she's just a girl and she's on fire.. פרק 12

היום עבודה שלי הסתיים.
ליאור הגיע בסביבות הערב לעבוד, ולאחר מכן פרשנו אליו הביתה.
"איך היה לעבוד כל האחראית משמרת השנייה?" שאל ליאור בהתעניינות בזמן שסידר את המיטה שלו בחדרו בשביל שאני אשן שם.
"היא תמיד כזאת לא נחמדה?" שאלתי ללא הבנה. או שזה רק איתי.
"היא דווקא נחמדה, לא?" שאל ללא הבנה גם הוא.
"לא" אמרתי בשקט והתעסקתי באיפון שלי, שקלתי אם לספר לו את מה שעומד לי בגרון, את הגוש מועקה הזאת שמפריע לשלוותי.
"מוזר" מלמל ובדיוק קיבלתי שיחה לאייפון – שון.

-"הלו?" שאלתי, כאילו אני לא יודעת שזה שון.
"אהובתי. מה נשמע?" שאל
-"מעולה, איך בצבא? אני מתגעגעת אלייך!" אמרתי בשמחה
"אני גם מתגעגע אלייך. בצבא בסדר, יכול להיות יותר טוב" צחק
-"למה?" שאלתי בהתעניינות
"ישנים בשטח, רחוק ממך." אמר בשקט
-"גם פה קשה בלעדייך" אמרתי גם בשקט. כ"כ קשה לי בלעדיו.
"אתמול התקשרתי אלייך, אמא שלך ענתה לי" סיפר
-"באיזה שעה?" צחקתי, מפחדת שאמא שלי סיפרה לו משהו.
"ב11 וחצי. אמא שלך אמרה שישנת" הסביר
-"כן, יש אנשים שישנים בשעות האלה" צחקתי,
"אני אוהב אותך, אמרתי לך את זה ?" שאל
-"לא" צחקתי
"אז אני אוהב אותך" צחק גם הוא
-"גם אני אוהבת אותך" אמרתי בשמחה
"אני לא אפריע לך, שאמא שלך לא תגיד שאני מפריע לך לישון, תנוחי ונדבר מחר?" שאל
-"נדבר מחר. תשמור על עצמך" אמרתי בשמחה.
"תשמרי את על עצמך" אמר בשמחה גם הוא.

"אני אוהבת אותך" חיקה אותי ליאור
"תצחק עליי עוד" צחקתי
"מי זה?" שאל בהתעניינות כשסיימתי לדבר עם שון.
"חבר שלי" הסברתי בחיוך מובך, אני כ"כ מובכת.
"מאיפה הוא?" שאל, אני לא יכולה לשקר עליו.
"מאיפה שעברתי לגור" הסברתי בשקט, מפחדת שהוא ייגלה על הסוד שלי.
"יפה. ואת תכירי בנינו יום אחד?" שאל בחיוך רחב
"אם תרצה, אבל אני מעדיפה שלא." חייכתי
"אז אני אצטרך לדעת מיהו, אם לא, היום אתם נפרדים" אמר באצבע נוקבת.
"אתה תכיר אותו" צחקתי בשקט.

