she's just a girl and she's on fire -הקדמה-

שלום, קוראים לי שנאל. כן הרושם הראשוני של אנשים מהשם שלי זה 'פרחה'
"שנאל הזמנה לשולחן 5" אמר ליאור.
טוב איפה הייתי?
אה נכון.
פרחה? אז זאת ממש לא אני.. מה אני אשמה בזה שאמא שלי דפקה לי את השם הזה.
אני עובדת, אני לא מתבטלת בקניון, למרות שזה הדבר הכי אהוב עליי. אבל יש סדר עדיפויות.
ולא. אני לא גרה ברמת אביב ג'.
לכל השאולים, לא..אני לא מתל אביב.
שנאל כהן, גרה ברחובות, בת 17
שיער חום דבש מגיע עד אמצע הגב בערך, חלק טבעי.
עיניים גדולות חומות דבש עם נגיעות ירוקות וריסים עבים וארוכים
שפתיים ודרדות רגילות, עבות מעט. אבל באופן יפה.
יש לי אח בן 4, קטן. ליאל. הוא דומה לי.. יש לו אף קטן כמו שלי ושיער חום דבש ועיניים חום דבש וריסים כמו שלי, שיכפול שלי בנדר…
רק שהוא גבר. הגבר שלי!!
וכן.. יש לי אמא, אני לא יתומה חס וחלילה.. היא עובדת בתור מורה בבית ספר יסודי,
"שנאל! את חולמת, יש עבודה!" התעצבן ליאור האחראי משמרת
"בסדר, בסדר" מלמלתי והלכתי לקחת הזמנה.
העבודה הזאת מייאשת… אני כאן מ4 עד 9 וחצי בערב. הרבה!!! לפעמים אני באה לפני ומסיימת מאוחר יותר.

השעה כבר 9 ורבע אני אמורה לחזור. סיימתי את ההזמנה ולקחתי את הטיפ, התלבשתי בחסרה בבגדים שלי ויצאתי מהעבודה, ישבתי בתחנת אוטובוס החשוכה וחיכיתי לאוטובוס שיבוא, סוף סוף הביתה.
עליתי לאוטובוס ושילמתי לנהג וחיפשתי איפה לשבת, התיישבתי ליד חייל אחד שישן באוטובוס. האוטובוס היה מלא.
הטלפון שלי צלצל זאת אמא שלי, השתדרגתי באיפון 4s.

"מה קורה אמא" אמרתי וחיפשתי בתיק חבילת מסטיקים
"בסדר, איפה את?" שאלה
"בדרך הביתה, אני עייפה!" צחקתי והסתכלתי על החייל שישן
"טוב מותק. אני עולה לישון, איך היה בלימודים?" שאלה
"מעייף, טוב אני ידבר איתך" אמרתי והכנסתי את האיפון אל תוך התיק, חיכיתי שהנסיעה תיגמר מתישהו!
ירדתי מהאוטובוס והרכבתי את משקפי הראיה על עיניי, מתפללת שאני לא אתקל באיזה איש מפחיד.
יש לי רישון, שלא תבינו …

