she's just a girl and she's on fire.. פרק 13

נקודת מבט שון-

ניסיתי להירדם, ראיתי ששנאל גם לא נרדמה.
הרעשים מהחדר השני הפריעו למנוחתנו, אני בטוח שאם לא היינו יודעים שבחדר השני אשכרה דור וחברה שלו מזדיינים, היינו יכולים לישון בשקט.
"די! אני לא יכולה לישון ככה! אני הולכת לישון בחדר שלי, או בחצר" אמרה שנאל בהגזמה וקמה מהמיטה שלי,
את האמת.. גם אני לא הייתי מתנגד לעבור חדר רק לעכשיו.
"בואי" אמרתי במהירות, יצאתי מתוך השמיכה ויצאנו שנינו אל תוך המבואה, היישר למדרגות- להניח את הראש בחדר של שנאל ורק לישון !
"אני עייפה" אמרה שנאל בהתלוננות והביטה בשעונה שהראה שהשעה 2:38 לפנות בוקר.
"גם אני" אמרתי בפיהוק גדול ונשכבתי על המיטה של שנאל, לא משאיר לה מקום. ובטח לא במקום שהיא רוצה- ליד הקיר.
"אני ליד הקיר" אמרה בעצבנות חמודה,
"תתמודדי, אני עייף ואני לא הולך לזוז מכאן" אמרתי בחיוך שחצן, היא צחקה והרגשתי בשניות איך גופה נלחץ אל גופי.
"תתמודד איך זה לישון עם משקולת על הבטן שלך" אמרה ויצא לא מבטא צרפתי, לא יכולתי לעצור את החיוך כנגד שפתיי.
ראשה נקבר בכתפי ושפתיה הונחו על צד צווארי.
רגליה זזו בחופשיות על רגליי בעוד שהיא זזה על מנת למצוא תנוחה טובה כשהיא שוכבת על בטנה, על הבטן שלי.
לא התנגדתי לזה שהיא תנוח עליי.
אבל אני יודע שמחר בבוקר אני אתחרט על זה.
"תכסה אותנו ילד לא רומנטי" אמרה ונשכה את צווארי, נענתי לבקשתה וכיסיתי את שנינו.
"אתה לא נוח" אמרה שנאל בהתלוננות, "אבל אני ליד הקיר" אמרה בקול זחוח מאושר.
"אני שמח" אמרתי בציניות וחיכיתי רק להירדם.
היום הזה מעייף …

התעוררתי לאחר כמה זמן, יכול להיות דקה, יכול להיות שעה, ויכול להיות יום.
שמעתי את הקול של שנאל, היא דיברה בטלפון. אבל לא בעברית.
בצרפתית.
מה הילדה הזאת מסתירה ממני?
ולמה היא מדברת בטלפון בפאקינג 5 לפנות בוקר?!
שמעתי את הקול של שנאל רגוע, השפה הזאת צרפתית נשמעת כאילו היא אומרת מילות אהבה.
היא עדיין שכבה מעליי, ואני עדיין הייתי עם עיניים עצומות, לא רוצה להפריע לה, למרות שהיא הפריעה לי.

השיחה הסתיימה והרגשתי נוזל חמים נוזל על החזה שלי, אני בטוח שזה דמעות.
או שהיא עושה פיפי מהעיניים. משהו שנראה לי לא הגיוני.
למרות בהתחשב בזה שהיא כמעט ולא הולכת לשירותים במהלך היום, אז יש מצב.
אוי .. למה אני בכלל עוקב אחריה ?!
"שנאלי, יפה שלי" אמרתי בקול צרוד משינה וחיבקתי עם יד אחת את גבה התחתון ועם היד השנייה ליטפתי את גבה, מנסה להרגיע אותה.
מנסה להבין מה עובר בראש של הבחורה שלי..
"תספרי לי מה קרה, למה את בוכה" אמרתי בלחש, לא רוצה להעיר את מאי, וגם לא את הרגשות הסוערים שבתוך שנאל.
שנאל כמובן לא ענתה. משאירה את הנפש שלה נעולה.
"את רוצה לספר לי? אני מבטיח שתרגישי טוב יותר" ניסיתי לעודד אותה, אבל היא שוב התעלמה ממה שאמרתי.
מצאתי את זה כבריחה מהמציאות, ודי פוגע בו זמנית.
אתה מנסה לעזור לה והיא ממשיכה להתרחק.
אבל אני צריך להבין שהיא לא כמו כל הבחורות שהייתי איתן.

