prologue

וואלס מספר עשר של שופן מתנגן פעם אחר פעם, אצבעותיי רצות על קצה השולחן, אני מדמיינת את עצמי מנגנת את היצירה שמתנגנת ברקע ומביטה קדימה.
קרני השמש שתשקע בעוד זמן-מה חודרים אל תוך היכל האורחים דרך החלונות הגדולים ועיניי נודדות מאיש לאיש, אני לוגמת מכוס היין דובדבנים ומזמזמת לעצמי את היצירה שמנגנת ברקע עד שעיניי מאבדות את הפוקוס, הן רואות מטושטש, אני מסתכלת על הרצפה המבריקה ומסיימת את היין. אני שמה-לב שעיניי שוהות על צל שמופיע על הרצפה המבריקה ההיא.
אני רואה צל.
צל של גוף שמעולם לא ראיתי לפני כן. והסקרנות שבי הייתה עצומה, אז אני מרימה את עיניי מהצל.
ואז, אני רואה אותו.
הפעם הראשונה שעיניי לכדו את מראהו, גופו, עמידתו הזקופה, עיניו, אפו, שפתיו שחייכו ופלטו צחוק קולני שצרב כמה שניות באוזניי, הייתה בעודי בת שבע עשרה, עומדת בשמלה הכחולה החדשה שתפרו לי שבוע לפני.
המראה שלו היה חדש לעיניי וגם אל הארמון, ביום הראשון לא ידעתי מה שמו הפרטי ומה שם משפחתו, ידעתי רק שני דברים שהיו קשורים אחד לשני, הוא הגיע מקוריאה הרחוקה ומה שהוא לא היה, לפי גלימתו היוקרתית בעלת המראה העשיר והרקמה שעליה, נראה כאילו היה לו תפקיד חשוב.
חשבתי שהוא נסיך בהתחלה, המראה האסיאתי שלו לכד את עיניי שסירבו לנתק את קשר העין הארוך שלי עם השהות שלו ביחד עם עוד משפחות מלוכה שהתכנסו אצלנו בהיכל האורחים, יכולתי לשמוע את קולו בין כל אנשי הארמון, בין האנשים שהוא הגיע איתם, שמעתי אותו מדבר בשפה שלנו ואז עובר אל שפת אימו, כעבור זמן-מה התחלתי לסרוק את כל האנשים שהגיעו איתו, החליפות שלהם היו זהות אבל שלו הייתה מיוחדת, רקמת הזהב שעל גלימתו תפסה את עיניי כמו שעיניו מגנטו אותי וגרמו לי להשאיר את מבטו עליו.
תהיתי אם הוא יסתכל עלי או לפחות לכיווני ובאותו הזמן קיוויתי שלא אצטרך לקום ולדמיין את עצמי מציגה את שמי מאחר ואנחנו אלה שמארחים אותם.
אלה היו העסקים של אבא, הוא אהב להתיידד עם מדינות שונות וזרות, במיוחד עם אנשים חשובים שיודעים ששלטון זה לא משחק ילדים. הוא בזבז המון כסף כדי לארח אותם, זה מה ששמעתי לפני כמה ימים כשעמדתי והקשבתי לשיחה שלו ושל אימא.
בתור נסיכה הייתי שונה מהנסיכות האחרות, זה לא שלא למדתי שפות שונות, למדתי אותן בהצטיינות ודיברתי בצורה שוטפת שבע-שפות, אהבתי את הנגינה על הפסנתר שסר אנדרסון לימד אותי, אהבתי גם לשתול פרחים בחצר הארמון, רקמתי על שמלותיי מדי פעם וציירתי על בדי קנבס בצבעי שמן יקרים, כל מה שנסיכה אחרת הייתה עושה גם אני עשיתי, אבל הייתי מופנמת, הייתי מודחקת אל הפינה, שותה מכוס יין הדובדבנים הארוכה ומביטה באנשים שרוקדים על רחבות הריקודים, הקשבתי בקפידה להוריי, למלך ולמלכה, והמשכתי להיות הנסיכה הטובה ביותר בארמון, כי הייתי היחידה.
