she's just a girl and she's on fire פרק 10

"אז ערב בנות?" אמרתי לרוני כשהתיישבנו במיטה בחדר של מאי ושלי.
"כן" אמרה בחיוך מובך. "אתם כאלה חמודים!!" אמרה לאחר 2 דק'
הובכתי.
"יאלה בואי נראה סרט" אמרתי בשביל להפסיק את הרגע המביך הזה שהיא ראתה אותי ואת שון מתנשקים כמו חיות.
"לא! תספרי לי עליכם" אמרה רוני ועשתה פרצוף עצוב. אני לא הולכת לשתף אותה..
"אין מה לספר, בסה"כ התחלנו לצאת לא מזמן" אמרתי
"חבל.." אמרה והרימה את ידיה בתנועה האומרת 'אין בעיה.'
"מה חבל?" שאלתי ללא הבנה והבטתי מידי פעם על מאי הקטנטונת שלי שישנה.
"לא צריך, אל תספרי" עשתה לי נקיפות מצפון.
"שטנית קטנה. מה את רוצה לדעת?" אמרתי. אני לא עומדת בפני הנקיפות מצפון האלה.
גם כשאמא כועסת עליי , כשהיא זאת שטעתה. אני זאת שמורידה מהאגו שלה על מנת לבקש סליחה. הנקיפות מצפון מחוררים מחדש את ליבי. כל פעם מחדש.
"לאן הוא הלך?" שאלה בחיוך שטני. אמרתי שהיא שטן?
"אל חברים שלו" אמרתי בפשטות.
"ולמה לא הלכת איתו?" שאלה ועצרה את הסרט והביטה בי בזמן שהיא אוכלת פופקורן
"כי אני לא רציתי" אמרתי והדלקתי בחזרה את הסרט, אך היא סגרה אותו שוב.
"יהיו שם בנות, לא מפריע לך?" אמרה והרימה גבה
"לא. כי הן בסה"כ ידידות שלו, לא יותר מזה" הרגעתי אותה ואותי.
"טוב. אם את אומרת.. אבל את תשכחי שגם אתם התחלתם כ'ידידים', איך שתרצי" אמרה.
שתקתי. שתקתי כי זה היה טיפשי. אבל בו זמנית נכון.
המשכנו לצפות בסרט.
הסרט נגמר ורוני עפה לחדר שלה והעבירה את הערב ביחד עם לין וראם, כי הם יוצאים לטיול ארוך והם לא ייפגשו אחד עם השניה.
מחר יום שישי ואני עייפה… אני רק רוצה שהשבוע הזה ייגמר..

"אהובה שלי, את ערה?" שמעתי קול מפתח הדלת. זה שון. לשחק את עצמי ישנה, או ערה?
הסתובבתי מעט והבטתי בו. החדר היה חשוך.
הוא נכנס לחדר וסגר אחריו את הדלת, תוך שניות ספורות הוא הזדחל אל תוך מצעי השמיכה שלי ונשכב לידי ביחד.
שכבנו בתנוחה כפיות. לא רציתי לראות את הפנים שלו..
"הערתי אותך?" שאל שון ונשק לצווארי. הנדתי את ראשי לשלילה והמשכתי לשתוק.
"חזרתי מוקדם, רציתי להספיק להיות איתך לפני שאת הולכת לישון" אמר
"איך היה עם חברים שלך?" שאלתי בשקט
"היה כיף. לא ראיתי אותם הרבה זמן" אמר. דיברנו בלחש כל הזמן הזה בשביל שמאי לא תקום.
הוא דקר אותי עם האצבע שלו במותן שלי על מנת שאסתובב ואהיה מול פניו.
"תסובבי אלי" אמר בשקט וליטף את אחורי ראשי.
"אני עייפה, לא בא לי להסתובב" אמרתי בשקט גם.
הוא כמובן לא הסתפק בזה וסובב אותי עם כל גופי עד שנשכבתי על גופו.
בטני נחה בנוחות על בטנו.
ראשי נתמך בחזה השרירי שלו וידיו הקיפו את גופי בחום והשמיכה שמרה על חום גופנו מפני האוויר הקר.
"תסתכלי עליי שנאלי" אמר שון ועשיתי כדבריו. הבטתי בעיניו ורכנתי אל עבר שפתיו.
נישקתי את שפתיו והוא לא המשיך עם הנשיקה. הוא רק חייך
"מה?" שאלתי בחיוך קטן
"כלום" אמר והמשכנו להתנשק. הנשיקה הזאת השכיחה את המחשבות שרצות בראשי.
אני לא יכולה יותר עם כל המחשבות האלה. !
"מה עשית עם רוני?" שאל לאחר כמה דעות שהפסקנו להתנשק. ידיו ליטפו את גבי הלוך ושוב.
"ריכלנו עלייך" אמרתי והרגשתי את ידו צובטת את ישבני
"מה אתה עושה טיפש" צחקתי וזזתי ממנו, הוא צחק וליטף שוב את גבי והשאיר נשיקות חמות על קודקוד ראשי שנח על החזה שלו.
"היא שאלה עלייך, היא אמרה שאתה נפגש עם ידידות שלך גם, ושאנחנו גם התחלנו כ'ידידים' והיא הכניסה לי שטויות לראש" אמרתי בחיוך מובך.
"ואת האמנת לזה?" שאל ללא הבנה
"כן.." אמרתי בשקט
"אם לא הייתי אוהב אותך, והייתי הולך להתחיל עם נשים אחרות, לא היינו ביחד" אמר
"ואני כן אוהב אותך. ואין בי שום כוונה ללכת ולבגוד בך, ואני מקווה שגם את ככה חושבת" אמר שוב.
הנהנתי בראשי ועיניי נעצמו בלי שליטה. אין עייפות ממני.
"אתה נשאר לישון איתי?" שאלתי, אם תמר או אורן ידעו שהוא יישן איתי הלך עלינו.
"את רוצה שאני אשן פה?" שאל בחיוך. הנהנתי בראשי.
"קר לי" אמרתי לשון והתעטשות חמודה ברחה מאפי.
"את מפתחת משהו?" שאל והניח את שפתיו על מצחי והניח יד אחת על מצחו.
"לא, אני מקווה שלא" אמרתי בשקט
"את טיפה חמה" אמר והניח עוד פעם את שפתיו על מצחי בשביל לבדוק שהוא צדק.
"בוא נלך לישון" ביקשתי ועייפות נשמעה בקולי.
"אני אביא לך עוד שמיכה" אמר ובא להקים אותי ממנו. נהמתי בעצבנות ואמרתי "לא"
הוא שתק.
"אני רק רוצה לישון" אמרתי והוספתי "לא יכעסו עליך שישנת כאן?" שאלתי בשקט
"לא, את מחר לומדת?" שאל
"לא, זה יום שישי" הסברתי.