היא המשיכה לבכות אבל הייתי שם בשביל להרגיע אותה. לפחות בשביל לספוג את הדמעות שלה.
רציתי לדעת למה היא בוכה, ורציתי לדעת למה היא כ"כ נסערת.
רציתי לדעת למה היא הגיעה לכאן, אם היא עברה התעללות מינית, כי מעולם לא שמעתי סיפורים על אבא שלה,
שמא עברה התעללות מקרב האימא, אולי היא הייתה אלכוהליסטית.
למרות ששנאל כן חוזרת הביתה לאימא שלה.
רציתי לדעת המון דברים על הנפש הסגורה שלה, אבל מעולם לא העזתי לשאול.
פחדתי לדעת דברים שהייתי מעדיף לא לדעת, ופחדתי לפגוע בה. ולשאול.

הבכי הפסיק והדמעות איתן.
שנאל כבר שקעה בשינה.
האיפון שלה היה קבור בין אצבעותיה- שחררתי את האיפון מבין אצבעותיה הדקיקות והשבריריות והחלטתי לדעת למה היא בכתה.
האיפון שלה היה בצרפתית, את זה כבר הבנתי.
וכבר הבנתי מי היה כתוב ברשימת המתקשרים האחרונים..
אמא שלה.
אבל היא אמרה שהיא אוהבת את אמא שלה, היא דיברה איתה בשקט, כלומר היא לא דיברה בכעס או בעצב.
אז למה היא בכתה?
אמא שלה נשמעת חמודה, לפי מה שדיברתי איתה כששנאל ישנה ואמא שלה ענתה לשיחה.

רציתי להיכנס להודעות של שנאל, ומצאתי את זה כמעשה חטטני ומאוד לא יפה.
הנחתי את הטלפון בצד וניסיתי להירדם.
עד ששמעתי את קול הצחוק הזה שמעיד שעל אותו בן אדם להיות בשקט.
כמובן שזה דור וחברה שלו.

עצמתי את עיניי שוב ושמעתי את מאי ממלמלת מילים לעצמה- היא התעוררה …
שמעתי את קול צעדיה החרישים מתקרבים אל המיטה של שנאל- המיטה שבו אני ושנאל ישנים.
כלומר- מנסים לישון..
היא טיפסה על המיטה בעדינות ונשכבה לידינו, מנסה להירדם.
לפחות היא לא אמרה שיש לה פיפי.

"שנאל?" שמעתי את מאי קוראת לשנאל, שנאל כמובן לא ענתה, היא ישנה.
"שון?" מאי קראה שוב למישהו, חיכתה שמישהו יענה לה.
בגלל האור העמום של השירותים, מאי ראתה שישנתי כאן.
"כן מאי" עניתי ושפשפתי את עיניי, מנסה להתמודד עם החוסר שינה שלי.
"יש לי פיפי" אמרה בקול חמוד. רק דיברתי..
"תלכי תעשי" אמרתי ושפשפתי את כף ידי כנגד שיערה הבלונדיני החלק.
"אבל אני מפחדת" אמרה בשקט, מפחדת שמישהו ישמע.
"ממה את מפחדת?" שאלתי ללא הבנה, הרי ממה היא מפחדת
"מהמפלצות" אמרה ופערה את פיה ועיניה,
חייכתי חיוך קטן ונאלצתי להוריד מגופי את שנאל בעדינות וללכת לעזור למאי.
"אבל תחכה כאן, אל תלך" אמרה בפחד.
הנהנתי בראשי וחיכיתי ליד הדלת הפתוחה של השירותים, מחכה שמאי תסיים כבר.
"אבל אל תלך" אמרה שוב.
"אני לא הולך" אמרתי וחיכיתי רק שהיא תסיים.
"אתה לא הולך?" שאלה, הנדתי את ראשי לשלילה – שוב.
"למה אתה כאן?" שאלה
"רצית שאני לא אלך, לא?" שאלתי בהתחכמות, למרות שידעתי שהיא התכוונה מה אני עושה פה בחדר שלהן.
"לא!" אמרה בכעס וחיכתה שאענה על התשובה הנכונה
"אני ושנאלי ראינו טלוויזיה ונרדמנו" הסברתי, היא הנהנה בראשה וקמה סוף סוף מהאסלה מודיעה שהיא סיימה.