"ילדה" שמעתי מישהו קורא לי, המשכתי ללכת מהר, רק לא להתיקל במי שקורא לי, הוא בטח שיכור
"ילדה!" שמעתי אותו קורא לי חזק יותר ומגביר את הקצב של ההליכה שלו
"מה אתה רוצה? אני אתן לך כסף רק תעזוב אותי" אמרתי בפחד והוצאתי מהתיק את הגז מדמיע שליאור האחראי משמרת קנה לי, הוא טוען שאני בחורה ואני צריכה משהו שיגן עליי.
"אני לא צריך כסף! אבל הארנק שלך, הפלת אותו באוטובוס" אמר והסתובבתי, זה היה החייל, הכנסתי את הגז מדמיע לתיק והלכתי אל כיוונו
"מצטער אם הבהלתי אותך, פשוט לא שמעת אותי, לא לקחתי שום דבר, את יכולה לבדוק" אמר והגיש לי את הארנק
"תודה! א..אני לא יודעת איך להודות לך" אמרתי בלחץ, איך הפלתי אותו!
"בבקשה. איך קוראים לך?" שאל בזמן שהלכנו
"שנאל. לך?" שאלתי , חיפשתי בעיניים את הרחוב בו אני גרה
"אביאל. מה את עושה כאן לבד בשעה הזאת, מסוכן כאן" אמר
"אני בסדר. אני גרה איפה שהוא כאן" אמרתי וחיפשתי את הרחוב, אני חדשה כאן, עברנו לכאן לפני חודש, בגלל זה אני צריכה לנסוע מרחובות לראשון, שם עבדתי לפני שעברנו
"בואי אני ילווה אותך. בת כמה את?" שאל
"17, אתה?" שאלתי, כמעט אין על מה לדבר
"19 וחצי, את תמיד הולכת בשעות כאלה? אחן לך לימודים מחר?" שאל, מרגיש לי שהוא מתחקר אותי יותר מידי.
"יש בגלל זה אני בדרך לבית" אמרתי ונעצרתי לפני הכניסה לבית
"זה הבית שלי. אז תודה על הליווי, אביאל" אמרתי ונכנסתי לבית.
נכנסתי לחדר של ליאל, אח שלי הקטן, הוא לא היה שם, הנחתי שהוא בחדר שלי, נכנסתי מתחת לשמיכה לאחר שהתארגנתי וכיסיתי אותי ואותו ביחד.

חזרתי מהלימודים ועברתי דרך הגן של ליאל והלכנו לבית, השעה כבר 3 ורבע, אמא אמורה לבוא ולשמור עליו, ואני יוצאת לעבודה
"לאן?" שאלה אמא כשבאתי לצאת לעבודה, היא לא מרשה לי לעבוד
"לעבוד שעתיים ואז לחברה, אני יחזור מאוחר, ליאל תהיה ילד טוב" אמרתי ויצאתי בלי לחכות לתשובה

חיכיתי בתחנה לאוטובוס וירדתי בעבודה, המשכתי לעבוד ובהפסקה ישבתי במטבח ונישנשתי אוכל
"שנאל, מישהו קורא לך" שמעתי את ליאור קורא לי,
יצאתי מהמטבח וראיתי את החייל מאתמול
"אוקי.. היי.." אמרתי ללא הבנה וליאור הלך
"ראיתי אותך בדרך לכאן, היתי ברכב ולא שמעת, שוב" צחק והוסיף "מה נשמע." שאל
"בסדר, הפלתי עוד משהו?" צחקתי
"לא. סתם רציתי להגיד לך שאנחנו גרים אחד ליד השני" אמר והאיפון שלי צלצל

"ליאלי מה קורה" אמרתי לטלפון, אני מותשת
"בסדר, מתי את באה שנשן" שאל בקול המותק שלו, זה הכינוי שלי, שנשן
"אני יבוא מאוחר, אתה לא הלכת לגן שעשועים עם אמא?" שאלתי
"כן אבל בא לי שאת תבואי, אצל מי את" שאל
"אצל.. מעיין" אמרתי,
"אוף! אז ביום שבת את מבטיחה שנלך לטייל?" שאל
"מבטיחה ליאל" אמרתי וסיימנו לדבר

"מעיין.." מלמל אביאל. חוצפן
"טוב..אז.." חיכיתי שילך
"להיות שקרנית בא לך בטבעי?" צחק. אני לא צחקתי.
"א..א..מה?" שאלתי ללא הבנה וחייכצי חיוך טיפשי, על מה אני מבזבזת את ההפסקה..
"אל תקחי ללב. צחקתי. מתי את מסיימת כאן?" שאל
"מאוחר." אמרתי ולקחתי את הסינר ושמתי עליי, שיעוף מכאן.

