Not Today – פרק 1

הזנחתי את הקודמים, התחלה חדשה, מקווה שתאהבו:)
ותגיבו – תביעו את דעתכם על הסיפור הנוראי שלי. תנסו? זה נורא חשוב לי. פליז?
טוב, קריאה נעימה!

בחיי קיים איזון חולני בין החיים למוות. בשעות האור, אני הרופאה המושלמת. אוהבת את המקצוע, מקסימה, קלילה ואחראית. אני אוהבת שניתנת לי ההזדמנות לשפר חיים של אנשים.
בלילות, אני עובדת כברמנית בפאב ליד תחנת הרכבת קינגס קרוס. אני גרה דרומית לאזור, בקומה האחרונה בבניין סטנדרטי וטיפה יוקרתי. יש לי חיים די טובים. אז, למה דווקא ברמנית?
אין לי ילדים, למרות שהם מתים עליי ואני עליהם. אין לי בעל, כי אני פשוט לא מעוניינת. אני לא מעוניינת לזוז לשום מקום בזמן הקרוב. אני לא מתכננת להפוך את החיים שלי מקצה לקצה.

הברמניות מעניקה לי איזון. זה מה שעושה לי את זה, חוץ מרפואה, כי אני אוהבת אנשים. מצד אחד, אני מעניקה להם חיים… ומצד שני, אני הורסת להם אותם. ברגעים אלו ממש אני תופסת בקבוק וודקה מזויף תוצרת הודו, ושופכת את תכולתו המעטה לכוס קטנה ומצוחצחת. אני מניחה את הכוס על הדלפק לכבוד גבר הנמצא בערך בסוף שנות ה-30 לחייו, בעל פרצוף ארוך, אף ישר, לחיים עם נקבוביות ושיער שחור ופרוע.
"תודה." הוא ממלמל, גומר את התכולה במכה, מפהק ומעביר יד בשיערו. הוא משחיל טבעת זהובה מהכיס האחורי של הג'ינס שלו אל אמתו, ואני מרימה את עיניי לעיניו התכולות והמבריקות. שלושה ילדים? אולי שניים. הוא נראה כמו טיפוס של שניים. אם תהיתם, אני בטח הורסת את חייו בכך שאני משכרת אותו ברמות שכשיחזור לביתו אשתו תבכה ותצעק עליו והילדים יבכו בדממה במיטותיהם בקומה השנייה. מאז ומתמיד התעניינתי בחיי הלקוחות, אך מעולם לא העזתי להשחיל מילה אחת מעבר ל"תודה" ו"אין בעד מה".
"לילה טוב." הוא שולף מכיסו חמישים פאונד, הרבה יותר ממה שהיה אמור לשלם לי, מניח אותם על הדלפק וחוטף את הז'קט השחור שלו מהכיסא שלידו. הוא מכפתר אותו ומעסה את גשר אפו. "תשמרי את העודף." הוא אומר בקולו העמוק, צועד לעבר הדלת ויוצא ממנה.
ברוב המקרים, הגברים הלונדונים סופרים בקמצנות כל פני ופני בעיניהם הקטנות והבררניות, זורקים את הכסף על הדלפק ויוצאים בלי להגיד שלום. תתפלאו, אבל הבחור הזה שכרגע יצא מהפאב הוא לא כל כך מיוחד.
אז למה אני מוצאת אותו טיפוס כזה?

בשלוש וחצי אני סוגרת את הפאב ופותחת את דלת השברולט השחורה שלי. אני מתניעה את המכונית, פותחת את הרדיו ומתחילה בנסיעה הביתה. גוש תקוע בגרוני ואני נושמת עמוק, עוצרת ברמזור ומודה לאלוהים שאין פקקים. העייפות משתלטת עליי.
אני צריכה להתפטר. מספיק. העבודה המעייפת להפליא הזאת נמאסה עליי, ואף אחד לא יצליח לשנות את דעתי. אני מושיטה את ידי אל הנייד המונח במושב שלצידי בדיוק כשהרמזור מתחלף לירוק, עוזבת את המכשיר ומתחילה לנסוע. ברקע מתנגן קולו המרגיע של פול מק'רטני, שעוזר לי למקד את מחשבותיי ולקבל החלטה ברורה: מחר אני מתקשרת לוויל ומתפטרת.