שעה של התארגנות בקרב מאי ואז חזרנו סוף סוף לישון.

נקודת מבט שנאל-

התעוררתי לבוקר שקט וחמים.
קמתי מהמיטה, מרגישה את ידיו של שון כרוכות סביבי.
הוא ישן בשקט כשבתוך חיבוקו מאי ישנה.
הבטתי על שעוני בזמן שצחצחתי את שיניי ועשיתי את ארגוני הבוקר שלי.
השעה 11:00 בבוקר. מה חשבתי לעצמי שאני התעוררתי עכשיו?
בדרך כלל אני ערה ב7 בבוקר, מחכה לראות שמאי מתעוררת על מנת שלא תעשה פיפי במיטה. ובדרך כלל אני מכינה לה אוכל בשעה הזאת.
יצאתי מהחדר מקווה לא לפגוש אף אחד בדרך, אני רק רוצה לנוח אחרי השיחת טלפון המזעזעת של אתמול.
והתגובה המחרידה שלי כשהתחלתי לבכות כששון היה ער.
הוא ראה אותי בוכה, אני בטוחה שאני לא אצליח להתחמק מהשקר הזה בקרוב.

הכנתי לי נס וישבתי בגינה, מופתעת שכולם ישנים.
השמש חיממה את גופי הקריר. הלב הקריר שלי.
אתמול אמא שלי בכבודה ובעצמה התקשרה לכעוס עליי שהכסף לא מספיק, שמאיימים עליהם שיעקלו להם את הבית. הבית של סבתא.
כאב לי. לא יכולתי לדבר.
אחרי זה היא הוציאה את הדבר שהכי יפגע בי.
ליאל.
היא אמרה שליאל משעומם בבית כי היא לא יכולה לשלם לו על חוג, או לתת לו להיפגש עם חברים..
הרי אין לה זמן שחברים יבואו, סבתא עצבנית ולא מרשה שאנשים יכנסו לבית.
היא גם סיפרה שליאל בוכה כל לילה שהוא רוצה גלידה והיא לא יכולה להביא לו.
אני הבאתי לה את המשכורת שלי.
חצי מהמשכורת שלי.
שילמתי לבנק, זה אומר שבערך כמה מהחובות ייסגרו. אבל אני לא יכולה לממן אותה.

היא ביקשה ממני שרק באופן זמני עד שהיא תוכל להחזיר לי, אני אביא לה עוד כסף.
רק שהיא תוכל להתקיים מעט.
שתוכל לקנות אוכל לבית, בגדים לליאל כי הבגדים קטנים עליו.
וכמובן לשלם שכר דירה.
קשה לי להגיד כן. וקשה לי להגיד לא.
הרי מה.. הם ישנו ברחוב?
ואם אני אביא לה כסף , שוב היא תכעס עליי כשאני מביאה לה קצת, היא שוב לא תיתן לי לבוא לישון אצלם.
שוב כל הכעס ואז עוד פעם תבקש כסף.
ניסיתי לחשב על הדף כמה יישאר לי וכמה אני יכולה לתת לאמא.
5,000 בבנק.
3,000- שאמא רוצה שאני אתן לה. כלומר להוריד 3,000
כלומר נשאר לי בסך הכל 2,000
ועוד להוריד את הנסיעות שאני עושה כל יום, ואת הדברים שתכננתי לקנות לעצמי.
יוצא שנשאר לי 980 שקל.
שזה כלום.