המשכתי למלצר, אני עייפה. אני אוהבת להיות כאן. עדיף מלהיות בבית.
שכחתי לספר על אבא!
אבא שלי עכשיו נמצא בחו'ל הוא עובד בעבודה טובה, מגלגל מליונים.
אני ואבא לא מדברים, כבר חצי שנה… הרבה..

יצאתי מהעבודה והמשכתי לתחנת אוטובוס כשאני מספרת לאמא שאני אצל 'מעיין', ומה שאנחנו עושות.
אין לי הרבה חברות, אני חדשה פה, עברתי לפני חודש.
אז אני מעדיפה לבלות בעבודה במקום להשתעמם בבית..

ירדתי באוטובוס והמשכתי לבית כששמעתי צפצוף נבהלתי והמשכתי ללכת, "ילדה!" שמעתי את החייל קורא לי, זה העלה בי חיוך.
"יש לי שם" אמרתי ונעצרתי כשהאוטו השחור והמפואר שלו הגיע לידי, אני על המדרכה והוא בכביש צמוד אליי.
"כן.. שם של פרחה, שכחתי אותו" צחק
"טוב חייל.. איפה למדת את זה? בצבא?" צחקתי, הוא צוחק עליי או איתי?
"יש לי שם כפרה" אמר ויצא מהרכב נשען על הדלת והדליק סיגריה, יופי שיידבק עליי הריח, זה מה שאני צריכה! שאמא שלי תחשוב עליי משהו
"שם של ערס.. שכחתי תזכיר לי?" אמרתי וחייכתי חיוך מנצח
"שנאל ואביאל. פרחה וערס. הולך יחד לא?" שאל
"לא חושבת.. אני חייבת לחזור הביתה. אז שמור על עצמך, ערס" צחקתי והמשכתי ללכת
"בואי אני יקח אותך ,פרחה" אמר ומשך בידי בעדינות, נכנסתי לרכב והמשכנו לנסוע, הנסיעה ארוכה! מהאוטובוס לבית לוקח לפחות רבע שעה 20 דקות
"ההורים שלך מרשים לך לחזור בשעות כאלה?" שאל והביט בשעון שהראה שהשעה 11 בלילה.
"או שאת לא מספרת להם שאת נמצאת בראשון לציון עד מאוחר" אמר בשקט
"אני גרתי שם, אז הם לא מפחדים" אמרתי בלי להתבייש
"כי הם חושבים שאת אצל חברה. תקשיבי אני לא בא להטיף לך מוסר, אבל בתור בן אדם מבוגר ממך שמכיר את השכונה בשעה הזאת, זה מסוכן לחזור לבד" אמר ועצר בשום מקום.
"בסדר.." אמרתי בלחש ועניתי לאייפון במהירות