נשכבתי במיטה של ליאור אחרי שהתארגנתי לשינה, הוא נשכב לידי, הוא כמו אחי הגדול.
"אפשר לשאול שאלה?" שאלתי בשקט והסתובבתי שפניי יהיו מול פניו.
"בטח" ענה
"למה אתה לא חוגג את חג פסח?" שאלתי בשקט, כי הוא עובד איתי בכל החגים, הוא אף פעם לא יצא לחגוג את החג.
"כי אני לא חוגג את החגים האלה, אני לא מבין בשביל מה" ענה בשקט
"אה" אמרתי בשקט.
"ולמה את לא חוגגת את החג?" שאל
"כי אמורים לחגוג את החג עם המשפחה, ואין לי כבר משפחה כזאת" שפכתי את זה,
"גם לי אין בדיוק משפחה כזאת" אמר בשקט וליטף את שיערי
"באמת?" שאלתי
"כן. את זוכרת שסיפרת לי שאבא שלך עזב את אמא שלך?" שאל
"כן" אמרתי בבושה
"אז גם אבא שלי עזב אותי, כשהייתי קטן. כשהייתי בן 3" הסביר
שתקתי. היה לי עצוב.
אני העיקר בוכה ומתלוננת שהחיים שלי קשים, והוא.. רק ילד בן 3 גודל למציאות שאין לו אבא. בדיוק כמו ליאל.
"ואמא שלי עזבה את אבא שלי ישר אחרי שהיא ילדה אותי" הסביר בנשימה ארוכה.
"אני- אני מצטערת" אמרתי בגמגום.
"תסתכלי על הצד החיובי. יש לך עדיין את הדבר הזה משפחה" חייך חיוך מנחם.
"אמא שלי העבירה אותי לפנימיה" הוצאתי את זה ממני במהירות.
כמו שהחיוך שלו הופיע, ככה הוא נעלם בתוך כמה שניות.
"מ-מה מה הכוונה?" שאל ללא הבנה
"היא לא רצתה שאני אהיה בבית. היא אמרה שקשה לה לגדל אותי" הסברתי
"אבל את אמרת שעברתם לגור בצפון" אמר ללא הבנה
"שיקרתי" אמרתי בשקט. "לא רציתי שירחמו עליי" הוא שתק.
"את לא צריכה להתבייש בדברים כאלה, את לא צריכה להסתיר את זה ממני" אמר
"ואמא שלי לא באמת טסה לצרפת עם ליאל לפגוש את אבא שלי.." סיפרתי בבושה עוד משהו שהסתרתי מכולם.
"אז איפה הם?" שאל ללא הבנה
"עיקלו לנו את הבית אז הם גרים אצל סבתא שלי. אבל סבתא שלי לא רוצה שאני אהיה איתם. היא לא רוצה שאני אבוא אליהם בשבתות שאנו אמורים לצאת הביתה" הסברתי
"ומה עשית בכל הפעמים שהיית אמורה לצאת הביתה?" שאל בשקט ובלע את רוקו באיטיות.
עשיתי ככה גם אני. ניסיתי לבלוע את הגוש דמעות שעומד בגרוני.
"חשבתי שהם ירצו שאני אהיה אצלם. כי אני מכניסה לחשבון של אמא שלי כסף כל חודש. אבל כשבאתי בפעם הראשונה הייתי צריכה לחזור בלילה לפנימיה, כי סבתא שלי לא הרשתה לי להיכנס לבית" אמרתי בשקט.
"אנ-" אמר וקטע את עצמו, נותן לי להמשיך.
"אני עייפה. אני יכולה ללכת לישון?" שאלתי בשקט, הוא הנהן בראשו.
הפנתי לו את גבי וניסיתי להירדם. לא הצלחתי.
רק שקעתי בהרהורים.

בבוקר התעוררתי , התלבשתי וברחתי מהר לעבודה. לפני שליאור יתעורר.
ליאור לא עובד בבוקר, לעומתו אני כן.
והיום גיליתי שהמשכורות של העובדים יורדים.
בגלל שאני בת 17 אני מקבלת 20 שקל לשעה, אבל המנהל הבטיח לי שהוא יביא לי 23 שקל לשעה כי אני עובדת כאן הרבה זמן.
המשכתי לעבוד ולא עניין אותי כלום.

"ש-שלום מה תרצו להזמין" ניסיתי לא לגמגם. זה הוא- אביאל..
"שלום לך. מה את עושה כאן?" שאל בחיוך, לא ידעתי איך לקרוא את המבט שלו, אם הוא צוחק עליי, או שואל בשביל להתעניין.
"עובדת" עניתי כתשובה קצרה וברורה.
"חשבתי שאת נוסעת הביתה" אמר והרים את גבתו,
"נסעתי. וחזרתי" שיקרתי, ממש דרך חיים. לשקר כל הזמן.
"טוב. בטח" ביטל את דבריי. התביישתי להביט על הבחורה שיושבת איתו.
הם הסתכלו עליי ולא דיברו. הסתובבתי וחזרתי למטבח. מנסה לנשום.

ראיתי את אביאל מרים את ידו, מסמן שהוא רוצה להזמין.
"החלטתם מה להזמין?" שאלתי
"כן. קפה ועוגת שוקולד" אמר. הוא התכוון לעוגה הכשרה לפסח.
"ואני אקח מילק-שייק וניל וסלט עם חביתה" חייכה.
כתבתי את ההזמנה ונכנסתי למטבח , מעדכנת את ההזמנות ומגישה לאנשים.
כשהייתה לי הפסקה ישבתי על הארגז מחוץ למטבח, במקום שלא רואים אותי והתקשרתי אל אמא.