פקחתי את עיניי כששמעתי קול קורא לי. האור סינוור אותי. נרדמתי אתמול, לא שמתי לב..
הבטתי הצידה וראיתי שאני שוב שכובה על המיטה כשאני ושון מחובקים.
הוא ישן על הגב ואני ישנה על הצד כשאני נתמכת בו. וגבי מופנה אליו.
"שנאל" שמעתי שוב קול חמוד קורא לי. זאת מאי.
"בוקר טוב מאיוש" אמרתי וניסיתי לייצב את קולי אך הוא היה צרוד..
"בוקר טוב" אמרה בחיוך מאושר.
"את הולכת לגן?" שאלתי וניסיתי להשתלט על הצמרמורות שהשתלטו עליי.
"לא, היום אנחנו בחופש כי ראם ולין הולכים" אמרה וחייכה חיוך רחב וניסתה לעלות על המיטה שלי.
"רוצה לעלות?" שאלתי כשראיתי שהיא לא מצליחה, היא הנהנה בראשה והרמתי אותה אל המיטה ונשכבנו ככה שלושתינו במיטה.
"במיטה אחת. לא כל כך גדולה, שלושה דובנים לה לה לה, שון הענק ושנאל הקטנה ומאיצ'וק התינוקת נופלת" מאי המציאה שיר. את ההתחלה הכרתי אבל את ההמשך לא.
"שון ענק?" שאלתי בחיוך מאושר.
"כן! יש לו יד בגודל של חללית!" אמרה בהגזמה
"שון שמן" אמרתי והרגשתי את האחיזה של ידו מתחזקת סביב גופי.
"אני שמן?" שמעתי אותו אומר
"לא, אתה רזה" חזרתי על דברי ושמעתי את מאי צוחקת. היא נעמדה על המיטה וקפצה על שון ששכב לידי, הוא לא היה מוכן לזה שמאי תקפוץ עליו.
"מאי הבהלת אותי" צחק וחיבק אותי חיבוק חזק.
"בוקר טוב סוני" אמרה, לפעמים מאי אומרת בכוונה ס' במקום ש'. היא ילדה גדולה, היא לא צריכה להגיד את זה..
"בוקר טוב מאציוק" אמר ונשק לראשה בזמן שחיבק אותה חיבוק חזק וראשה נשען על החזה שלו וגופה הקטנטן נדחס בגופו הענקי בהשוואה אליה.
"למה ישנת כאן?" שאלה מאי ללא הבנה
"שנאלי חולה, נשארתי להשגיח עליה" אמר.
"שנאלי חולה?" שאלה מאי בפרצוף עצוב. צחקתי צחוק קטן כי קולי לא אפשר את זה..
"כן. ואנחנו נטפל בה, נכון?" אמר שון ומאי הנהנה בראשה והניחה את ידה על מצחי לאחר שהסתובבתי אל כיוונם של שון ושל מאי.
"יש לה חום?" שאלה מאי. הנדתי את ראשי לשלילה למרות שהרגשתי את מצחי בוער ואת הרצון להקיא גובר, והגרון שורף כאילו יש אש בגרון שלי.
"בואי נבדוק" אמר שון והצמיד את שפתו אל מצחי והביט בי בעיניים מודאגות.
העיניים שלי שרפו ולא רציתי לפקוח אותן.
"אנחנו נלך להכין לשנאל תה?" שאל שון את מאי והרים אותה על ידיה וקם מהמיטה ביחד איתה ושניהם יצאו מהחדר.
אני מיהרתי לקום אל השירותים, לעשות את כל הארגונים ולהראות בן אדם.
כמובן לצחצח שיניים כי הרגשתי שבן אדם מת בתוך הפה שלי.
סידרתי את החדר של מאי ושלי וקיפלתי את השמיכה של מאי ואת השמיכה שלי ופתחתי את החלון בשביל שהחדר יתאוורר. אם אני לא מרגישה טוב, אני לא רוצה שמאי תידבק.

התלבשתי בטרנינג מחמם כי היה לי קר. שמעתי 3 דפיקות על הדלת ולאחר מכן את הקול של תמר אומר "שנאלי, אני יכולה להיכנס?"
"כן" אמרתי ושוב ניסיתי לייצב את הקול הצרוד שלי.
"שמעתי שאת לא מרגישה טוב" אמרה בחיוך קטן והתיישבה במיטה שלי בזמן שקיפלתי בגדים לארון שלי ושל מאי.
"אני בסדר, רק הקול שלי צרוד" אמרתי. אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות שהייתי חולה.
תמיד הייתי לוקחת כדור וממשיכה בדברים שלי. כלומר בעבודה.
לא היה לי זמן להיות חולה, גם לא רציתי להפחיד את אמא שלי שאני חולה.
"בואי נבדוק שאין לך חום" אמרה והניחה את ידה על מצחי.
"את לוהטת. שנאל עכשיו בודקים מה החום שלך" אמרה במידיות.
"אני בסדר. באמת, אני אקח כדור והכל יסתדר" אמרתי והמשכתי לארגן את החדר שנראה כמו תהו ובהו.
"בואי למטה, תאכלי תקחי כדור ולכי לישון. טוב?" אמרה בזמן שאבדה עצות ולא ידעה מה לעשות
"אני עוד מעט אבוא" אמרתי בחיוך קטן וסיימתי לסדר את החדר ובאמת אחרי כמה דק' ירדתי לקומה למטה.

שון ומאי לא היו פה. אכלתי ושתיתי ולאחר מכן לקחתי כדור ועליתי לחדר.
החלטתי לישון.
הרגשתי על הפנים.. כאב לי הראש והעיניים שרפו לי, הגרון והבטן כאבו ושרפו לי.
נרדמתי וקיוויתי שהכדור ישפיע עליי.

קמתי כששמעתי שקוראים לי. אין לי כוחות לקום.
שון נכנס לחדר עם מאי בידו ואמר "שנאלי, השעה 7 בערב, אני חושב שאת צריכה לקום לאכול" . "אני עייפה" אמרתי בקול עייף
"בואי נבדוק אם יש לך חום" אמר והצמיד את ידו למצחי ומיד קבע "תכנסי להתקלח עם מים פושרים, וכשאת יוצאת נבדוק אם יש לך חום. טוב?" שאל
הנדתי את ראשי לשלילה
"מאיצ'וק לכי תביאי לי מטען לאיפון מהחדר של רוני" אמר שון בשביל שמאי תשאיר אותנו לבד
"אני מרגישה כמו חרא" אמרתי בשקט
"אני יודע שאת מרגישה רע.." אמר בקול עצוב
"כואב לי כל הגוף ואני לא רעבה, אין לי תאבון" אמרתי בעצבות, שכחתי איך זה להיות חולה.
"כי את מאוד לא מרגישה טוב. תכנסי להתקלח ותרגישי יותר טוב" אמר כהבנה
"אבל אני לא יכולה, יש לי סחרחורות ובא לי להקיא" אמרתי בעצב וקברתי את ראשי מתחת לשמיכה, רק להמשיך לישון. הרגשתי מסריחה.
"אז תקיאי, תרגישי יותר טוב" אמר וליטף את שיערי.
"לא בא לי להקיא" אמרתי בשקט והמשכתי לנוח בשקט עד שנרדמתי עוד פעם.