"מותק, איפה את? מאוחר.. אני לא רוצה שתחזרי בשעות כאלה מחברה שלך" אמרה אמא
"אני בדרך אמא שלה מקפיצה אותי לבית" אמרתי והנחתי את ידי על פיו של אביאל ולא הורדתי עד שסיימתי לדבר, אפילו שהוא ניסה להתנגד
"טוב חיים של אמא. אני אוהבת אותך" אמרה וניתקה את השיחה. סגרתי את האיפון והורדתי את ידי מפיו וחיכיתי שיסע
"אתה לא נוסע? או שאתה חוטף אותי?" שאלתי בחיוך קטן
"כן.. גם על רכב עם מישהו שאת לא מכירה. לא עולים." אמר וליטך את ראשי, נרתעתי הצידה. מה הוא נוגע בי.
"תירגעי.. השיער שלך דורש שיגעו בו" צחק והתניע את הרכב מחדש.
"ספר לי עלייך" אמרתי בזמן שנסענו
"אני בן 19 וחצי, משרת בגולני, אני גר בשכונה ממולך עם המשפחה שלי, ו..זהו" אמר
והוסיף "ואת" אמר
"אני בת 17, לומדת בתיכון פה בשכונה, וגרה כאן עם המשפחה שלי" אמרתי בלי להוסיף
"יש לי אחות בערך בגילך , היא שנה מעלייך, היא בכיתה יב' את יא', נכון?" שאל, הנהנתי בראשי והוא הוסיף "אני הבכור ויש לי אחות אחת, שהיא כל החיים שלי. וההורים שלי שנשואים כבר 21 שנה" צחק.
הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך קטן והתעסקתי באיפון
"ספרי לי על המשפחה שלך..בשביל שאני ידע למי אני הולך להציע לצאת איתי" אמר בחיוך קל
"חובה?" שאלתי
"חובה" והוסיף "אני יודע עלייך הכל" אמר ופערתי את עיניי בתדהמה ואמרתי "אז בשביל מה אני צריכה לספר?" שאלתי
"אני רוצה שאת תספרי" אמר.
"יש לי אח קטן.. בן 4" אמרתי והוא ענה במקומי "ליאל" וחייכתי חיוך קטן, "כן.. ועברו לכאן לפני חודש עם אמא שלי, היינו צריכים לעבור דירה , סתם מסיבות אישיות.. קוראים לה דניאל" חייכתי
"יפה. ואיפה אבא? אם אני לא טועה.. הם גרושים" אמר
"מאיפה אתה יודע?" צחקתי
"צו ראשון, ראיתי אותך בצו ראשון, היתי שם, ובוא נגיד שהסתכלתי" אמר בחיוך
"אל תאמין לכל מה שמשקרים שם" צחקתי
"למה?" שאל
"כי ההורים שלי לא גרושים.." אמרתי והוספתי "זה מסובך , עזוב" והסתכלתי על האיפון החדש
"תספרי, כלום לא מסובך" אמר.
"אמא שלי היא אישה עגונה. אתה יודע מה זה?" שאלתי באנחה, אני מתביישת לספר
"כן. היא רצתה להתגרש ולא קיבלה גט? זאת אומרת שההורים שלך רשמית לא גרושים?" שאל, הנהנתי בראשי.
"חיינו ככה 3 שנים ונפגשנו עם אבא שלי, ליאל היה בן שנה , ולפני שנה ככה, אפילו פחות קיבלנו מכתב שבו כתוב לשלם חובות, אבא שלי נעלם, והשאיר לאמא שלי את החובות, כי טכנית הם לא גרושים, אז עיכלו לנו את כל הבית ואת כל הדברים, אז עברנו לבית קטן יותר כאן, כי בראשון יקר .הלכתי לעבוד בגיל 16 בשביל לעזור לאמא שלי, אני ואבא שלי לא בקשר. הכל נהרס לנו, אני עזבתי חברות, עזבתי דירה טובה במרכז העיר, במקום ללמוד לרישיון ולקנות רכב אני עובדת עד 10 וחצי בלילה בשביל לעזור לאמא שלי, היא לא אוהבת את זה שאני עוזרת לה. אבל היא לא יודעת שאני עובדת, אז אני דואגת לחשבונות הקטנים, אם זה לחשמל או למים" אמרתי והבנתי שאני מטומטמת שסיפרתי, לאף אחד לא סיפרתי.. לא לחברים, לא לאף אחד.
"אני מצטער.. לא ידעתי על זה.. ו..אתם בסדר?" שאל
הנהנתי בראשי ואמרתי "אמא שלי קיבלה שוק שניתקו לנו את כל החשמל ובאו לעכל לנו דברים, אבל אני ידעתי שזה יקרה.. אבא שלי התקשר אליי ואמר שהוא מצטער ושהוא אוהב אותנו, והוא עדיין מנסה להתקשר ולדבר איתי אבל הוא פגע בנו יותר מידי פעמים.." אמרתי וראיתי שעצרנו לידהבית שלי
"אני מצטער.. אם את צריכה משהו. תפני אליי" אמר
"תודה על הטרמפ אבל אני יסתדר. אל תספר לאף אחד.. כאילו.. אף אחד לא יודע ולא בא לי שזה יצא.." אמרתי ונכנסתי לבית