"בוקר טוב שנאל" שמעתי את הקול של תמר, ממש לא הייתי מוכנה לזה.
"בוקר טוב תמר" אמרתי בשמחה מזויפת, ממהרת לקפל את הדף הלבן והמקושקש אל תוך כיסי.
מקווה שהיא לא תשים לב.
"מה זה?" שאלה בחיוך והצביעה על הדף שהכנסתי לכיס.
"זה? אמ- זה כלום" אמרתי בגמגום מהיר, מקווה שהיא תחליף נושא.
"כולם ישנים? מה עשיתם אתמול בלילה כולכם" שאלה בחיוך
"כן, גם אני ראיתי שכולם ישנים" חייכתי בביישנות.
"כנראה עשיתם אתמול חגיגה בלעדינו" צחקה,
"מה פתאום" חייכתי חיוך מזויף חושבת על כל הקללות שאמא אתמול בירכה אותי בהם.

'את ילדה זבל' , 'אני שונאת אותך', 'אם לא תביאי לי את הכסף תשכחי ממנו'
'את כמו אבא שלך! קמצנית, חושבת רק על הכסף של עצמך!'
'אז את תביאי לי את הכסף?' היא פתאום שואלת בנחמדות.
וכשלא עניתי שוב פעם קיבלתי צעקות
'אחרי זה תבואי ותבכי לי, אני גידלתי אותך! מה הבעיה שלך לתת! יש לך! אז תתני!'
ושוב פעם מילים יפות ומתחננות ואז שוב קללות וצעקות.

האיפון שלי צלצל. כמובן זאת הייתה אמא.
-"ה-הלו?" שאלתי מנסה לייצב את קולי, לא יכולה להישבר ליד תמר.
"בוקר טוב" ענתה בנוקשות.
-"בוקר טוב" עניתי, השיחה בעברית, אני לא יכולה פתאום להחליף את השפה. תמר מרגישה הכל.
"חשבת על זה?" שאלה, יותר נכון היא כפתה עליי אתמול שאני אביא לה כסף.
אתמול ניסיתי להגיע לפשרה.
הצעתי לה 500 שקל היום ומחר אני אביא לה עוד 500 ש"ח.
היא כמובן אמרה לי שוב 'את קמצנית! את מקבלת יותר ממני כסף!'
אז הצעתי שוב.
700 ש"ח ואני אביא לה עוד 300 שקל למחורת,
היא לא התפשרה על סכום כזה.
היא רצתה 3,000 ש"ח.
הצעתי 2,000 בכמה תשלומים.
היא כמובן התנגדה שוב.
עד שהגענו 'לפשרה' של 3,000.

-"כן, אני אראה יותר מאוחר מה אני אעשה." הסברתי
"אז תודיעי לי היום" אמרה בנוקשות.
-"טוב" עניתי גם אני בנוקשות. לוגמת מהנס החזק.
"מה שלומך?" שאלה לפתע בהתעניינות.
-"בסדר" עניתי בחשש. מנסה לראות מה כוונותיה האחרות.
"כשתבואי להביא לי את הכסף, אל תבואי לבית. ניפגש במקום כל שהוא." אמרה.
-"אה. אני לא יכולה?" שאלתי ללא הבנה, אי אפשר לבוא לבית?
"סבתא לא מרשה.. זה הבית שלה.." אמרה כהבנה
-"ממ.. בסדר. ואיפה ליאל יהיה, את תביאי אותו?" שאלתי וקמתי מהשולחן וחייכתי חיוך מתנצל לתמר על כך שאני עוזבת באמצע השיחה שלנו.
"אני מעדיפה שלא" ענתה
-"אני רוצה לראות אותו, התגעגעתי אליו" אמרתי בקול שקט וחנוק.
"הוא ישן בשעות האלה, אי אפשר" ענתה.
-"למה את מרחיקה אותו ממני? אני רק רוצה לפגוש אותו. אני מביאה לך את הכסף. אל תדאגי" עניתי.
"למה מרחיקה אותו! למה את חושבת שאני מרחיקה אותו!" כעסה.
-"כי את ל-" אמרתי והיא קטעה אותי
"ככה את חושבת על אמא שלך?! תתביישי לך! את חשובת שאני רק מנצלת אותך!?" כעסה.
את האמת כן. זה מה שהרגשתי. רק ניצול.
-"ל-" אמרתי ושוב נקטעתי.
"אם את לא רוצה אל תביאי! אני אסתדר! אז יעקלו לנו את הבית! נמצא בית אחר!" כעסה
-"באיזה שעה לבוא, ולאן?" שאלתי בתבוסה.
"תבואי כמה שיותר מהר. עוד שעה ניפגש בתחנת אוטובוס של הבית הקודם" אמרה בנוקשות.
-"ואחר כך אני יוכל לבוא לראות את ליאל? כי אני גם ככה עובדת לילה היום" הסברתי.
"תפסיקי ללחוץ" אמרה וניתקה את השיחה.