לפי החוק, לפי כל צוואה שנשארה אי-פעם ונכתבה, לפי איך שהמלך והמלכה רצו שיתקיימו הדברים, הייתי צריכה להתחתן לפני שנתיים בעודי בת חמש-עשרה, הוא היה בגילי והוא היה יורש העצר לבית משפחת המלוכה הגרמנית, המלך והמלכה יכלו לשלוח אותי לגרמניה ולתת לי להיות שלהם, ועם כמה שאבא היה ידידותי וטוב לכולם, הוא לא הסכים לנישואים האלה.
אני זוכרת את עצמי פוגשת את הנסיך בעצמו, אני זוכרת שראיתי אותו פעם אחת כשהם הגיעו אלינו לארוחה והזמינו אותנו אל הארמון שלהם שבלוקסמבורג אבל אבא סירב לכל הצעה שיצאה מפיהם. אני לא יודעת בדיוק מה היה המניע ולמה לא התארסנו בזמנו, במיוחד כשהוא מצא חן בעיניי כשהוא הציג עצמו בפניי בתור הנסיך שיהפוך אותי למלכה יום אחד, ובכן, לא הייתי טיפשה, אבל גם לא יכולתי לעצור את עצמי מלהסמיק כי זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי דבר שכזה.
אבל היינו ילדים. זה היה מקובל ששני ילדים, יורשי עצר שיהפכו את הממלכה לשלהם כשיגיע היום, יתחתנו ויקימו משפחה.
זה אומר שהייתי אמורה להיות אימא לשניים בגיל שבע-עשרה, חיה בארמון הגרמני תחת שלטונו של המלך פרנסיס, אביו של הנסיך שהיה אמור להיות שלי.
לא יכולתי להבין מה הם נישואים בדיוק באותו גיל, המוח שלי התעסק בדברים אחרים, בפרפרים הלבנים ובנגינת הכינור של להקת החצר בסופי השבוע.
הצלחתי לשמוע מאבא שהאנשים הקוריאנים חלקם משושלת משפחת לי הקיסרית, השמות היו נורא מסובכים אבל הצלחתי לבטא אותם, את חלקם.
הסקרנות שבי גרמה לי לפצח את החידה שהבאתי על עצמי. לאותו בחור בעל הגלימה היוקרתית והזהובה היה קשר דם לקיסר, הוא היה בנו של אחיו הקרוב, בזבזתי עליו כמה לילות כדי להבין מי הוא ומה הוא וגיליתי לפי הרשומות של האורחים שלנו וכמה קשרים טובים שלי עם המשרתות, במיוחד עם מת'ילדה שתמיד אהבה אותי, שהוא סרג'נט-מג'ור, הוא התגייס אל הצבא בגיל שש-עשרה ודרגתו עלתה בעקבות הקרבה שלו אל משפחת המלוכה, אבל חוץ מזה, לפי העמידה הזקופה שלו, ראיתי את זה.
ראיתי שהתפקיד הזה מתאים לו יותר מאשר להיות סתם נסיך מפונק שיבלה לו עד שימצא לעצמו כלה וחייו יהפכו לשל מלך. חוץ מזה, כמה לילות ללא שינה וחיפושים, לא מצאתי את שמו.
עם זריחת החמה כעבור שבוע, יצאתי אל מרפסת חדרי בעודי לובשת שום-דבר חוץ מכותונת הלילה שלי בהישמע דיבורים וצחקוקים שהגיעו מהחצר.
כרכרותיהם של האורחים האחרונים שלנו היו מוכנות ליציאה אל דרך ארוכה, בעיניים מטושטשות ועייפות חיפשתי את הגלימה הזהובה אך לא מצאתי. המשכתי לעמוד במרפסת כשרוח דרומית נושבת על פניי ואני עוקבת במבטי אחרי אנשי הקיסר הקוריאני, נפרדים מהמלך והמלכה בשיחות ארוכות וצחקוקים.
ואז הבחנתי בהליכה שקטה וזקופת גב, אצבעותיו היו משולבות מאחורי גבו וכשהוא הגיע ביחד עם אנשיו אל המלך, הם עברו לעמידת דום והוא הרים את ראשו ואת ידו, מצדיע בפניי המלך והמלכה וקד קידה עמוקה.