"שנאלי בוקר טוב, כלומר, ערב טוב. בואי תשתי מים וכדור. את חייבת לשתות מים" שמעתי את תמר אומרת . אני לא מאמינה שנרדמתי אחרי ששון היה איתי.
"אני רוצה לראות את הבקבוק הזה ריק" אמרה והביאה לי בקבוק גדול של ליטר וחצי.
שתיתי מעט מהמים ובלעתי את הכדור.
המשכתי לשתות את המים מידי פעם עד שהבקבוק נגמר והחלטתי שוב לישון. הטלוויזיה נשארה דולקת אבל אני נשארתי כבויה.

התעוררתי באמצע הלילה מאות פעמים. אני בספק אם ישנתי יותר מחצי שעה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי את מאי עדיין ישנה. הבטתי על השעון המונח על מפרק כף ידי.
השעה 5:09 לפנות בוקר.
נכנסתי למקלחת, התקלחתי במים פושרים ושפשפתי כל אזור בגופי.
צחצחתי את שיניי וחפפתי את שיערי על מנת שכל ההרגשה המגעילה והמסריחה שיש עלי תעלם.
יצאתי מהמקלחת, התנגבתי והתלבשתי בטייץ' שחור ארוך, גרביים ורודות וחולצת טריקו שחורה ארוכה ששון הביא לי כשהיינו ידידים ולא חשבנו בכלל על להיות ביחד.
סירקתי את שיערי החום דבש המגיע לי עד אמצע הגב ויצאתי מהחדר שלי אל כיוון החדר של שון. הבטתי שוב בשעוני וראיתי שהשעה 5:30 לפנות בוקר.
דפקתי דפיקה חלשה על הדלת של חדרו והוא לא ענה. נכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו ישן כשהוא חצי מכוסה והטלוויזיה דלוקה.
סגרתי את הדלת אחריי והזדחלתי בין מצעי המיטה של שון וניסיתי להיות רק קרובה אליו. להיות איתו.
חיבקתי אותו חיבוק צדדי וניסיתי להירדם, ללא הצלחה.
היה לי חמים ונעים. כל ההרגשה המגעילה של הקור ושל הצמרמורות נעלמה.
"שנאל?" שמעתי את שון שואל ללא הבנה
"בייב" אמרתי בשקט והצטופפתי אליו עוד יותר. רק שיהיה קרוב אליי יותר.
"איך את מרגישה?" שאל בשקט וכרך את ידו סביב גופי
"יותר טוב, אפשר לישון איתך?" שאלתי בשקט, הוא הנהן בראשו.
שון נרדם תוך כמה שניות אבל אני נשארתי ערה והסתכלתי על הטלוויזיה.
זאת היתה קומדיה רומנטית.
זוג מתאהב אבל ההורים שלהם לא מאפשרים להם להיות ביחד..

החלטתי לשלוח לאבא הודעה, הרבה זמן לא דיברנו.
אל: אבא
-'היי אבא, לא יצא לי לשלוח לך הודעות כי הייתי חולה.
אני עדיין חולה. אבל אני מנסה להתגבר על זה..
שבוע הבא זה פסח. אתה מתרגש?
אמא אמרה שהיא תודיע לי ביום חמישי מה נעשה בחג. אם אני מוזמנת לישון אצלם, או לא.
בעיקרון אנחנו לא חוגגים. אמא סבתא וליאל הוזמנו אל חברים של אמא מהעבודה.
ואני לא הוזמנתי. הם לא ידעו שאני באה.. זאת לא אשמתם. זאת אשמתי, לא?
אני הייתי צריכה להודיע לאמא לפני.. אפילו שהודעתי לה שבועיים לפני..
אני מנסה להסתגל למצב הזה. ונראה לי שאני מצליחה..
אבל גם ככה לא בא לי לחגוג את פסח. זה סתם חג טיפשי.
הם סתם אומרים שיצאנו מעבדות לחירות. אני מרגישה שאנחנו עדיין בעבדות.
בכל מקרה אני מקסימום רק אשן אצלם בסלון ואלך לעבוד מהבוקר עד הלילה,
הכי כיף. אין הרבה אנשים ואנחנו מגישים. עבודה קלה.. בערך.
מה נשמע אבא. אני מדברת כ"כ הרבה, אולי בגלל זה אתה לא עונה לי..
טוב.. אז לילה טוב אבא.
אני מקווה שבפסח הזה נהיה שוב משפחה מאוחדת ותצטרף גם אתה אלינו'

**
עברו שלושה ימים והיום יום שלישי. אני לא רוצה לחכות עד יום חמישי לתשובה מאמא.
אני מפחדת שהיא תגיד לי ביום חמישי שאני לא מוזמנת ואני אצטרך להשפיל את עצמי ולהישאר כאן בחג עם המשפחה של שון.
הם ירגישו שמשהו לא בסדר..
אני לא יוצאת לשבתות ולא לחגים. אמא שלי לא עונה.. משהו ירגיש להם לא נכון והם יגלו בסוף.
הגיע ההפסקה בעבודה שלי. סוף סוף.
את ההפסקה בעבודה אני לא מבזבזת על שטויות, על אוכל או על קניות מחוץ לעבודה.
אני יושבת ומכינה בינתיים כל מיני עבודות.
עכשיו סיימתי עבודה במתמטיקה סוף סוף.
הכנסתי את הדברים לתיק והוצאתי את האיפון שלי מהכיס וחייגתי אל אמא.
היא לא ענתה. הטלפון צלצל ושוב בצלצול השני הוא התנתק.
צלצלתי שוב , ושוב הוא התנתק.
צלצלתי שוב .. לא וויתרתי.
היא ענתה סוף סוף.