-"היי אמא" אמרתי בשקט
"ה-היי" אמרה והחניקה שיעול
-"איך היה אתמול?" שאלתי בהתעניינות. אתמול היה הערב חג, מעניין איך היה לה.
"כיף" אמרה בקצרה "איך היה לך?" שאלה
-"בסדר. עבדנו עד 2 לפנות בוקר ואז חזרתי לדירה של ליאור" הסברתי
"טוב. הכנסת לי את המשכורת?" שאלה
-"כן. והיום הורידו לנו את השכר לשעה" הסברתי, מודיעה לה שמהיום לא יהיו לי משכורות גבוהות.
"למה?!" שאלה ללא הבנה ונשמע עצבנות בקולה.
-"כי זה הנהלים" הסברתי, לא מבינה את העצבנות שלה.
"ההוצאה לפועל באה לבית" אמרה בשקט
-"למה?" שאלתי, הרי אנחנו משלמים. זה לא שאנחנו לא משלמים.
"הם לקחו את הטלוויזיה ואת השולחן ההוא של סבתא" סיפרה
שתקתי.
"ליאל קם לפני שעה והוא אמר שהוא רעב. אין לי פה אוכל במקרר." אמרה בשקט
"אנחנו בקושי חיים. אין לנו חשבון בנק. סגרו לי אותו." אמרה בבכי
-"ה-הכנסתי לך לשם כסף" אמרתי בשקט, מודעת לצעקות שלה.
"את מה!?" שאלה בכעס
-"הכנסתי לך את הכסף לחשבון. חשבתי שהיה צריך ל-" אמרתי והיא קטעה אותי
"מטומטמת! אני אמרתי לך! לא להכניס לחשבון! עכשיו אין לנו כסף!" כעסה
-"א-אני מצטערת. אני לא ידעתי" שכחתי מזה..
"איך לא ידעת!! את עשית את זה בכוונה!" צעקה
-"א-" אמרתי והיא שוב קטעה אותי
"איך אני אמורה להגיב שליאל עכשיו רעב?! הא?! הוא רעב ואת יושבת לך ואוכלת לך כמו מלכה! והוא רעב! אין שום דבר במקרר! לא מצות! לא שוקולד! לא כלום!" צעקה עליי

איך אפשר להישאר אדישים למשפט הזה?
-"אני אבוא היום בערב לדירה. אני אביא לך בינתיים טיפה כסף שתוכלי לקנות משהו" אמרתי בשקט נושכת את לחיי הפנימית ,מנסה לא לבכות
"כדאי באמת" אמרה בזלזול

הרמתי את ראשי והופתעתי לגלות מולי את אביאל. תגידו לי בבקשה שהוא לא שמע את השיחה.
מיד שיניתי את השפה של השיחה.
-"אני צריכה להמשיך לעבוד. אני אבוא בערב ואביא לך כסף. אני אפילו אלך לקנות לכם אוכל. אני מצטערת. לא ידעתי שזה מה שייקרה. רק אל תתני לי להרגיש רע. אני גם ככה מרגישה רע" אמרתי בשקט וניתקתי את השיחה.

"קרה משהו?" שאלתי בקול וניסיתי לייצב את קולי הרועד.
"לא. רק רציתי לשאול אם יש לכם פה מצית" ענה
"אה. רגע אני אבדוק" אמרתי בשקט ונכנסתי למטבח. מתפללת בליבי שהוא לא שמע כלום.
"הנה קח" אמרתי והושטתי לו מצית.
"את נוסעת לדירה של אבא שלך היום?" שאל בהתעניינות
"כן. הוא אמור להגיע מחר, אם לא יהיו שיבושים בטיסות" הסברתי בשקט וברחתי מיד.

היום לא היו הרבה אנשים שבאו לקנות אז נסעתי אל הבית של סבתא, עברתי דרך אלונית כי כל החנויות היו סגורות. כי זה חג.
"תודה" אמרתי בחיוך לעובד מטבח שהקפיץ אותי הביתה- כלומר לבית של סבתא.
הלכתי טיפה ברגל וקניתי מצות ושוקולד, גבינה ומעט ירקות. ואפילו 2 חטיפים שיהיה לליאל.
יצאתי עם הקניות, זה עלה לי בסביבות ה100 שקל.