הלכתי לחדרי לבשתי עליי ג'ינס שחור וחולצת טריקו לבנה עם כתוביות באנגלית עליה.
לקחתי את התיק ויצאתי אל עבר התחנת אוטובוס.
ממהרת לצאת בשביל להספיק את האוטובוס.
הגעתי לבנק וחיכיתי שיגיע תורי.
לא הפסקתי לקבל שיחות טלפון מאמא.

-"הלו?" עניתי כשאמא הספיקה להתקשר 10 פעמים.
"איפה את!" כעסה
-"אני בבנק, אני עוד מעט באה" הסברתי
"תביאי במזומן ותספרי שיש שם 3,000" ווידאה.
-"טו-" אמרתי והשיחה התנתקה.
נשמתי נשימה עמוקה ומיד תורי הגיע.

"שנאל" חייכה הבנקאית, "עוד פעם את פה?" צחקה
הנהנתי בראשי בחיוך, מסתירה את הבושה בפניי.
"אני צריכה להוציא מהחשבון 3,000 שקל, אבל זה לא נותן לי מהכספומט" הסברתי
"אה, בואי אני אעזור לך, כנראה יש שם תקלה" הסבירה.
"בשביל מה את צריכה 3,000 שקל?!" שאלה ללא הבנה
"אני נוסעת לחופשה" שיקרתי,
"יפה, לאן?" שאלה,
"לאילת" שוב שיקרתי, "יקר" ענתה ועיקמה את פרצופה.
"את יודעת שיש לך הגבלה על החשבון? את לא יכולה יותר להוציא כסף, עד החודש הבא"
הנהנתי בראשי ויצאתי עם המזומן ישר אל התחנת האוטובוס.
כמובן הלכתי ברגל.
הליכה של 20 דק' לא יותר.

ראיתי אותה.
היא ישבה שם בתחנה, רגלה רועדת.
היא השמינה מעט..
"היי" אמרתי בשקט וחיכיתי לתגובה שלה.
"היי" ענתה גם היא בשקט. מסרבת להביט בעיניי.
"הבאת?" שאלה, הנהנתי בראשי.
היא הביטה בי במבט מחכה. הבנתי שאני צריכה להביא לה את הכסף, עכשיו.
"אה" מלמלתי והוצאתי מהתיק שלי את המעטפה והושטתי לה-
היא בדקה בקפידה וספרה שיש שם בול 3,000 שקל.
"טוב. תודה" אמרה בקול רגוע.
שתקתי, חשבתי שאולי היא תדבר, תשאל.
אולי נלך לשבת איפה שהוא. נאכל אולי ארוחת בוקר. נבהיר את העניינים בנינו.
"אני אחזיר לך" אמרה שוב וקמה על רגליה, ממהרת לברוח.
"רגע, לאן?" שאלתי ללא הבנה, לאן היא בורחת?
"יש לי עניינים לסדר" ענתה כמובן מאילו.
"אה." עניתי "חשבתי שנשב איפה שהוא. נדבר אולי" הצעתי
"אין לי זמן" ענתה והמשיכה ללכת.
ישבתי בתחנת אוטובוס והטחתי בליבי האשמות חמורות לגביי.
"ומה עם ליאל?" קראתי בקול
"הוא אצל חבר. הוא לא יכול להיפגש איתך" ענתה והמשיכה ללכת.
החלטתי לא לוותר.
הלכתי אחריה, הדבקתי את הקצב שלי אליה.