הוא מצדיע שוב ואני מסתכלת על כובע הסמל שלו שבצבע שחור, הכומתה שעיניי פספסו כשהוא הופיע בפניהן, בגדי הצבא שהיו על גופו גרמו לי לחשוב מחשבות שגורשו על ידי תנועת ידו של המלך, אבא שלי, על שכמו של החייל הקוריאני שאינני ידעתי את שמו חוץ משם המשפחה שלו.
המלך בירך אותו ביחד עם המלכה והוא הצדיע שוב בעמידה ישרה, פניו רציניות והוא אומר משהו, שפתיו זזות ואני מנסה לקרוא אותן אבל לא מצליחה כשהבעת פניו משתנת לרכה ועיניו המלוכסנות מתלכסנות יותר והוא צוחק צחוק מלא שמחת-חיים.
בשבוע השלם הזה, לא הייתה בנינו אינטראקציה כלשהי כלל. לא הצגתי את עצמי בפניו והוא לא הציג את עצמו בפניי, פגשתי רק את האנשים הקרובים ביותר אל הקיסר, אבל לא את חייליו, והייתה בי הרגשה של ריקנות לרגע אחד ארוך כשעמדתי שם על המרפסת בגיל שבע-עשרה וקיוויתי בעמקי נשמתי שהוא לא יעזוב לעולם.
לא יכולתי לשאת את הפרידה הזאת בעודי עומדת בכותונת לילה ולא נפרדת מהאורחים שלנו, ממנו.
זה היה רגע אחד ארוך ויכולתי להסתובב ולהיכנס פנימה אל החדר, אבל ברגע שהוא קד קידה אחרונה והסתובב עם גבו אל המלך והמלכה, ליבי חדל מלפעום בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו והמשכתי לעמוד ולהסתכל עליו עוזב, צפיתי בו ובאנשי הקיסר שצעדו איתו בשורה מדברים ביניהם וברגע אחד קטן, קרה משהו, אני לא יודעת בדיוק מה זה היה אבל זה קרה.
שאר אנשי הקיסר הגיעו מאחוריהם ואחד מהם תפס בכתפו, מה שגרם לו להסתובב אליו ולהתחיל לצחוק, ואז זה קרה.
עיניי ננעצו בעיניו. ראשו הורם מעט מעלה וגבותיו התכווצו מעט. משהו גרם לו להמשיך להסתכל בעיניי.
עיניו המלוכסנות נראו כמו העיניים היפות ביותר שאי-פעם הביטו בעיניי ממרחק כזה.
זאת הייתה הרגשה שכיסתה את כל הריקנות שהרגשתי בתוכי עד לפני רגע אחד, ובאותו הרגע, כמו באלבום התמונות של משפחת המלוכה שלנו לכל אורך הדורות, מחשבות שהפכו לתמונות חלפו מול עיניי בזמן שהסתכלנו זה על זו.
הוא הרים את ידו בעודו שומר על קשר העין איתי בפעם הראשונה והאחרונה שלו בארמון שלנו והרים מעט את הכובע כסימן לשלום.
השלום הזה היה מיועד לי.
לפני שהוא הסתובב ועזב, לפני שהוא שבר את קשר העין איתי, לפני שהוא הפסיק להביט בי במבט המיוחד שלו, ראיתי את קצוות שפתיו הנמתחות לחיוך צדדי.
יכולתי למות בשקט.
אני זוכרת את עצמי מתפתלת על המיטה ומדמיינת את מה שקרה שוב ושוב ושוב, הצטערתי על כל רגע שהיה לי כשהוא היה כאן, חשבתי על הזמן הרב שהוא בזבז בארמון שלנו, זה היה הארמון שלנו, יכולתי להיות איתו בכל רגע נתון, יכולתי להיות המארחת שלו ויכולנו להתיידד במהירות, הצטערתי על כל רגע שבזבזתי לבד, רק אני והמחשבות שלי עליו.