דפקתי על הדלת של הדירה של סבתא והבטתי בשעוני, השעה 7 בערב.
"מי זה?" שמעתי את ליאל שואל.
"זאת שנאל" עניתי בשמחה. אני הולכת כ"כ לחבק אותו. כמה התגעגעתי אליו.
"שנאל?!" שאל בשמחה
"כן" צחקתי וחיכיתי שהוא ייפתח את הדלת.
הדלת נפתחה לאחר כמה דקות כשאמא פתחה את הדלת עם פרצוף קודר.
"היי." אמרתי בשקט
"הי" אמרה בזלזול,
"הכל בסדר?" שאלתי ללא הבנה, למה היא מתנהגת אליי ככה.
"כן" אמרה ועזרה לי להכניס את הקניות מאלונית.
"זה יקר" אמרה בארסיות כשהביטה בחשבונית של הדברים שקניתי להם.
התעלמתי ממנה והרמתי על ידיי את ליאל וחיבקתי אותו חזק. לא רציתי לבכות.
נישקתי אותו כ"כ הרבה פעמים שזה ייצר תחושת דגדוג לליאל.
הוא לא הפסיק לצחוק. חיים שלי הילד הזה.

"לא היית צריכה ללכת לקניות." אמרה אמא בקול נוקשה.
"זה בסדר." אמרתי כביטול, שלא תרגיש לא נעים עם עצמה
"היית יכולה להביא לי את הכסף והייתי הולכת לקנות במקום זול יותר" אמרה בזלזול
שתקתי.
"שן-שן התגעגעתי" אמר ליאל והרגשתי את דמעותיו החמימות מרטיבות את חולצתי
"חיים שלי. למה אתה בוכה?" שאלתי ללא הבנה
"כי אמא וסבתא אמרו שאת לא תחזרי יותר" אמר בבכי.
הבטתי על אמא ושתקתי. אמא הביטה עליי ושתקה.
שתינו לא ידענו לאיזה מצב לא נעים נקלע.
"שאני לא אחזור יותר?" שאלתי ללא הבנה, ליאל חשב שזה מופנה אליו. אבל זה היה מופנה אל אמא..
"כי אמא אמרת שאת לא רצית לגור איתנו. היא אמרה שאת לא אוהבת אותנו יותר" אמר ליאל בבכי
"אני לא אוהבת אותם. אני אוהבת רק אותך" אמרתי בשקט והבטתי על האישה הזאת.
על אמא שלי.
"וכשבלילה הייתי בוכה ורוצה שתחזרי אמא וסבתא היו כועסות עליי והיו צועקות עליי שאני לא מבין כלום. שאת לא תחזרי ואמא אמרה שהיא לא אוהבת אותך. אמא וסבתא אמרו שבגללך אנחנו חיים ככה היום" בכה ליאל
הרגשתי דמעות חמימות זולגות במורד עיניי.
עצמתי את עיניי כי לא הייתי מסוגלת להביט על אמא.

"אתה רעב?" שאלתי בשקט. מנסה להפר את השקט.
הוא לא ענה. הוא רק המשיך להיות בחיבוקי.
"ליאלי. רוצה אני אכין לך מצה עם שוקולד? זה טעים" אמרתי בחיוך קטן והבטתי בפניו.
הוא הנהן בראשו והרמתי אותו על ידיי והלכתי למטבח להכין לו מצה עם שוקולד.
פתחתי את המצות ומרחתי לליאל לאכול.
הוא אכל את זה במהירות והביט בי בחיוך.
הכנתי לו עוד ואני רק הסתכלתי.

לבית נכנסה סבתא והביטה בי בגועל.
הרגשתי את הבושה מחלחלת בגופי וצמרמורות נבנות בגופי.
"מי היא עושה כאן?" שאלה בזלזול לא מעזה לפנות אליי ישירות
"היא כבר הולכת. היא קנתה לנו אוכל" אמרה אמא
"אנחנו יכולים להסתדר לבדנו. בשביל מה היא באה!" שאלה בכעס
אני רק שתקתי.
"היא קנתה אוכל. היא הביאה לי כסף" ניסתה להגן עליי אמא.
"מעניין אותי גם. יש לה שתי דקות להתחפף מכאן" קראה סבתא.
שתקתי.
הבטתי על ליאל ונשכתי את שתיי לחיי הפנימיות וכיווצתי את עיניי מקווה שדמעות לא יזלגו מהן.
ליאל הביט בי ושתק.
"נו כבר!" צעקה שוב סבתא.
"ליאלי. אני צריכה ללכת. אני מבטיחה שאני אבוא לבקר אותך. טוב?" שאלתי,
"אל תלכי" התחיל לבכות ולא שחרר את אחיזתו ממני
"אני גם לא רוצה ללכת. אבל אני צריכה." אמרתי בשקט.
"אל תלכי. אני רוצה לבוא איתך. אני לא רוצה שתעזבי אותי" בכה
"תגידי לה כבר שתלך!" אמרה סבתא לאמא
"אל תלכי" שוב פעם ליאל לא עזב אותי.
"אני מצטערת. אני צריכה ללכת. אני מבטיחה שאני אבוא לבקר אותך." אמרתי בשקט, מפחדת לבכות.
"עופי מכאן מטומטמת. אף אחד לא רוצה שתהיי כאן" אמרה לי סבתא.
"לאן את הולכת?" שאל ליאל בפחד
"ל-לא יודעת.." מלמלתי. אני לא רוצה לחזור לבית של ליאור. אני מפחדת מלהתמודד עם מה שאתמול פתחתי בפניו.
"איפה את תשני?" שאל ללא הבנה . אמרתי כבר שליאל ילד חכם?
"אני לא יודעת. אני צריכה לראות. אני אתקשר לחברים שלי, אולי אני יכולה לישון אצלם" אמרתי בשקט
"ואם אף אחד לא יענה לך. את תשני ברחוב?" שאל ללא הבנה
"זה עדיף מלישון במקום שלא אוהבים אותי" אמרתי בצרפתית.
"מה?" שאל ליאל ללא הבנה
"מה פתאום. אני אשן אצל חבר שלי, אני אלך אליו" שיקרתי.
"יש לך חבר?" שאל ליאל ללא הבנה
"כן. אולי יום אחד אני אפגיש ביניכם" אמרתי בחיוך מנחם
"אני צריכה ללכת. תתנהג יפה ואתה תראה אותי. אל תדאג" אמרתי בחיוך קטן שמנסה לא לבכות.
"סתומה" מלמלה סבתא.
שתקתי ויצאתי מהדירה שלהם כשאני לא מביטה לאחור.