"איך היה החג?" שאלתי בהתעניינות, מחכה שהיא תשים לב אליי, אני הבת שלה !
"היה בסדר. איך היה שלך?" שאלה
"בסדר. איך הייתה המימונה, חגגתם?" שאלתי בהתעניינות
"כן. חגגנו אצל חברים של סבתא" הסבירה.
"מלא זמן לא חגגתי מימונה" אמרתי ועיניי נצצו, התגעגעתי לחגיגות של המשפחה שלנו.
היא שתקה. והמשיכה ללכת.
"לאן הולכים?" שאלתי בהתעניינות
"את הולכת לעבודה, ואני לבית" ענתה בנוקשות
"אני יכולה לראות את ליאל?" שאלתי.
היא שתקה ושוב המשיכה ללכת.
"אני רוצה ללכת לטייל איתו, אולי לקחת אותו למסעדה, שיהנה טיפה" הסברתי
"אני אצא איתו. את לא צריכה" ענתה.
"מאיפה יש לך כסף לקחת אותו?" שאלתי
"אני לא אתן לך לקחת אותו לבד" ענתה בנוקשות.
"את יכולה לבוא גם את. הרבה זמן לא יצאנו כולנו" הסברתי
"אין לנו כסף בשביל לצאת כולנו" אמרה בנוקשות.
"אני אשלם" הצעתי,
היא שתקה, חיכתה שאמשיך.
"נלך לאכול גלידה, לא חייב משהו יקר" הצעתי, הרי גם לי אין.
"את לא יכולה להיכנס" אמרה רגע לפני שנכנסנו לבניין.
"למה?" שאלתי ללא הבנה, הרי הבאתי לה כסף!
"כי סב-" אמרה ונקטעה כשראתה מישהי יורדת במדרגות ונעמדת לידינו, מחייכת.

"מה נשמע" חייכה האישה, היא כנראה השכנה כאן.
"בסדר. אני עוד מעט אבוא אלייך" חייכה אל השכנה
"ומי זאת" חייכה השכנה אליי,
"שנאל, אני הב-" אמרתי ונקטעתי ע"י אמא.
"שנאל, הב-" אמרה וניסתה למצוא משהו.
"שנאל הבת של האח שלי" הסבירה אמא, הסתכלתי עליה ועיניי נצצו מדמעות.
"הבת של אח שלך?" שאלתי, מקווה לא לבכות.
"כן. התכוונתי האחיינית שלי, את הבת של אחי" הסבירה בחיוך אמא.
כלומר – דודה שלי.
שפשפתי את עין ימין שלי, מקווה שדמעות לא הצטברו בעיניי.
צמרמורות חלפו בגופי.
גירדתי את ידיי בעצבנות וגם את קרקפתי.
"אני יפית השכנה" ענתה בחיוך "נעים להכיר"
חייכתי, לא יכולתי לדבר.

האיפון שלי צלצל בדיוק בזמן.
הסתובבתי מיד עם גבי אליהם ועניתי לשיחה.
משתעלת קלות מנסה לייצב את קולי.
"שנאל" שמעתי את הקול המודאג של שון
-"בוקר טוב" צחקתי קלות, מנסה לא להראות שדמעות כרגע זולגות במורד לחיי ואני מנגבת. מנסה שאף אחד לא ישים לב.
ירדתי אל המחסן בלי שאף אחד יראה את פניי ויכולתי לדבר בשקט.
"איפה את?" שאל בדאגה
-"בבית. חזרתי לבקר את ליאל" הסברתי
"אה" ענה והוסיף "נבהלתי כשלא היית שם" הסביר
-"אני עוד מעט באה, אני יודעת שהתגעגעת" צחקתי צחוק מזויף.
"מאוד. למה עוד מעט? תישארי איתו, אני בטוח שהוא התגעגע אליך" צחק גם הוא.
-"הוא נמצא אצל חבר שלו, שכחתי לבדוק לפניי איפה הוא" צחקתי,
לא רוצה לספר שהוא נמצא קומה מעליי ואני פה והוא לא יודע שאני כאן.
"ממ.. אז תחזרי, אני אפנק אותך במסעדה טובה" אמר
-"לא בא לי לאכול, אני לא רעבה" הסברתי, אני שונאת מסעדות.
במיוחד כי הפעם האחרונה שראיתי את אבא זה היה אחרי הארוחה שלו שלי ושל ליאל במסעדה.
אבא החזיק את ליאל בידיו ואמר לו 'אני אתגעגע אליך מתוק. וגם אלייך' אמר.
לא הבנתי למה הוא אמר את זה..
תמיד צחקתי ואמרתי 'אבא אנחנו כאן. אנחנו לא עוזבים'
הוא רק חייך.
הוא חיבק אותי הרבה.
עד שהבנתי שהוא עזב.