"הלו?!" ענתה בעצבנות.
-"הי. אני מפריעה לך?" שאלתי בנימוס וניסיתי לשמור על קול יציב
"כן! את לא רוצה שאני לא עונה?" אמרה כמובן מאילו.
-"אה. לא שמתי לב." שיקרתי. חשבתי שהיא מסננת אותי
"מה רצית?" שאלה בחוסר סבלנות.
-"ביום חמישי אנחנו יוצאים הביתה. רק רציתי להגיד לך.. כי אמרת שביום חמישי תחזירי לי תשובה. ועכשיו הבנתי שיוצאים כבר בחמישי הביתה" הסברתי לה
"לא שכחתי" אמרה בנוקשות. והוסיפה "אני אודיע לך בערב מה נסגר."
-"אוקי. אמ-.. אמא, רק רציתי להגיד שהתגעגעתי אליכם.." אמרתי בשקט וניסיתי לשמור את הכאב לעצמי.
היא שתקה. למה היא לא אומרת 'גם אני התגעגעתי?'
-"ורציתי לבוא בחג גם ולהביא את הכסף, שיהיה לך לחג" הסברתי.
"אה, אז אל תכניסי לי לבנק. תביאי לי את זה במזומן" אמרה.
-"א-אוקיי.. אין לי הרבה משכורת כי לא עבדתי הרבה.. אז אני מקווה שזה יספיק" אמרתי בחשש.
היא שתקה.
-"אז יום חמישי נפגש?" שאלתי בשביל להיות בטוחה.
"נפגש, אבל לא בטוח תוכלי לישון אצלנו. צריך לראות מה עושים" אמרה
-"אני מקווה שזה יסתדר.. כי כולם יוצאים לבית ואז לא יהיה לי איפה לישון" אמרתי
"נראה כבר! תפסיקי להציק לי עם הנושא הזה עכשיו!" כעסה.
שתקתי.
-"טוב.. אני או- אוהבת אותך ואני מתגעגעת" היה קשה לי לבטא את זה.
השיחה נותקה.

"שנאל ההפסקה נגמרה" שמעתי את האחראית משמרת החדשה אומרת.
ליאור התחיל לעבוד פחות.
אני מקווה שהכל יסתדר. אני רוצה להיות עם המשפחה שלי בחג.

"שלום, מה תרצו להזמין" שאלתי בחיוך ולא שמתי לב למי פניתי.
"הופה הופה. שני.." שמעתי את לירון אומרת. חשבתי שנפטרתי ממנה.
"מה תרצו להזמין?" התעלמתי מההערה של לירון. היא ישבה שם עם חברה שלה. לא מכירה מי זאת כ"כ.
"אז פה את עובדת? בבוקר את מלצרית בלילה רקדנית על עמוד?" שאלה בצחקוק
שתקתי כי זאת המדיניות. אסור לי לענות ללקוחות כאן חוץ מלהמליץ על מנות.
"את שותקת כי זה נכון? איפה העמוד פה? תגלי לי!!!" אמרה בהתרגשות וכל המסעדה הסתכלה עלינו. הובכתי מאוד. והושפלתי.
שתקתי.
"כשתרצו להזמין תקראו לי" אמרתי והמשכתי לשולחן אחר כששמעתי אותן צוחקות עליי ואומרות 'שני הזאת.. חצופה' 'חבל שהיא לא נתקעה באוטובוס לנצח והייתה מתה'

"שלום מה תרצו להזמין?" שאלתי זוג אנשים מבוגרים בסביבות גיל ה70. נראים בגיל פנסיה.
"אני ארצה תה עם לימון ואיזו עוגה את ממליצה לנו?" שאלה האישה בחיוך
"אני ממליצה על עוגת גבינה. היא משגעת" אמרתי וכתבתי בפנקס 'תה עם לימון'
"אז אני אקח אותה חמודה" חייכה האישה
"היא מאוד טעימה" חייכתי ואספתי בתוכי את הכאב ואת המועקה ששוררת בליבי.
"ומה אתה תרצה להזמין?" שאלתי בחיוך את האדון.
"תה עם נענע, ותביאי לי את עוגת הבית" אמר בחיוך קטן
"אין בעיה. ההזמנה תגיע אליכם עוד מעט. מקווה שתהנו מהסעודה" חייכתי וחזרתי על עקבותיי אל כיוון המטבח.
בשביל לעבור אל המטבח צריך לעבור ליד לירון וליד המפלצת.
כשעברתי לירון שמה לי רגל. מעדתי ונפלתי על הריצפה.
כל המסעדה הסתכלה עליי. הרגשתי נבוכה.
שמעתי את לירון צוחקת ואומרת "לא לימדו אותך ללכת?"
שתקתי והתרוממתי מהריצפה מתעלמת מהכאב הבלתי נסבל ונכנסתי אל המטבח כשאני נושכת את לחיי הפנימיות וממצמצת את עיניי בשביל למנוע מדמעות ומקול יבבה לברוח מפי.
בגלל שהיום זה יום חלש כי זה אמצע שבוע ולא כולם יוצאים, אז המלצרים צריכים לעזור במטבח כי אין שם הרבה עובדי מטבח.
הכנתי תה עם לימון ותה עם נענע לאנשים שעשיתי בשבילם הזמנה , והכנתי עוד כוס של תה עם נענע בשביל הזמנה אחרת ושמתי על המגש את הכוסות עם התה והנחתי על המגש גם את העוגות שהם בחרו.
עברתי בזהירות ליד לירון וחברה שלה והנחתי על שולחן 4 תה עם נענע בשביל מישהי שהזמינה וחזרתי אל השולחן של הזוג אנשים המבוגרים.
"תה עם לימון בשבילך עם עוגת גבינה" אמרתי בחיוך והגשתי לה
"ותה עם נענע ועוגת הבית בשבילך. בתאבון. אם תצטרכו משהו תקראו לי" אמרתי בחיוך.
החיוך הזה היה כ"כ מזויף. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי ומתלחששים עליי.
"תודה" אמרו הזוג ביחד ואני חזרתי אל המטבח בשביל לעזור בעוד הזמנות.
"צריך להכין עוד משהו?" שאלתי בזמן שחתכתי סלט יווני לבחורה אחת שרצתה להזמין.
בינתיים השף הכין לה חביתה ועל הדרך תקתק עוד מנות.
הנחתי על המגש את הסלט יווני והגשתי לבחורה שהזמינה.
עברתי בין השולחנות ותקתקתי הזמנות ושמעתי את לירון וחברה שלה קוראות לי.
"מלצרית?" והצביעו עליי.
הבטתי על המטבח בשביל לראות אולי מישהו אחר יעזור להן.
"בחרתן מה תרצו להזמין?" שאלתי ועמדתי רחוק מהן.
החזקתי במגש השחור והרגשתי כאילו הוא כבר חלק ממני.
מחר מקבלים משכורת. צריך להתנחם.
"סלט יווני וטוסט" אמרה לירון והוסיפה "אבל את לא נוגעת בהזמנה שלנו. את מלוכלכת" אמרה בקול.
שתקתי וכתבתי את ההזמנה שלה כשאני משתדלת לא להראות שנפגעתי.
"ומה את תרצי להזמין?" שאלתי בחיוך.
"חביתה וסלט יווני, וסופלה שוקולד חם" אמרה והוסיפה "גם מים בבקשה" .
כתבתי את ההזמנה והלכתי אל המטבח בשביל לחתוך עוד סלט יווני ותליתי את ההזמנה.
"חביתה וטוסט עוד 4 דקות יוצאות להגשה" אמרה האחראית משמרת ומודיעה לנו על הלו"ז שלנו. אנחנו מתעכבים עם המנה.
"המנה מתעכבת! לקוחות לא מרוצים" אמרה והלכה לכתוב הזמנות.
שמתי על המגש את 2 סלט יווני , ביחד עם הטוסט והחביתה וכוס מים.
"מה עם הסופלה?" שאלתי בחיוך קטן
"הוא מתעכב, תגישי להם את זה בינתיים" אמר השף ועשיתי כדבריו.