"מה עם הכסף שהבטחת לי?" שאלה אמא כשהייתי במדרגות
שתקתי והבטתי עליה במבט מאוכזב.
"ה-הבאתי לכם את הקניות. זה במקום הכסף" הסברתי, כי חשבתי שהיא רצתה את הכסף לאוכל.
"וזה נראה לך יספיק לנו?!" שאלה ללא הבנה ובנימת קולה היה זעם.
"כי אין לי כאן מזומן ואני צריכה את זה לכל השבוע" מלמלתי. היא נקבה בי מבט זועם .
"הנה. קחי" מלמלתי והגשתי לה 50 שקל במזומן.
היא הסתכלה עליי ולא זזה.
הושטתי לה עוד 20 שקל.
"זהו?" שאלה ללא הבנה.
"כן.. אני צריכה את זה להמשך השבוע" מלמלתי
"חצופה" אמרה ונכנסה לבית.
שתקתי והמשכתי אל עבר התחנה, מחכה לאוטובוס. ורק עכשיו הבנתי שאין אוטובוסים בחג.
הזמנתי מונית ונסעתי לדירה של ליאור.

נכנסתי מתחת לשמיכה ונרדמתי. לא אכלתי, לא שתיתי, לא כלום.

השבועיים עברו ואיתו גם אני.
אמא התקשרה אליי פעם אחת ולא עניתי לה- הרגשתי נבגדת.

"שנאל!" שמעתי את הקול של דור קורא לי, אני הייתי בחדר של מאי ושלי. בפנימיה. בבית של תמר.
"מה?" שאלתי שוב, הוא סתם אוהב לצעוק ולא לענות אחרי זה.
החג השני הגיע ואנחנו חזרנו אל תמר.
היא התעקשה שנעשה אצלה חג.

הדלת של חדרי נפתח ודור הגיח מן הדלת.
"שנה אני קורא לך!" קרא בעצבים,
"הדלקת אותם?" שאלתי, הוא הביט בי במבט לא מבין ושפשף עם ידו את ראשו.
מסתכל עליי מקפלת את הכביסה של מאי ושלי.
"את מכשירי השמיעה שלך" אמרתי וחיוך קטן בצבץ בין שפתיי.
תווי פניו העצבניים התרככו ונהפכו לרכים יותר ומחויכים יותר.
"מי שמדברת" צחק והתיישב על מיטתי והרים בידיו את המכנס של מאי.
"זה כ"כ קטן" צחק וחיוך מאושר ואפילו אבהי הופיע על פניו.
"כי היא קטנטונת" חייכתי והמשכתי לקפל את הבגדים שלנו.

דור נשאר בחדרי ודיבר איתי על נושאי שיחה רנדומאלים.
בראשי רצו מלא מחשבות.
על ליאור שהיה צריך לספוג את כל הסיפור חיים הטיפשי שלי.
ועל אמא. שאיך שהוא כל הפגישות שלנו מסתיימות בריב, או בכעס. כמובן מצידה.
וגם על ליאל. שנמצא תמיד במחשבות שלי.
ועל אבא… מה הוא עושה..
ועכשיו גם שון שנמצא בשטח.