לא עמדתי עוד הרבה על המרפסת ונכנסתי פנימה אל החדר עוד לפני שהוא עזב, אם כי ידעתי שאני אוכל להתחיל לבכות כשאראה את הכרכרה שלו עוזבת, אם כי ידעתי שזאת כנראה הפעם האחרונה שאראה אותו בחיי.

הממלכה המשיכה לפרוח, הבעיות של האזרחים הדאיגו יותר את המלכה מאשר את המלך אבל שניהם תמיד מצאו פתרון, וגם אני הייתי הבעיה שלהם לפעמים, עד שהם הגיעו עם הבשורה הכי משמחת שאי-פעם שמעתי. מזל שהיה בי קמצוץ של ציניות, לא הייתי יודעת כיצד לשרוד אם לא.
המלך נעץ את מזלגו בעוגת הגבינה שהשף הכין במיוחד בשבילו כמה דקות לפני שהתחלנו לאכול את ארוחת הערב.
השמלה הלבנה החדשה שהתופרת שלי, מארין, תפרה לי, נורא החמיאה לי, זה מה שאימא אמרה.
-"הזמנתי אורחים, הם יתארחו אצלנו שלושה-ימים."
ליבי הלם במהירות והתיאבון שלי נעלם בשניות ספורות.
חשבתי על החייל הקוריאני מאז שהוא הגיע לכאן בכל יום שעבר, בלילות בעיקר, הייתי מבלה שעות בחוץ, מדמיינת את עצמי ביחד איתו מתחת לעצים כשהוא מדבר איתי על חייו, מספר לי הכול על עצמו עד שאני מכירה אותו יותר טוב מאשר הוא את עצמו.
שום-דבר לא היה יכול לעצור בעדי, אפילו לא העובדה שאני לא נסיכה קוריאנית והוא לא יורש עצר גרמני, ספרדי או צרפתי. לא הייתי צריכה את זה, כשכל מה שראיתי בעיניו הייתה אהבה, וזה כל מה שראיתי בעיניו בפעם האחרונה שהסתכלנו זה על זו. זה כל מה שראיתי בעמידה הזקופה שלו, בנוכחות שלו. זאת הייתה אהבה.
ואז שמי קפץ היישר אל הצלחת שלי, המלך קורא לי ומקפיא את המחשבות שלי.
-"הזמנתי אותם במיוחד בשבילך."
"ס-סליחה?" אני משיבה והמלך צוחק, אימא מצטרפת אליו ואני… אני מתקשה להבין.
-"האורחים שלנו מדנמרק. אחרי הפגישה שלך עם הנסיך בעוד יומיים, נחליט מתי האירוסין ואז לחתונה הגדולה. אני מצטער שיוצא לי להגיד לך את זה ככה, יקירתי, אבל היחסים בינינו ובין דנמרק הם-"
"ד-דנמרק?" הגמגום בקולי השתלט על כל חדר האוכל, גורם למלך להניח את המזלג על השולחן.
-"יקירתי, את הגעת לגיל שמונה-עשרה, בקרוב את תהפכי לתשע-עשרה ואחר-כך עשרים, הזמן עובר מהר ואת יודעת איך זה קורה."
"אבא." אני עוצמת את עיניי. אני לא מסרבת לשום דבר שקורה, או לפחות ככה אני זוכרת, שלא סירבתי.
-"מה יש, ילדתי?"
פקחתי את עיניי והסתכלתי על הוריי. תהיתי אם הם באמת אהבו אחד את השנייה או שגם הם התחתנו ככה, סתם, רק בגלל ששתי המדינות שלהם לא הסתדרו מבחינות פוליטיות ואחרות שלא מעניינות אף-אחד.
"מה אם…אני לא אוהב אותו?" החשש שהיה בקולי גרם לי להישמע רועדת מעט. אם כי רעדתי באמת.
-"מה גורם לך לחשוב ככה, ילדתי?" אבא גורר את כיסאו לאחור ומתקרב אלי, הוא מלטף את הצמה המהודרת שלי ומסתכל על פניי בהתעניינות.