"אז נלך לים" הציע
-"אני לא ידועת לשחות, אתה תציל אותי?" שאלתי, כמובן שאני משקרת.
הרי תמיד ידעתי לשחות. אבא אמר תמיד שבגלגול הקודם הייתי דולפין.
"אני אציל אותך." צחק.
-"אני יודעת לשחות, אבל אני אשמח ללכת לים. וגם עם מאי" מיד הכנסתי .
אני לא הולכת להשאיר את מאי בבית.
כי אני יודעת שלין וראם מתכננים לנסוע לסרט.
ורוני ודניאל יוצאים עם חברים שלהם.
ודור כמובן ישלים שעות שינה אחרי שחברה שלו גמרה לו את הכוחות אתמול בלילה.

"מה שתרצי" אמר
-"אבל בלי חברים שלך, אני מתביישת" צחקתי. מקווה שחברים שלו לא יבואו ויראו אותי.
"מתביישת למה?" שאל ללא הבנה
-"כי אני אהיה עם בגד ים, ואתה לא תרצה שחברים שלך יראו אותי עם בגד ים" מיד עניתי.
"זה בול בגד ים" ענה, שון לא היה מהבחורים הקנאים. אהבתי את זה בו.
למרות שרציתי שיהיה בו טיפת קנאה אליי.
-"רק שלושתינו" אמרתי בהתחננות.
"טוב אהובה שלי" ענה וסיימנו לדבר.
שכחתי כבר מכל הכאב שאמא שלי גרמה לי.

אמא והשכנה שלה דיברו ביחד, אמא הסתכלה עליי ואני הסתכלתי עליה.
הסתובבתי על עקבותיי ויצאתי מהאזור של הבניין.
"לאן?" שמעתי את השכנה שואלת.
"אמ- לפנימיה" עניתי, שכחתי שאני מדברת עם השכנה.
"לפנימיה? את בפנימיה?" שאלה בחיוך וראיתי את הכאב בעיניה.
הנהנתי בראשי.
"למה?" שאלה בחטטנות. חוצפנית.
"אח שלי נ-נהרג" ענתה אמא בגמגום. זה היה נראה אמיתי.
השכנה שתקה.
"ואמא שלה לא יכולה לגדל אותה" אמרה בשקט.
שתקתי.
"אני משתתפת בצערך. את יכולה לבוא אליי בחופשים שלך. תהיי קרובה אל המשפחה שלך" אמרה בחיוך השכנה.
"זה בסדר. אני נשארת בפנימיה בחופשים, אני אוהבת להישאר שם" הסברתי.
אני לא אוהבת להישאר שם. פשוט אין לי לאן לחזור.
"אז למה את לא חוזרת פה לדודה שלך?" שאלה ללא הבנה
"כ-כי.. היא לא רוצה לחזור" אמרה אמא.
שתקתי.
"טוב אני צריכה ללכת. אני אפספס את האוטובוס" הסברתי בחיוך מנומס וכואב ויצאתי אל עבר התחנת האוטובוס הרחוקה.