"מה עם שון?" שאל דור בהתעניינות
"בסדר. הוא בצבא, לא ראיתי אותו שבועיים" אמרתי בחיוך קטן, מרגיש לי חסר.
"כן. אתמול הוא ניסה לתפוס אותך, אבל את ישנה כ"כ הרבה בזמן האחרון" צחק
"כן. הייתי עייפה" חייכתי חיוך קטן ומזויף והכנסתי את הבגדים לארון ונשכבתי לידו והתכסיתי בשמיכת הפוך המחממת.
"חצופה תתני לי גם מקום" צחק וניסה להפיל אותי מהמיטה כשדחפתי אותו ופיניתי לי מקום במיטה שלי.
"אני אפול" לא הפסקתי לצחוק. אבל הפעם צחקתי. לא זיפתי.

הבטנו בטלוויזיה והרגשתי שוב את העייפות נופלת עליי, החג השני הזה היה יותר מעייף מהחג הראשון.
אולי בגלל שאני לא רגילה לכל ה'ארוחות המשפחתיות' הארוכות האלה.

"שנאלי, זאת הקבלת פנים שאני מקבל?" שמעתי את הקול של שון.
נהמתי בעצבנות חמודה כשהרגשתי את משקל גופו נשכב על גבי כששכבתי על בטני.
"לא ישנת בלילה?" שאל בחיוך קטן, הנהנתי בראשי.
"מסביר הכל" צחק וקם ממני, דווקא היה לי נוח. הרגשתי את הגב שלי מתמתח.
"לא" אמרתי והסתובבתי על גבי וקמתי למצב ישיבה.
הוא הסתכל עליי וחייך. פרשתי את ידיי וחיבקתי אותו חיבוק חזק.
ידיי נכרכו סביב מותניו בעוד שידיו נכרכו סביב גבי העליון ושפתיו מנשקות את קודקוד ראשי.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי בשקט.
"גם אני התגעגעתי אלייך" אמר בחזרה.
"זה לא פייר שבאת בסוף החג" אמרתי בקול חמוד וילדותי.
"אני יודע. אבל אני הייתי חייב להישאר, במיוחד שאני בקורס קצינים" הסביר
"זה סתם שטויות" אמרתי בשקט.
"שטויות? ומי יגן עלייך" שאל בחיוך
"אתה" צחקתי.
"ברור שאני" חייך והתיישב לידי כשהבטתי אחורנית וגיליתי שדור לא כאן.

"איפה דור?" שאלתי והבטתי בשעוני וגיליתי שהשעה 19:57 בערב.
"הוא יצא עם חברים. וביניהם גם חברה שלו" אמר והביט על האיפון שלו והראה לי את ההודעה מדור.

'אחי היא ישנה בחדר שלה. אני יצאתי עם חברים, גם ליאור באה'

"ליאור?" שאלתי ללא הבנה
"כן." חייך
"זאת שהייתי פה בפעם הקודמת שהוא חזר מהבסיס?" שאלתי
"כן" ענה בחיוך קטן
"אפשר נשיקה מחבר שלי?" שאלתי בחיוך מובך.
"כמובן" ענה ובשנייה הרגשתי את שפתיו הממכרות נצמדות לשפתיי וסוחפות אותי איתו.
ידיו התלפפו סביב מותניי והושיבו אותי על רגליו כשרגליי כרוכות סביב מותניו וידיי מונחות על צווארו מעמיקות את הנשיקה בעוד שידיו מלטפות את גבי.
"טיפש" צחקתי כשהוא השעין את גבי אחורה תוך כדי שהוא מנשק אותי עד שהראש שלי נוגע בריצפה והוא תופס בי בגב שלא אפול.
"אומנותי, שלא תגידי לא" צחק.
"אני לא רוצה חבר אומנותי. אני רוצה חבר שהוא חייל" חייכתי
"עוד מעט קצין" צחק בקריצה
"התכוונתי חייל שלי. משרת" צחקתי
"אין בעיה את יכולה להישאר ככה עוד הרבה זמן" אמר ולא עזר לי לקום.
"לא" צחקתי והרגשתי את עצמי מורמת בחזרה.
כרכתי את ידיי סביב מותניו וחיבקתי אותו חזק.
מסרבת לנתק אותי ממנו.