"מה אם אני אתחתן רק בשביל לגרום לדנמרק להיות מאושרת? מה אם אני לא אהיה מאושרת?"
-"את לא מכירה את נסיך דנמרק, נכון?" הוא לא עונה על השאלה שלי. הוא בטוח שאני אוהב אותו.
אני מנסה להיזכר בנסיכים שהכרתי בעבר אבל בדנמרק עדיין לא הכרתי. הנדתי את ראשי מצד לצד ושתקתי.
-"ברגע שנסיך דנמרק יבחר לעצמו כלה, הוא הופך למלך. זה לא מצריך שום מוות של שום מלך קודם כדי שהוא יהפוך למלך בעצמו. זה אומר שאת תהפכי למלכת דנמרק היחידה בדנמרק, זה אומר שיהיו לך כל-כך הרבה מדינות משלך בצד שלך ואת לא תצטרכי-" הוא קוטע את עצמו ומחייך אלי, שותק לכמה שניות.
-"אני בטוח שאת תאהבי אותו והוא יאהב אותך." הוא מסכם בחיוך.
לפחות לשנייה אחת דמיינתי את אבא מדבר על החייל הקוריאני ועליי, על שנינו ביחד, על מה אם החיים שלי היו אחרים ובתור נסיכה הייתי יכולה לקחת אותו לעצמי בתור בעל, ולא להתחתן עם מלא מדינות שאני ממילא לא מכירה ולא רוצה לדעת.
-"וגם אם לא, הדברים יסתדרו כפי שהם, נסיכה."
"רגע. מה זה אומר?" אני עוצרת את ידו של המלך בעוד שהיא מלטפת את הצמה שלי ומביטה בו.
-"מה קרה, ילדתי?"
"הדברים יסתדרו כפי שהם?"
-"נסיכה, אני מבין שזאת התקופה הזאת שאת זקוקה לחופשיות שלך, את מבינה שאת היית אמורה להיות נשואה לפני-"
והיה בי את כל הכעס שבעולם וחוסר-הכבוד, לקום מהשולחן ולהסתכל למלך בעיניו ולהגיד לו את המילים האלה.
"יכולת לזרוק אותי אל אותו נסיך בגיל חמש-עשרה אבל לא עשית את זה כי המדינות שלנו הסתדרו מצוין, ועכשיו כשדנמרק יכולה להרים את הנשק ולהתחיל להילחם בנו, אני צריכה ללכת ולמצוא חן בעיניו של נסיך דנמרק, לגרום לו לאנוס או-?"
הסטירה הייתה כואבת. היא לא הייתה חזקה כפי שהיא נשמעה מבעד לדלתות של חדר האוכל.
-"לאהבה לא קוראים אונס. דבר אחד וראשון שאת צריכה לזכור לכל שאר חייך."
הדמעות באו מיד אחרי שהרמתי את השמלה שלי והתחלתי לצעוד בצעדים מהירים מאוד מחוץ לחדר האוכל כשחלק מהמשרתים עומדים ולסתם שמוטה. הדמעות התחזקו עוד יותר כששמעתי את הצעקה של המלך.
היא הייתה מלאה בציווי, אם כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה זה שאף אחד לא היה יכול לעצור נגדי, הצעקה הזאת שינתה הכול.
-"החתונה שלך תתקיים בשבוע הבא! זה לא מעניין אותי אם את תאהבי את הנסיך וזה לא מעניין אותי איך את תחיי איתו! את תלדי לו בנים ותהפכי למלכה, את תעשי היסטוריה ואת תיזכרי בתור אחת שיישארו לה שורשים!"
דמיינתי את החיים שלי מתפרקים, דמיינתי את הנישואים הגרועים ביותר עם נסיך דנמרק. דמיינתי את עצמי שונאת ומתעבת אותו.
הסתגרתי בחדרי כשעיניי נפוחות מדמעות וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אותו חייל קוריאני. איך בגללו הייתי צריכה להמשיך לחיות כאן עד שאיזשהו נסיך שאינני מכירה יבוא ויקח אותי ואני לא אוהב אותו.