"הנה ההזמנה שלכן. בתאבון" אמרתי והגשתי להן את האוכל.
"טוב שגם הבאת אותו! אני הולכת להתלונן עלייך" אמרה בקול בשביל שכולם יישמעו.
"מצטערת על העיכוב, יש עומס." הסברתי והלכתי אל השולחן של הזוג המבוגרים שרצו חשבון.
הבאתי להם את החשבון והלכתי לפנות שולחנות וחזרתי אל המטבח והעמסתי שוב צלחות בשביל לנקות את השולחנות שם.
הזוג המבוגר הלך ולקחתי משם את החשבון ושמתי את הכסף בקופה והרמתי משם את הצלחות וראיתי שהם השאירו לי טיפ.
הכנסתי את הכסף לכיס כי המדיניות במסעדה הזאת שכל אחד לוקח את הטיפ לעצמו.

"איפה המנהל?" שאלה לירון בכעס.
"הוא עסוק. את צריכה משהו?" שאלתי
"כן. יש לי שיערה באוכל. אני בטוחה שהיא שלך!" אמרה בכעס וכל המסעדה הסתכלה על הצלחת שלהם לחפש שיער.
השיער שלי היה אסוף.
הבטתי במנה ובאמת היתה שם שיערה. אבל זה לא שלי.
"אני מצטערת, אני אקרא לאחראית משמרת. את רוצה מנה חדשה?" שאלתי
"לא. אני רוצה שייפטרו אותך!" כעסה והוסיפה "אני באה לאכול במסעדה ויש שם שיער?!" צעקה.
האחראית משמרת יצאה וניסתה להרגיע את לירון.
אני נכנסתי למטבח ועזרתי בשטיפת כלים.
האחראית משמרת נכנסה למטבח ואמרה "שנאל! כמה פעמים אמרתי לאסוף שיער! את לא מבינה שזה מוריד לנו כאן את הלקוחות?!" צעקה עליי.
"השיער שלי אסוף. זה לא השערה שלי. זה היה בכלל שערה שחורה" הסברתי לה.
"תנו לי להירגע מזה ולכי תביאי לה מנה חדשה ותבקשי סליחה" אמרה בכעס.
אני נמצאת פה יותר זמן ממנה.
והיא לא ממש נחמדה.
היא בדר"כ בבקרים אז לא יצא לי לראות אותה הרבה. כי אני מהצהרים עד הלילה.

הגעתי אל השולחן של לירון והאנשים הסתכלו עלינו.
"אני מצטערת נורא. זה לא ייקרה יותר. נשים לב לדברים כאלה יותר" אמרתי והגשתי לה את האוכל.
"רגע, תגידי את זה שוב בשביל שאני אקליט את זה לחברים שלי" צחקה בקול.
"ואת יכולה עוד פעם ליפול כמו מקודם שאני אצלם את זה?" צחקה בקול שוב.
שתקתי.

המשמרת שלי הסתיימה ב2 לפנות בוקר. היה פה מסיבה של אנשים טחונים.
עברתי דרך הבנק כי גם ככה פספסתי את האוטובוס שלי לפני חצי שעה, הוא בא ב2 וחצי.
הפקדתי דרך הכספומט את הטיפים שקיבלתי.
קרוב ל250 שקל. מעולה לי.
חיכיתי בתחנת אוטובוס והבטתי על האיפון שלי שצלצל.
זה שון.

מאת: שון

'אהובה. איך היה בעבודה?' רשם. הוא בצבא. וטוב שכך.
-'מעולה. אני בדיוק עפה לישון, איך בצבא?' שלחתי לו
'קשה. אני מקווה שהשבוע יעבור טוב'
'לילה טוב אהובה שלי'
-'לילה טוב אהובי' כתבתי וחיכיתי לאוטובוס.
נהיה קריר בלילות.

שמעתי צפצוף של מכונית.
נבהלתי.
"מה את עושה פה?" האחראית משמרת שאלה לאחר שפתחה את החלון של המכונית שלה.
מכונית מפוארת חייבת להדגיש.
"מחכה לאוטובוס" אמרתי והבטתי על האיפון שלי שהראה שהשעה 2:12 לפנות בוקר.
"בשעה ככזאת יש אוטובוסים?" שאלה ללא הבנה
"כן, הוא מגיע קרוב לאיפה שאני גרה" הסברתי לה
"אני אחכה איתך" אמרה והתיישבה במכונית שלה ואני בספסל.
שתקתי והתעסקתי באיפון שלי.
את האמת לא התעסקתי בו. רק שיחקתי את עצמי מתעסקת איתו.
לא היה משהו אחר לעשות.
"מתי הוא אמור להגיע?" שאלה בעייפות כשראתה שהשעה 2:23 והאוטובוס לא הגיע עדיין
"אני חושבת שבוחצי. או ברבע ל3" הסברתי. אני לא בטוחה מתי הוא מגיע.
"את צריכה שאני אחכה איתך? או שתחכי כאן לבד? אני עייפה ויש לי מחר לימודים" אמרה. היא לומדת באוניברסיטה..
את האמת הרגשתי בטוחה כשהיא חיכתה איתי כאן. אבל זאת רמיזה לזה שהיא הולכת…
"לא זה בסדר. אני אחכה כאן לבד" הסברתי
"טוב ביי" אמרה ונסעה לה.

השעה היתה 2:48 והאוטובוס הגיע סוף סוף. הוא היה ריק.
עליתי עליו והוא התחיל לנסוע אל איפה שאני גרה. כלומר אל הכניסה של המקום שאני גרה.
משם המשכתי ברגל רבע שעה עד שהגעתי לבית בהליכה מהירה.
נעלתי אחריי את הדלת ונכנסתי אל החדר שלי ושל מאי. היא ישנה במיטה שלי.
התלבשתי בפיג'מה ובדקתי אם אמא התקשרה.. אבל היא לא…
השעה 3:30 לפנות בוקר. אני חייבת לישון, מחר יש לי לימודים .

