אמא.

אחרי עשר דקות של הליכה ואסמסים לחוצים ושיחות דחופות אל שנאל ללא מענה. הגעתי סוף סוף לפארק הקטן וגיליתי אותה יושבת שם.
נמצאת על הנדנדה, מתנדנדת קלות עם רגליה נטועות על הריצפה בעוד שיד אחת אחוזה בטלפון שלה המוצמד אל אוזנה.
לא יכולתי לראות אותה ככה.
כל הכעס על כך שהיא לא ענתה ויצאה בלי להודיע לי לאן – נשכח.
אבל הנה היא פה. נראית כל כך פגיעה ועצובה…
הקדמתי , עושה מעט רעש שלא תיבהל ומתיישב על הנדנדה לצידה.
היא הביטה בי לשנייה וחזרה להביט בנקודה לא ברורה ולהקשיב לטלפון שלה.

"את בטוחה?" היא אמרה בקול מאוכזב.
לא יכולתי לשמוע את הצד השני של השיחה , התבאסתי בשבילה.
"תנסי אולי 'שרלי' במקום 'צ'ארלי'. זה בטוח ימצא" אמרה בקול נואש
היא חיכתה עוד כמה דקות עד שפצתה את פיה שוב
"ותנסי אולי 'צארלי' בלי א'. זה בטוח." אמרה שוב בקול נואש.
מה היא ניסתה לעשות?
"טוב" ענתה בקול חנוק וניתקה את השיחה.
שתקתי.

נתתי לרעש של העלים הנגררים על הריצפה להנעים לנו את הזמן.
היא פשוט ישבה על הנדנדה, קורסת מכל בחינה.
הנדנדה הרעועה, הלא יציבה. כמו הנפש שלה.
"שנ-" התחלתי לומר אבל היא מיד השתיקה אותי במילותיה "אני בסדר"
"את רוצה שנחזור?" שאלתי, היא הנהנה בראשה והתחלנו לחזור בחזרה לבית.
"את מי חיפשת? מי זה צ'ארלי?" שאלתי.
היא שתקה.
הבנתי לפי מילותיה זה שהיא מחפשת מישהו בשם צ'ארלי. מעניין מי זה.
היא התקשרה למישהו וביקשה כנראה לחפש איפה הוא נמצא, או את המספר שלו.
"שנאלי" הערתי אותה טיפה ובצורה נועזת ואמיצה כרכתי את ידי סביב מותנה והמשכנו ללכת.
היא שוב שתקה.
"את תרגישי הרבה יותר בטוחה אחרי שתגלי לי על עצמך דברים." הוצאתי את זה
"אין מה לגלות. זאת אני." ענתה בטון קר
"בואי נתחיל בזה שתספרי לי למה הגעת אלינו" שאלתי, מעולם לא חשבתי שאני אאיץ בה לספר לי על זה
"זה משהו אישי שאני לא רוצה לספר" אמרה בטון שקט
"אפשר לשאול משהו?" שאלתי, היא עצרה והביטה בי בחשש
"לא בטוחה" ענתה
"תעני לי רק כן או לא. אני רק רוצה לדעת. אני לא רוצה לעשות משהו שאני לא בטוח בו"
היא שתקה שוב.
"אבא שלך. הוא.." אמרתי ועצרתי את עצמי. זה לא בסדר לשאול את זה.
"אבא שלי לא התעסק איתי" אמרה "אם זה מה שחשבת" ענתה בטון נגעל והמשיכה ללכת בלעדיי.
"שנאל. לא רציתי להגיד את זה בטון הזה. לא חשבתי. רק שאלתי!" צעקתי אל עברה כי היא התרחקה.
"תעוף ממני כבר" שמעתי אותה צועקת על עברי וממשיכה לרוץ בלעדי
"סעמק" מלמלתי ובעטתי באחד הפחים.

הגעתי לבית כששנאל ממזמן כבר הגיעה, אני נשארתי בחוץ. מפחד לראות את המבט שלה.
עליתי אל החדר של אמא שלי כמו תמיד והחלטתי להתייעץ איתה.
"שון. קרה משהו?" שאלה אמא במבט דואג
הנדתי את ראשי לשלילה והוצאתי את זה שוב "למה שנאל כאן?"
"זה סיפור שלה. אני לא יכולה לספר. תשאל אותה והיא תספר" אמרה בחיוך קטן
"שאלתי אבל היא מתחמקת. אני גם אף פעם לא שומע על אבא שלה. חשבתי שאבא שלה התעסק איתה. את יודעת למה אני מתכוון" ואמא הביטה עליי במבט עצוב.
"ורציתי לשאול אותה. והיא הבינה לבד שזאת השאלה שלי, היא אמרה כמובן לא. אבל היא ברחה ממני" אמרתי באנחה ארוכה. מתיישב על הריצפה מנסה לא להרעיש למאי שישנה ביחד עם אמא שלי.
"לא שואלים שאלות כאלה מתוק שלי" אמרה אמא וליטפה את ראשי
"רציתי לדעת מה היא מסתירה ממני. נמאס לי שהיא מסתירה ממני דברים"
"אני יודעת.. תדבר איתה שוב" אמרה בחיוך קטן "תן לה את הזמן שלה"
"תודה אמא" אמרתי בחיוך קטן ויצאתי מהחדר שלה והלכתי אל החדר של שנאל.
לא מופתע לגלות שהיא ערה והיא מדברת בטלפון שלה.

כמו תמיד היא דיברה בצרפתית. מעצבן אותי שהיא לא מדברת בעברית.
אבל למה אני כועס?
כי אם היא הייתה מדברת בעברית הייתי יודע שהיא לא מנסה להסתיר ממני משהו.
היא הפנתה לה את גבי והמשיכה לדבר בטלפון.
השפה הארורה הזאת..
מילה אחת הבנתי.
'לילה טוב.'

הבנתי שהיא סיימה לדבר בטלפון והחלטתי לחקור את זה בזמן שלי.
אני לא יודע מה היא מסתירה ממני.
אבל אני יודע שהיא מסתירה ממני משהו.
ולמה יש לי הרגשה שהמשהו הזה קשור אל אביאל…….

"אני מבטיח לא ללחוץ עלייך. איך עבר עלייך היום?" שאלתי, מלטף את גבה
היא שתקה והסתובבה אליי עם כל גופה
"מבטיח?" שאלה והצמידה את האצבע שלה כלפי מעלה
הנהנתי בראשי ועשיתי את 'הבטחת האצבע'.
"ישנתי מלא" חייכה "ושלך?"
"הייתי בבריכה עם מאי, ואז הלכתי לים עם חברים מהצבא" שיתפתי אותה, משהו שהיא מעולם לא עשתה.
"יפה" אמרה בשקט והביטה בי בחיוך קטן ועקום "אתה נשאר איתי כאן?"
"אם תסכימי" לא יכולתי מהחיוך לרדת מפניי
"מסכימה" צחקה ועצמה את עיניה, מנסה להירדם כשהיא כורכת את ידיה סביבי, לא מרפה ממני. הרגשתי חלק ממנה.
"איפה גרת לפני שבאת לכאן?" שאלתי שוב והיא רק צחקה
"די!" כעסה בטון חמוד
"רק שאלה אחת" הבטחתי
"אתה מבטיח הרבה דברים" הזכירה לי והמשיכה לנסות להירדם.
אני רק חייכתי.