איך אוכל ללדת לו בנים, יורשי עצר למשפחת המלוכה הדנית שלא עניינה אותי בחיים, איך אוכל לאהוב מישהו רק בשביל שהאזרחים יהיו מאושרים בעוד שהמלכה העתידית שלהם תהיה חסרת שמחת-חיים.
אבל זה קרה אחרת. זה קרה בדרך שבה אבא רצה שהכול יקרה.
פגשתי את הנסיך כפי שהוא רצה והמשפחה שלו התחילה לאהוב אותי, נסיך דנמרק היה אחד הנסיכים הכי חשובים שהיו קיימים ופנויים, הנסיך שהחזיק בכל אירופה בידיו, זה אומר שביום שהוא יהפוך למלך, כל מדינה שתלך נגדו תוכל להפוך למדינת אויב שלא תקבל זכויות מסוימות.
זאת הייתה הסיבה העיקרית ללמה המלך, אבא שלי, רצה שאהיה המלכה בארמון הדני.
הראשונה שהכרתי הייתה אחותו הגדולה, קת'רין, היא הפכה להיות החברה הכי טובה שלי, החברה הראשונה שלי מאז שמרי עזבה את הארמון, מרי הייתה נסיכת איטלקיה, ההורים שלה, דוכסי ונציה והמלך והמלכה היו חברים מאוד טובים.
הנסיך פיטר מדנמרק היה גדול ממני בשנה, מראהו היה אירופאי, עיניו היו כחולות קרובות לגוון הכחול הכהה של הים בשעות לילה מאוחרות אבל הן היו מעט בהירות, שיערו היה יפה, שטני, גם הוא בגוון בהיר והוא היה גבוה ממני בראש. התעניין בתרבויות שונות, בצמחים ובשפות שונות.
השיחה הראשונה שלי איתו הייתה די מביכה ולא יכולתי שלא לצחוק מהבדיחות שהוא סיפר, ראיתי איך שהמלך הסתכל על שנינו בזמן השיחה שלנו בעוד שהוא ומלך דנמרק שוחחו על משהו.
היחס שלי אל המלך, אל אבא, הדרדר בעקבות הוויכוח על החתונה ועל הנסיך פיטר, אבל למדתי לחבב אותו עם הזמן.
כעבור יומיים שהאורחים שלנו מדנמרק מתארחים אצלנו, הנסיך פיטר הגיע אל החדר שלי באמצע הלילה, ביום השלישי והאחרון שלהם בארמון.
בתחילה לא הבנתי מה הוא עושה ער באמצע הלילה אז הוא לקח את ידי ולקח אותי למרפסת. הבטנו שנינו בירח המלא שהאיר עלינו עד שהוא שבר את השתיקה.
-"אני לא יכולתי להירדם מבלי לשאול אותך משהו."
הייתי יותר מדי שקועה במחשבות של עצמי שלא עניתי לו ונתתי לו לדבר.
-"שמעת על מה האבות שלנו דיברו היום?"
הרמתי את ראשי אליו במבט שואל מבלי להגיד דבר והנדתי בראשי.
-"הם דיברו על החתונה שלנו. אני יודע, גם אני לא בעד העניין הזה."
"מה?"
בעוד שהוא דיבר בשקט, אני פלטתי מילת שאלה בטון קולני ומפתיע. הסתכלתי על הנסיך מסתכל עלי ומתחיל לצחוק.
-"זה לא שאת לא מוצאת חן בעיניי, את יפיפייה…"
"אני מסכימה איתך לגמרי."
הוא צוחק. -"זה לא שאני לא מוכן להיות מלך ושאת תעמדי לצדי בתור המלכה, זה לא שאני לא מוכן לארמון משלי או להילחם עם הצבא שלי…"
ואז, המילים האחרונות שלו גרמו לי להסיט את מבטי אל חצר הארמון ולהיזכר באנשי הצבא הקוריאני שהתארחו אצלנו לפני שנה. ראיתי את המבט הזה אל מול עיניי, ראיתי את החייל הקוריאני עומד שם לרגע אחד ומסתכל עלי, מחייך את החיוך המסתורי הזה שווידא שרק אני אוכל לראות.
