road in cord 36′-פרק 7 חלק א'

הצלצול של השעה 3 נשמע . כולם קמו מהכסאות בבת אחת כמו גל , לקחו את תיקיהם והלכו ורק אני לקחתי את הזמן , הכנסתי באיטיות את הספרים והמחברות ותוך כדי הצצתי מידי פעם לבדוק אם נינה או ג'יימס מחכים לי בדלת , מה שקיוויתי שלא יקרה , ולמזלי זה לא קרה .
יצאתי מהדלת והפנתי את מבטיי סביב המסדרון לבדוק שהם לא שם וירדתי למגרש .
חתכתי דרך המגרש ליציאה הראשית , ולמזלי הם לא היו גם שם , ברור , למה שכן יהיו? הם אמרו בפירוש יציאה אחורית .
אני לא דיכאונית ומוזרה שמעדיפה להסתובב בלי חברים , יש לי סיבות אחרות , אני לא צריכה חברים , אולי זאת הסיבה היחידה .
יש לי את רוי ואפשר להגיד שהוא החבר הכי טוב שאי פעם היה לי וישלי את אמא , שפעם בעבר הרחוק היא גם הייתה חברה שלי .
יש לי גם מטרות ברורות בחיים , ללמוד טוב , להרוויח כסף ולעזור לאמא עם חשבונות הבית שגם ככה על הפנים ובנתיים אני לא צריכה לצאת מהגבולות האלה , אני צריכה רק להתמקד בעבודה בבר ובלימודים בבית ספר , אין לי זמן לחברים , ואני פשוט לא צריכה אותם .
כולם יצאו מהשער הראשי כך שהיה קל להשתלב בעדר ולא להתבלט על פני השטח , אבל תמיד ידעתי שמשהו ישתבש במשוואה הפשוטה הזאת בראש שלי .
כשעברתי את הכביש ,מישהו תפס אותי ביד , ופחדתי להסתובב , פחדתי לגלות מי זה ליתר דיוק .
"לאן את חושבת שאת הולכת?" זה היה תומאס , כן , הבלונדיני החצוף , אח של ג'יימס .
"הביתה" לחשתי שוב בהשפלת מבט , כי פשוט לא יכולתי להסתכל לו בעיניים בלי שהלב שלי יימס מבפנים , היה לו מבט כל כך רך וקשוח באותו הזמן ,שפתיים רפויות , מבט חודר יותר מידי , כשהסתכלתי לו בעיניים הרגשתי ערומה , לא פיזית אלא נפשית , כאילו יכל לראות את רגשותיי,את כל כולי.
הוא שם לב להשפלת המבט שלי ושם את ידו על סנטרי, הוא הרים את מבטי אליו ביחד עם ידו ,והתחלתי לרעוד .
"לא אמרו לך לחכות ביציאה האחורית ?" הוא אמר הפעם בקול הרך שלו .
למזלי היה לי אומץ והצלחתי לקחת את ידו ולהחזיר אותו למקומה מסנטרי .
"אמרו" אמרתי בכעס
"אז למה את לא עושה מה שאומרים לך?"הוא חייך למרות שלא ציפיתי לחיוך ממנו .
"בוא נחשוב , אמרו לי לעשות משהו ואני לא עושה אותו מה זה אומר?" ניסיתי להתחכם , לא רציתי לצאת מפגרת וחסרת עמוד שדרה לידו.
"שאת עקשנית סאנשיין" והפעם הוא חייך יותר
"אז לך לא אמרו לחכות בשער האחורי אני מבינה?" שאלתי אותו
"אמרו" הוא ענה
"אז למה אתה לא עושה מה שאומרים לך?" שאלתי אותו בנסיון לחקות אותו
"כי אני עקשן " הוא ניסה לחקות את עצמו
הסתכלתי עליו במבט של 'נו באמת' במשך כדקה עד שהחליט לפצות את פיו סוף סוף.
"נינה" הוא ענה והמשיך לחייך , החיוך שלו היה כל כך מושך ויפה שלא יכולתי לחייך גם אני .
"מה קרה אמרתי משהו מצחיק?" הוא שאל אותי
"לא " עניתי לו
"נהדר , כנסי למכונית " הוא ציווה עליי
"אני באמת לא יכולה , אני צריכה לע.."
"כנסי למכונית" הוא קטע אותי עם הציווי שלו ופתח את דלת המושב