"שנאלצ'וק אוכלים" שמעתי את רוני קוראת לי, "תודה" החזרתי והמשכתי לחבק את שון.
אני ממש לא רעבה…
"שון, הגעת" חייכה רוני והוסיפה "החג לא היה אותו דבר בלעדייך"
"שווה להישאר פה אני רואה" צחק
"כן" חייכה רוני ויצאה מהחדר ואחרי שהיא יצאה בדיוק נכנסה מאי.
די עצבנית.
"די!" צעקה ולא שמה לב שאני ושון בחדר.
היא התחילה לבכות. אני לא אוהבת לראות אותה בוכה.
אני מתחילה לבכות איתה ביחד.
אמרתי כבר שאם הייתי יכולה הייתי לוקחת אותה ואת ליאל ומגדלת אותם לבד?

התנתקתי מגופו של שון והרמתי את מאי על ידיי שבכתה על הריצפה, עדיין לא שמה לב שאנחנו בחדר.
"יפה שלי. מה קרה?" שאלתי וליטפתי את ראשה שהונח על כתפי.
"לין וראם מציקים לי" המשיכה לבכות, חייכתי בהקלה. העיקר שלא פגעו בה.
שון ישב בשקט והביט בנו.
"את יודעת מי נמצא פה?" שאלתי אותה בהתלהבות. ניגבתי את עיניה ונשארתי עם גבה, כלפי שון.
ככה היא תופתע.
"מי?" שאלה והביטה בי בעיניים כחולות נוצצות
"שון" אמרתי וחיוך מאושר הופיע על פניה. היא כ"כ אוהבת אותו שזה משהו מדהים.
שון ודור הם כמו האחים הגדולים שלה.
"איפה הוא?!!?" שאלה בהתרגשות.
הסתובבתי והראתי לה אותו, היא לא חיכתה רגע וקפצה אל תוך ידיו וחיבקה אותו.

"אני אמורה לקנא?" שאלתי בחיוך מאושר כשראיתי שהיא לא הפסיקה לדבר איתו ולחבק אותו.
"מה עוד אני צריך תגידי לי?" שאל בחיוך מאושר.
"יש לי אותה. ויש לי אותך. ויש לי את המשפחה שלי ואת החברים שלי. אני מספיק מאושר ככה" חייך
"אני שמחה" אמרתי בחיוך.

סיימנו לאכול ולהתקלח והפעם מאי נשארה ערה עד מאוחר, שון השכיב אותה במיטה שלה והיא נרדמה מעצמה ואני והוא פרשנו לסלון.
הוא ישב על הספה בעוד שאני נשכבתי על הספה והנחתי את ראשי על רגליו.
הוא שיחק בשיערי והבטנו בטלוויזיה ונהנינו מהשקט המרגיע.

"השעה אחת לפנות בוקר" הכריז שון וטפח על ירכי על מנת שאקום ואלך לישון.
למרות שמחר יש חופש, הוא טוען שאני צריכה לישון .
התעלמתי ממנו והמשכתי להסתכל על הטלנובלה ששודרה בשפה הספרדית.

"לא, אני לא יכול. יש לי ילדים, אני לא יכול לעזוב הכל ככה סתם" אמר שון. זה בדיוק מה שהיה כתוב בכתוביות במסך. הוא בכלל לא הסתכל על המסך.
"אתה תותח בספרדית. אתה ארגנטינאי?" שאלתי בחיוך, הוא הנהן בראשו.
"אנחנו ביחד כמה זמן? תזכירי לי? חודשיים ואת לא יודעת שאני ארגנטינאי?" שאל בחיוך
"אבל לא ידעתי שאתה יודע כ"כ טוב ספרדית" ניסיתי להוציא אותי מזה
"מצחיקה קטנה" צחק ועזר לי לקום בשביל ללכת לישון.
"בואי נעלה לישון אצלי" אמר בשקט בשביל שלא נעיר את מאי שישנה.
לין וראם היו ערים וישבו במטבח.
רוני ודניאל כבר היו ממזמן בחלום ה200 שלהם.

"לא, ואם יראו אותנו? ואם מאי תקום באמצע הלילה ותבכה?" שאלתי בדאגה
"אז היא תקום ותבכה ותחזור לישון" אמר ודחף בי בעדינות בשביל שאני אעלה במדרגות לקומה שלו.
"מה פתאום!" אמרתי ודחפתי אותו אחורנית. הוא צחק וכרך את ידיו סביב בטני כשגבי נדחק אל תוך בטנו.
"אף אחד לא יראה אותנו ומאי ילדה גדולה. היא תקום ותחזור לישון, ואם משהו מפריע לה היא תקרא לאמא שלי" הסביר.
השתכנעתי. אבל למה לא נתתי לעצמי לעלות למעלה לישון איתו.
"אם יכעסו עליי אני מאשימה אותך" הצבעתי עליו באצבע נוקבת, עדיין עומדים מחוץ לחדר של מאי ושלי.
"אם לא תעלי עכשיו באמת ייתפסו אותך" ענה בהתחכמות
"לא מצחיק" אמרתי בנוקשות וניסיתי להתנתק מחיבוקו.