הגעתי אל הפנימיה ובגד ים חיכה לי על המיטה, כמובן שון הוציא את זה.
התלבשתי בבגד ים סטרפלס שחור רגיל. אף פעם לא אהבתי את הבגדי ים המקושטים. אהבתי פשוט וחלק.
הבגד ים לא ישב יפה על הגוף בעיניי. הוא היה קטן עליי.
אני לא זוכרת שהוא היה קטן עליי ככה.
החלפתי את הבגד ים סטרפלס בבגד ים משולשים שחור, הוא ישב יותר יפה.
לבשתי עליי שמלת חוף מבד סטן לבנה ולקחתי את משקפי השמש שלי וחיפשתי את מאי בשביל להלביש אותה בבגד ים.
לא הופתעתי לגלות שהיא כבר ישבה בסלון עם בגד ים משולשים ורודים.
שון הלביש אותה.
"נזוז?" שאל שון, הנהנתי בראשי ולקחתי את התיק צד שלי והכנסתי בו בקבוק מים גדול וכוסות, פרי למאי וחטיפים בשבילה.
וכמובן שתמר לא שחררה אותנו בלי קרם הגנה!

הגענו לים ומאי כבר התמקמה לה בחול, אנחנו לקחנו אזור עם שמשיות, לא רוצה להיות חשופה לשמש.
מרחתי לה קרם הגנה וראיתי את שון מוריד את חולצתו ונשאר רק עם מכנס של בגד ים.
אני התיישבתי על המגבת הגדולה ונהנתי מהמשמש, נשארת עם משקפי שמש ועם השמלת סטן.
"תורידי לבגד ים" ענה שון, עשיתי כדבריו ונשארתי עם בגד ים.
"מזל שחברים שלי לא באו" מלמל ושיחק בחול עם תמר, יש יותר מגודלים ממנו?
"מה אמרת?" שאלתי ללא הבנה, אני שמעתי מה הוא אמר, אני רק מחכה שהוא יחליף את המשפט שאמר.
"שאת יפה" ענה

"בא לי להיכנס לים" אמרה מאי, החזקתי בידה ונכנסנו למים המרגיעים, היא הייתה עם גלגל ים, שון החזיק בה כל הזמן. שלא תעלם לנו בים.
הים היה שקט. לא היו פה אנשים.
המים היו חמימים ונעימים.
"איך ישנת?" שאל, "ישנתי טוב" עניתי וכרכתי את ידיי סביב מותניו, מחבקת את גופו בעוד שיד אחת מונחת על כתפי והיד השניה מחזיקה את הגלגל הצלה של מאי.
"אתה?" שאלתי, "בערך" ענה
"למה?" שאלתי, יודעת שאני זאת שהפרעתי לו.
"דור וחברה שלו צחקו ליד החדר שלנו, ואז מאי התעוררה, היה לה פיפי" הסביר
"באמת? כבר פחדתי שהיא עשתה פיפי במיטה שלנו" חייכתי,
"היא ווידאה שלא זזתי ממנה, 'אתה לא הולך, נכון?' 'אתה פה?' וככה כל הזמן" צחק
"היא עושה את זה תמיד. היא מפחדת שילכו ממנה, היא תמיד בודקת שלא הולכים ממנה.

יצאנו מהים יושבים על שפת הים. מאי בונה ארמון והמים באים ומפרקים לה אותו.
היא ניסתה להילחם במים ולבנות מהר יותר.
צילמתי את שלושתינו במצלמה הקדמית ושמרתי בטלפון.
שון לעומתי העלה את זה לאינסטרם, או לאינסטגרם, משהו כזה..
אני לא מבינה בזה..
לבסוף מאי ישבה בתוך חיבוקי ואכלה תפוח שחתכתי לה בבית.
היא לא אוכלת הרבה חטיפים, בגלל זה היא כזאת פיצית.
"אמא שלך ראתה שישנת אצלי?" שאלתי, מקווה שלא.
הוא הניד את ראשו לשלילה.
"את מתביישת?" שאל ללא הבנה
"לא, אני לא רוצה שהיא תחשוב שעשינו משהו" הסברתי.
"מה כבר נעשה?" שאל , הרמתי את גבתי והוא צחק.
"בערב אני יוצא עם חברים לפאב מיוחד כזה, חדש. רוצה לבוא?" שאל
"אני בת 17, לא 18" צחקתי.
"אני מכיר את הבעלים של המועדון, הוא יכניס אותך" הסביר.
"את כמובן לא שותה." הסביר.
חייכתי ונישקתי את שפתיו, מחכה שישתוק.