התעוררתי ב7 והתארגנתי ללימודים. מחר חוזרים הביתה סוף סוף.
"מאי בוקר טוב" אמרתי והערתי אותה. היא עשתה בעיות בלקום.
אני בינתיים התארגנתי. צחצחתי שיניים שטפתי פנים והתלבשתי.
ניצלתי את הזמן שמאי ישנה והתאפרתי.
הייתי חייבת להסתיר את העייפות על פניי. כמעט ולא ישנתי בלילה. כאבו לי הגוף מהנפילה במסעדה.
"מאי בוקר טוב, בואי נצחצח שיניים ונתארגן לגן" אמרתי בחיוך
הרמתי אותי על ידיי ולקחתי אותה למקלחת שם צחצחתי לה שיניים ושטפתי לה פנים.
היא סוף סוף נהיתה רעננה ואמרה "אבל למאיצ'וק יש פיפי" בקול החמוד שלה.
"אז מאיצ'וק תעשה פיפי" אמרתי והורדתי אותה לריצפה והיא התיישבה באסלה ועשתה פיפי בזמן שאני ארגנתי את המיטות שלנו.
הלבשתי את מאי והיינו שתינו מאורגנות עם תיק בשבילי לבית ספר, ולה לגן.
הכנתי לי ולה אוכל.
שמתי לה בקופסא מחולקת מלפפון חתוך לרצועות 2 חצאי פיתות עם גבינה לבנה וחביתה, ותפוח חתוך לפרוסות.
שמתי לה בתיק ביחד עם בקבוק מים ולי הכנתי כריך עם טונה.
שתיתי נס קפה והכנתי למאי בקבוק עם שוקו.

"אני ממהרת לבית משפט, יש לי שם תיק שאני עובדת עליו. את תוכלי לקחת את מאי לגן?" שאלה אותי תמר. הנהנתי בראשי.
אני לקחתי חסות על מאי. אני מכינה לה אוכל בבוקר לגן ודואגת לה, התחברתי אליה.
"יאלה מאיצ'וק תגידי לכולם יום טוב ונלך" אמרתי ומאי קפצה על כולם בחיבוקים ונישוקים.
הגוש הבלונדיני ההורסת הזאת עם העיניים התכולות שיגעה אותנו. :)
שמתי אותה בגן והספקתי להגיע מוקדם ללימודים שם הצלחתי לסיים את השיעורי בית שלא הספקתי להכין אתמול.

מהלימודים ישר עפתי לעבודה, איחרתי ב10 דק'. אני מקווה שלא ישימו לב.
"איחרת" אמרה האחראית משמרת. לא הכי חמודה.
"האוטובוס איחר" הסברתי לה ובמהירות התאפסתי והתחלתי לתקתק הזמנות שוב.
"זה לא מעניין. תתחילי עם ההזמנה בשולחן 8" אמרה בקול נוקשה.
שתקתי והתחלתי לעבוד.
ההפסקה שלי הגיעה ורציתי להתקשר לאמא. להתקשר או לא להתקשר?
התקשרתי.
יצאתי מהמסעדה והתקשרתי אליה. היא לא ענתה.
התקשרתי שוב והיא ענתה.

-"הי א-אמ- לא התקשרת אליי" אמרתי בגמגום.
"אני יודעת" אמרה
-"רציתי לשאול אולי צריך לקנות משהו לפני שאני באה."
"מה כבר תקני?" שאלה בזלזול
-"לא יודעת. אולי את צריכה מתנה למשפחה שאתם הולכים להתארח אצלם" אמרתי
"זה יקר. אני אראה מה אני יכולה לקנות כבר" אמרה
-"אוקי. גם אפשרות. את רוצה אני אקנה לבית משהו?" שאלתי אולי ככה היא תרצה שאני אבוא. אם היא לא רוצה שאני אבוא, אולי בגלל הכסף שלי היא כן תרצה.
"תקני בשביל עצמך. את לא צריכה לקנות לנו דברים" אמרה
-"אני לא צריכה בשביל עצמי דברים. אני מסתפקת במה שיש לי" אמרתי
"טוב מה רצית?" שאלה כשראתה שהשיחה לא מובילה לשום מקום.
-"אמרת שתחזרי אליי, אז רציתי לוודא שאני באה מחר. ש-" אמרתי ואמא קטעה אותי
"אם עוד פעם אחת תזכירי את הנושא הזה אני נשבעת שאני לא אתן לך להיכנס לבית שלנו" אמרה בכעס
שתקתי.
דמעות הצטברו בגרוני ובעיניי. אבל לא בכיתי. שתקתי.

"שנאל ההפסקה שלך נגמרה! או שאת רוצה עוד פאשלות כמו אתמול" כעסה האחראית משמרת. שתקתי גם.

-"טוב. אז.. א-" גמגמתי.
"בי שנאל. בי." אמרה אמא וניתקה את השיחה.

"נו כבר" קראה לי האחראית משמרת. הייתי בעולם משלי.

לקחתי את המגש והפנקס הזמנות ורשמתי שוב הזמנות. שוב חייכתי. שוב הייתי מזויפת אל העולם.
ליאור יחזור אל העבודה בחופש של פסח. הוא עכשיו באילת עם חברים עוד פעם. נהנה לו.
והוא יחליף את האחראית משמרת.

היום עבודה שלי הסתיים והייתי סחוטה רגשית ופיזית.
סיימתי לנקות את המסעדה ביחד עם עוד עובדת, האחראית משמרת הסתכלה עלינו ובדקה שהכל נקי.
ליאור עוזר לנו לנקות. לא רק מסתכל. כמוה.
העובדת שעבדה איתי באו לקחת אותה ואני יצאתי אל התחנת אוטובוס כשאני מחכה שהאוטובוס יבוא.
קיבלתי גם היום טיפים.
בסוף מחר אנחנו מקבלים משכורת. אני אקח את המשכורת ואכניס לבנק ואביא לאמא כסף.
ככה הכל יסתדר.
עוד קצת ונסיים לשלם על החובות וככה נוכל לחזור לגור ביחד.
ואז שון יוכל לבוא לבקר אותי. אצלי בבית.