"אוקי. פאק" מלמלתי ואני ושון השתתקנו במקומנו.
"אני כ"כ רוצה אותך עכשיו. אבל נצטרך להיות זהירים שלא נעיר את כו-" אמר הקול של דור.
"או שכבר הערתם" אמרתי בגועליות
שון רק צחק בשקט ועם יד אחת שלו כיסה את עיניי ובכך מנע ממני לראות את דור ואת החברה שלו ליאור מתנשקים ובולעים אחד את השני כשהבגדים שלהם לא הכי מסודרים.
בואו נגיד שהם היו בדרך ללילה ארוך. ולא של שינה.
"פאק" שמעתי את דור מקלל בשקט ואחריו חברה שלו.
"אנחנו הולכים לישון. היה נעים להכיר אתכם. יאלה שנאל הופ הופ למעלה" אמר שון ומנע את המבוכה בקרב דור וחברה שלו.

נכנסתי מתחת לשמיכה בחדר של שון וחיכיתי לו.
הוא היה בחוץ עם דור.
הסתכלתי על הטלוויזיה וניסיתי להתעמק בקול של שון ושל דור.
לא הצלחתי להקשיב והתעצבנתי…
"את עוד לא ישנה?" שאל שון בתדהמה מזויפת.
"חיכיתי לך. והתמונה המגעילה הזאת לא יוצאת לי מהראש" אמרתי בשקט. מנסה לא להתחרפן.
"הבכת את חברה של דור" אמר שון בשקט ונשכב לידי.
פניו מול פני.
"אז שלא יסתובבו ככה בבית" אמרתי בגועל.
"זה דבר טבעי, אנשים הורמונליים" אמר כברור מאליו.
"אבל עדיין" אמרתי בשקט.
"אני יודע שזה נשמע לך מוזר ואפילו מגעיל. אבל זה משהו שבא עם הזמן, לא?" שאל
"לא" עניתי ואפילו לא חשבתי בהגיון.
"ככה ילדים באים לעולם" אמר "ככה את באת, דרך אהבה" צחק מהקיטשיות.
"הייתי מעדיפה שלא יביאו אותי" אמרתי ברצינות. בשביל מה הביאו אותי לעולם.
"את מדברת שטויות" אמר בשקט ונשק למצחי "עכשיו לכי לישון"
"עם כמה נשים היית?" שאלתי בשקט
"נשים?" שאל וניסה להתחמק מהתשובה
"או שגם היית עם גברים" עניתי אחריו
"טיפשה" צחק "הייתי עם הרבה. זה לא משהו שצריך לעניין אותך" ניסה שוב להתחמק.
"ובקשר רציני?" שאלתי שוב
"עם שתיים" ענה בבלבול "את השנייה"
"באמת?" שאלתי בהתרגשות.
"כי כל אלה שהיו לפני גיל 17 לא נחשבות" צחק
"חבר שלי סטוציונר?" שאלתי בשקט, מפחדת מהתשובה.
הוא שתק.
הבנתי…
"אני כבר לא כזה. זה היה שטויות של גיל ההתבגרות, עכשיו אני בן 19. חושב אחרת." ניסה להצדיק את עצמו "חושב כמו בוגר. לא כמו ילד"
"אני עייפה" מלמלתי ועצמתי את עיניי וניסיתי לישון
"את מקנאת?" שאל בשקט והרגשתי נשיקות חמימות על הלחי שלי.
"לא, אין לי במה לקנא" צחקתי בשקט.
"אז זה לא יפריע לך אם מחר האקסית שלי תבוא לביקור?" שאל
"אם תישאר לך אחת כזאת עד מחר" אמרתי בחיוך קטן
"אוהו. מי זאת? שנאל קוטלת האקסיות?" צחק
"שנאל שעוד רגע תהפוך אותך לעקר" אמרתי בחיוך ופקחתי את עיניי ונהנתי מהפרצוף היפה שלו שקרוב אליי כל כך.
"לילה טוב יפה שלי" אמר ונשק לשפתיי נשיקה אחרונה.
"לילה טוב" חייכתי וקברתי את ראשי בחזה שלו וניסיתי להירדם.