-"זה פשוט… העניין הוא שאני לא רוצה ממש לעשות דברים בכוח."
אני המשכתי להסתכל על אותה נקודה בחצר, שומעת את הנסיך פיטר מדבר אבל לא מבינה על מה בדיוק.
-"אני לא רוצה להתחתן איתך בכוח."
"כן."
-"נסיכה."
מגע קריר שהעיר אותי מהמחשבות וגירש את התמונה מהיום ההוא מלפני שנה ממוחי ברגע, החזיר אותי אל לילה עמוק ואל המציאות.
-"את לא הקשבת לי." הוא מצחקק.
"אני… אני מצטערת, מה אמרת?"
הוא שתק כמה שניות, ניסה כנראה לקרוא את פניי לפי המבט הזה שעל פניו.
"מה אתה מנסה לעשות? לקרוא את מחשבותיי?"
-"גרמתי לך להסמיק?"
"מ-מה?" ידיי בודקות את לחיי, הן היו חמות ובטח אדומות שהיה אפשר לראות בחושך.
-"זה לא אני. נכון?" פיטר שואל ומוריד את מבטו למטה, יוצא לי להסתכל עליו בבגדי השינה שלו ועל שיער המסודר.
"זה לא אתה מה?"
-"יש לך מישהו אחר שאת חושבת עליו?"
הלב שלי מתחיל לפעום במהירות ואני מנסה לעצור את המהירות הזאת.
"א-אני לא…"
-"זה בסדר, נסיכה."
אז ניסיתי להעביר נושא מהר, "אתה לא רוצה להתחתן איתי?"
-"כפי שאמרתי קודם, אני לא רוצה לעשות דברים בכוח."
"אהה."
-"אני רוצה להתחתן איתך אבל אני לא רוצה להתחתן איתך אם את לא רוצה להתחתן איתי. את מבינה את זה?"
"אני מבינה את זה ברור מאוד."
-"את רוצה להתחתן איתי?"
"ההורים שלנו לא משאירים לנו ברירה, נכון?"
-"הכול תלוי בי." הוא מחייך אלי ואני לא מבינה.
"תלוי בך?" אני מרימה גבה.
-"אם אני אגיד שאני לא רוצה להתחתן איתך, ימצאו לי נסיכה אחרת ממקום אחר, נסיכת צרפת למשל… שמעתי עליה-"
"צרפת?" שמעתי על רוזלין נסיכת צרפת, היא הייתה נסיכה מתנשאת ומפונקת. זה כל מה שידעתי עליה, היא גם הייתה מאוד יפה, וכשהסתכלתי על הנסיך פיטר מדנמרק, פתאום משהו בי לא ממש רצה בכך שהיא תזכה בו למרות שלא הייתה לי שום משיכה אליו.
-"כן, יש גם מלא נסיכות מאנגליה, הן צעירות ממך בהרבה ו-"
ככל שהוא היה ממשיך קדימה עם רשימת הנסיכות שהוא שמע עליהן, הלב שלי לא היה יכול להירגע. המילים האלה, שאני מתחתנת עם מדינה במקום עם בן-אדם, העירו אותי שוב.
אם אני אגיד לנסיך פיטר שאני לא רוצה להתחתן איתו והוא יעזוב, זה אומר שהוא יהפוך להיות מלך דנמרק עם נסיכה כלשהי שהיא לא אני, ואנחנו נוכל להפוך למדינת אויב שלו, מה שאומר שהממלכה שלנו יכולה ליפול רק אם הוא ירצה. וכאן לא חיפשתי שום אהבה, אלה היו החיים שלי, וחיים של נסיכה אף-פעם לא יהיו חיים פרטיים. ידעתי שאם אעשה טעות, אתחרט עליה בדמעות.
וזה מה שגרם לי להנהן בלי להגיד מילה.
הנסיך פיטר הסתכל עלי ושאל למה אני מהנהנת, הוא אפילו צחק על זה גם.
הצטרפתי אליו בצחוק והחזרתי את המבט שלי אל חצר הארמון, מסתכלת על העבר שלי ומדברת אל העתיד.
"אני אתחתן איתך, פיטר."