אל: אבא
-'היי אבא עכשיו 2:24 אני מחכה לאוטובוס. אני יצאתי מהעבודה.
אני לבד כאן. כל מי שעובד איתי באו לקחת אותו..
לי, אף אחד לא יכול לקחת אותי…
התקשרתי אל אמא לראות אם אני באה אליהם בחג, רק לוודא..
היא לא ענתה לי תשובה ברורה. אבל מחר אני באה…
אל הבית של סבתא. פעם קודמת היא כעסה עליי שקראתי לזה הבית שלי.
היא אמרה שזה לא הבית שלי..
תמיד רציתי שנעשה את החג ביחד… אבל מיום ליום אני נשברת ומבינה שזה לא ייקרה.
אני בהתלבטות אבא.. אני לא יודעת אם להביא לאמא את המשכורת שלי..
כי היא לא מזמינה אותי אליה, או מתעניינת בי.
אבל היא גידלה אותי עד שעזבת.. אז אני חייבת לשלם לה משכורת, לא?
אם היית כאן הכל היה אחרת.. אני מקנאה בשון שהוא ואבא שלו בקשר שוב,
שהוא חי עם ההורים שלו.
אני מקנאה באנשים שיש להם משפחה…
אני מפחדת שאמא לא תרצה שאני אבוא לחג ואני אצטרך להישאר בפנימיה ושון יראה אותי שאני לא יוצאת הביתה. הוא יתחיל לחשוד בי, שקרה משהו.
אני מצטערת שאני מציקה לך. אבל אתה היחידי שמקשיב לי..
אין לי עם מי לדבר…
אני רוב היום שותקת. אמא כועסת עליי כשאני מתקשרת. חברות שלי אני לא מדברת איתן כי הן יגידו שאני חופרת מידי..
ואף אחד לא נותר לי.. אין מי שאני אשתף אותו..
אבא בבקשה תחזור.
קשה לי כאן….. אני אוהבת אותך.'

האוטובוס הגיע וכמו תקליט שבור שוב הגעתי אל החדר של מאי ושלי בשעה 3 וחצי לפנות בוקר, התארגנתי והלכתי לישון.
בבוקר התעוררתי אירגנתי את מאי ואותי, הלכנו לבית ספר, והיא לגן של ילדים בני 3.
בבוקר כשהחלפתי בגדים ראיתי שיש לי סימנים גדולים סגולי ברגל, במותן וביד. זה נראה כאילו פוצצו אותי מכות.
זה מאתמול מזה שנפלתי בעבודה.

הלכתי לעבודה ביחד עם המזוודה שלי והתחלתי לעבוד. קיבלתי נזיפות.
סיימתי לעבוד ב3 לפנות בוקר. היום זה יום חמישי הרבה יוצאים לכאן.
אני לא אספיק להגיע הביתה, אמא לא תהיה ערה.
התקשרתי אליה כל היום בשביל להודיע לה שתשאיר לי מפתח אבל היא לא ענתה.

נסעתי אל הבית של סבתא ודפקתי על הדלת. הם לא פתחו.
דפקתי עוד פעם והתקשרתי אל הטלפון של אמא.
היא מיד ענתה לטלפון.

"הלו?" ענתה בבהלה
-"הי.. אני מחוץ לבית. לא ענית לי כל היום" אמרתי
"אה. מה את עושה כאן? לא אמרת שאת באה ביום ראשון?" שאלה.
-"לא.. התקשרתי להודיע לך כמה פעמים שאני באה בחמישי.." אמרתי
"אני יכולה להישבע שאמרת לי יום ראשון" התווכחה איתי.
-"אז אולי לא שמעת נכון. אני בחוץ, את יכולה לפתוח לי?" שאלתי שוב.
"זה לא 'לא שמעת נכון'. את זאת שאמרת ראשון" כעסה
-"אז יכול להיות שאמרתי יום ראשון. אבל אנחנו חוזרים היום" הסברתי
"אז תבקשי סליחה חצופה. עוד מאשימה אותי!" כעסה.
-"ס-סליחה" אמרתי. אני מעדיפה להשפיל את עצמי עוד יותר אפילו שאי אפשר עוד יותר, בשביל שאני לא אשן היום בחוץ
"בשביל מה באת עכשיו? כולם ישנים. אין לך לאן ללכת?" שאלה בכעס
-"לא." אמרתי בשקט.
יצאתי מהבניין והתיישבתי בספסל שנמצא מתחת לבניין של סבתא כי אני לא רוצה להרעיש לשכנים שנמצאים בבניין שלה.
"אין לי מפתח.. סבתא לקחה אותו" אמרה.
-"את רוצה בכלל שאני אבוא? כי כל פעם את מוצאת תירוץ אחר למה לא.." אמרתי בכנות.
נמאס לי להרגיש שאני מנסה כל פעם להתקרב ולבוא אליהם , אבל הם מוצאים כל פעם תירוץ אחר שמרחיק אותי ופוגע בי.
"מה את מנסה להגיד?!" אמרה בכעס.
-"לא.. כלום.. אמ- אין לי לאן ללכת" אמרתי כהתנצלות. אני לא רוצה לריב איתה.
"את משוגעת? את יודעת מה השעה? איך יהיה לי מפתח בשעה כזאת?" קראה בכעס
-"חזרתי עכשיו מהעבודה." אמרתי בשקט והסתכלתי על הרחוב השומם שרק חתולות של הפחי זבל הסתובבו בשכונה הזאת.
"את לא יכולה לחזור לפנימיה וביום ראשון לבוא?" שאלה בחוסר סבלנות
-"כל הילדים חזרו.. אין אף אחד שם" אמרתי וחיכיתי שהיא תבוא.
נשמתי נשימה עמוקה ושפשפתי את העיניים שלי מהדמעות שהצטברו עליהן.
"נו בסדר. אז תהיי שם לבד" אמרה
-"אין לי אוטובוס לנסוע לשם . ואף אחד לא נמצא שם, אז אף אחד לא יכול להיות שם" אמרתי
"אני אנסה לראות אם יש מפתח. פעם הבאה תהיי אחראית יותר" קראה בכעס.
שתקתי.
-"תודה" אמרתי. והשיחה התנתקה.

"נו בואי" שמעתי את הקול של אמא קורא לי.
היא ירדה אל הרחוב , איפה שישבתי בספסל עם המזוודה שלי.
עיניי נצצו מדמעות ומאושר. חשבתי שאני אשאר כאן לבד.
"הי.." אמרתי בשקט וסחבתי את המזוודה עד שנכנסנו אל הדירה של סבתא.
היא התעלמה ממני ואמרה "תשני כאן ובבוקר לפני שסבתא תקום תצאי ככה היא לא תדע שאת כאן. שמעת? היא חושבת שאת באה ביום ראשון" אמרה
הנהנתי בראשי.
היא נכנסה אל החדר שלה ואני נשארתי בסלון. נשכבתי בספה הישנה וכיוונתי לי שעון מעורר ל5 לפנות בוקר, זה עוד שעתיים וחצי.
מזל שאני עובדת מחר, וגם ביום שבת, ואז כל השבועיים האלה של פסח.
מחר אני באה לפתיחה של המסעדה ואני גם בסגירה. מעולה לי!

התעוררתי בגלל השעון המעורר שלי, התארגנתי והתלבשתי בבגדים לעבודה כי אני צריכה לצאת ב6 לאוטובוס.
הכנתי לי נס והלכתי לחדר של אמא ושל ליאל.
רציתי לנשק את ליאל ולחבק אותו.
דפקתי על הדלת והדלת נפתחה, אך לא הוזמנתי לבפנים.
"בוקר טוב.. אפשר רק להיות טיפה עם ליאל?" שאלתי את אמא.
היא הסתכלה על השעון שעל מפרק כף ידה ואמרה "5 דק' ואת בחוץ. סבתא אמורה להתעורר"
הנהנתי בראשי והתקדמתי אל המיטה וחצי של אמא ושל ליאל. חיבקתי את ליאל ונישקתי את עופו. הוא ישן על הבטן.
דמעות חמימות זלגו מעיניי. הרבה זמן לא חיבקתי אותו. או נישקתי אותו.
"עברו 5 דקות" אמרה בנוקשות.
הנהנתי בראשי. הייתי עם הגב אליה.
חיבקתי אותו עוד פעם ולחשתי לאוזנו בשקט "אני אוהבת אותך. אני מצטערת שעזבתי.."
"אל תדרכי לי על הדברים" אמרה בכעס.
היא צודקת. דרכתי לה בטעות על הבגדים שהיו על הריצפה.
"מתי אני יוכל לחזור? מתי אפשר לחזור לכאן?" שאלתי בשקט
"לא עכשיו. כשאני אתקשר אלייך. לכי אל חברים שלך" אמרה וסגרה את הדלת מיד.
יצאתי מהבית והלכתי לעבודה. להעביר את היום הזה.
חיכיתי בתחנת אוטובוס והבטתי בזריחה המדהימה. זה יפה.
האוטובוס הגיע ברבע ל6, אני תמיד אוהבת לחכות יותר באוטובוס.
לא קרה לי כלום. חיכיתי חצי שעה ואני עדיין חיה.
הגעתי לעבודה והתחלתי לעבוד עוד פעם :|

ההפסקה שלי הגיעה והחלטתי לאכול טיפה. התפנתי לאסמים משון.

מאת: שון
'אהובה שלי. אני לא מאמין! דפקו אותי חג ראשון בבסיס! אבל חג שני נוכל להיות ביחד'
-'אהובי לא נורא, חג שני נפגש :)'
בחג השני תמר אמרה שכולנו עושים שם חג. ובלי יוצא דופן.
'למה את ערה בשעה כזאת חחח?'
-'נקיונות של פסח, אני מתרגשת לקראת זה'
'חולת נקיון שכמותך. אני עף לשמירה, נדבר?'
-'נדבר'

החלטתי לבדוק אולי אמא התקשרה.. אבל לא…
המשכתי לעבוד וכבר שבת נכנסה, אנחנו עדיין עובדים.
רק במתכונת שבת.
הכי כיף לעבוד בשבת. בשבת הצוות פה אחראי על להחזיר אותי לבית.
כי אין אוטובוסים.
התקשרתי אל אמא כשהייתה לי עוד הפסקה, רציתי להגיד לה שתשאיר לי מפתח.
היא לא ענתה.
החלטתי להתקשר עוד פעם.

"מה!מה!מה!!" אמרה בכעס
-"א-את יכולה להשאיר לי מפתח? אני מסיימת לעבוד בערך ב2" אמרתי בפחד
"בשביל זה לשגע לי את השכל?! תפסיקי כבר להתקשר! כשאני ארצה להתקשר אני אתקשר!" כעסה
שתקתי.
היא שקט על הקו. החלטתי שוב להוריד מכבודי. אין לי כבר כבוד. חח אין ממה להוריד..
-"אני מצטערת. לא התכוונתי להציק. בסה"כ רציתי שתשאירי מפתח בשביל שלא אעיר אותך בערב" הסברתי
"לא מעניין אותי מה רצית! תפסיקי להתעלק עלינו!" כעסה
שתקתי.
היא נתקה את הטלפון.

הבטתי על האחראית משמרת שכנראה שמעה את השיחה והיתה מזועזעת. הפעם היא לא כעסה עליי.
"אנ- אני ממשיכה לעבוד. אין צורך לצעוק עליי" אמרתי ולקחתי את המגש עם ההזמנות והמשכתי לעבוד.
הערב עבר. השעות הקטנות של הלילה הגיעו.
הפעם סגרנו את המסעדה מוקדם. היה לנו הרבה זמן בשביל לנקות.
אני לקחתי פיקוד על לשטוף את הריצפה ושולחנות והאחראית משמרת נעלה את הקופה והעובדי מטבח סידרו את המטבח.
"שמעון אתה מחזיר את טל, נכון?" שאלה האחראית משמרת.
"כן" ענה שמעון.
היא חילקה לכולם צוותים מי לוקח את מי ונשארתי רק אני לבד.
לא היה מישהו מהאזור לי.
שתקתי והתעסקתי באיפון, להראות שלא שמתי לב שנשארתי האחרונה.
"טוב אז אני אקח אותך" אמרה האחראית משמרת.
עלינו על הרכב שלה, השעה כבר 2:13, לא דיברנו.
רק אמרתי לה מתי לפנות ימינה, מתי שמאלה, ומתי להמשיך ישר.
בליבי שררה מועקה חזקה, בראשי עברו מליוני תסריטים, איך אני נכנסת לבית.
מה אני עושה מחר.
אני חייבת לישון.
הגוף שלי לא מתפקד.
העיניים שלי נעצמות מעצמן.
"תודה" אמרתי כשהיא עצרה מחוץ לבניין העלוב שסבתא שלי גרה בו, אבל לפחות זה בית.
היא הסתכלה על הבית במבט מתחרד. היא לא האמינה שאנשים גרים פה בכלל.
סגרתי את הדלת ונכנסתי לבניין מבחינה במכונית המפוארת שלה נוסעת.

חיפשתי מפתח מתחת לשטיח, לא היה.
חיפשתי בעציץ. לא היה.
דפקתי על הדלת שלוש דפיקות רגילות. אף אחד לא ענה.
התייאשתי.
פתחתי את הטלפון והבטתי בתמונה של ארבעתנו מאושרים.
אבא, אמא, אני וליאל.

אל: אמא
-'אני מצטערת שאני מטרידה אותך בשעה כזאת.. לא מצאתי את המפתח'
היא לא ענתה ועברו כבר עשר דקות.
-'ורציתי לדעת אם את יכולה לפתוח את הדלת. כי אני מחכה לך כאן.. אני לבד..'
הבטתי על השעון והבחנתי שהשעה כבר 3 לפנות בוקר.