אני פותחת את דלת דירתי, מסתובבת אליה וסוגרת אותה. הדממה מפלחת את האוויר, ואני כהרגלי מתעקשת להתעלם ממנה. אני עומדת כמה דקות במקום, זורקת את המפתח של המכונית על שולחן הקפה, רוכנת אל הטלפון הביתי ושומעת את ההודעות הקוליות שהשאירו לי. אחת מאמא ואבא. "היי, מתוקה, נשמח אם תקפצי אלינו לסופ"ש קטן, מה את אומרת? ליזי וקייטי באות, ונשמח אם גם את תבואי. יש לליז חדשות נהדרות, אז תקפצי לבקר, בסדר מתוקה? תחזרי אלינו אם יש לך תשובה. להתראות, מותק."
אני מוחקת את ההודעה ורושמת במוחי להתקשר אליהם. ההודעה השנייה מג'יין, החברה הכי טובה שלי. "היי, ראש גזר! טובי חזר מבוסטון עם חדשות טובות. גם לי יש, דרך אגב. כיוון שלא ענית בנייד – ואל תיעלבי – חשבתי שאספר לך בטלפון כי אני כל כך חסרת סבלנות! אז, אני בהיריון! טוב, זה היה מהיר. אז נתראה ביום שני ונדבר, טוב? ביי, תתקשרי לי."
בפעם הראשונה זה שבוע חיוך מופיע לי על הפרצוף. בהיריון? אני נושמת עמוק וחיוכי מתרחב. אני שומרת את ההודעה ועוברת לבאה. את המספר הזה אני לא מכירה.
"היי לילי, זה רוברט, זוכרת אותי?"
אני מנסה לזכור… רוברט?
אה. רוברט דנוור, בחור בלונדיני בן 32… ליברפול? לידס? לא, לא. הוא מבלקפול. תמונה מטושטשת שלו מתגנבת לראשי. שיער בגוון לימון, משקפי ראייה מרובעות בעלות מסגרת שחורה ועבותה, עיניים ירוקות כמו הדשא באביב וחיוך כובש.
"אז, היה לי נחמד באותו הלילה, וחשבתי אם את רוצה להיפגש שוב. בכל זאת, הדייט לא היה כזה נורא, נכון?" הוא מצחקק. "אז תתקשרי אליי מתישהו. תודה מראש… ולהתראות."
תודה מראש? נו באמת. אני חוטפת פתק משולחן הקפה ורושמת את שמו ואת מספר הנייד שלו. אני מוחקת את ההודעה וצונחת על הספה. זה הלילה השקט ביותר שאי פעם חוותה לונדון מזה ארבע שנים. מאז שהגעתי הנה מבריסטול. קצת רחוק מהבית, אבל קרעתי את התחת בתיכון ובמבחני הפסיכומטרי כדי להגיע לקיימברידג', שם גרתי כארבע שנים. משמע, עברתי לקיימברידג' בגיל 20, למדתי שם ארבע שנים, ומשם המשכתי לקריירה מבטיחה בעיר חלומותיי כרופאת טראומה.
באוניברסיטת קיימברידג' הכרתי את ג'יין קולמן. עבדנו יחד כמלצריות בין השיעורים, מגבות אחת את השנייה בשעת צרה. מאז ומעולם קראה לי "ראש גזר" לאור צבע שיערי הבהיר והכתמתם, ולמרות שהתפתיתי להחזיר לה, ידעתי שהיא תרצח אותי. פגשתי אותה בשיעור הראשון שלנו אצל פרופסור הלר, לימים המורה האהוב עליי. היא רצתה להיות רופאת חזה ולב, אך עם השנים עניינה במוח התפתח יותר ויותר. דיברנו בסוף השיעור ופשוט התחברנו. כנראה שנועדנו להיות אחיות. היא הקסימה אותי, עם הגבות הבהירות והעבות שלה, העיניים החומות והבהירות והנוצצות, השיער הבלודיני, הכהה והארוך, האף המוזר, השפתיים המלאות והחיוורות וההומור הטיפשי שרק שתינו צחקנו ממנו.
את טובי היא פגשה בקורס פסיכולוגיה. הוא היה מבוגר ממנה בשנה, ולקחו להם כמה דייטים עד הנשיקה הראשונה. הוא פסיכולוג עכשיו, והוא מת על ילדים, לכן שמחתי כפליים שנזכרתי כמה טובי רוצה ילד.
אני מתנערת מהזיכרונות הטובים של אז ופושטת את בגדיי. אני רצה למיטה עם תחתונים בלבד ולובשת את הפיג'מה הפרוותית והנוחה שלי. קפה? לא, יותר מדי קפאין. אני צריכה לשתות משהו מרגיע יותר. תה. כל דבר יכול להיפתר על תה. אני פוסעת לעבר המטבח הקטנטן שלי, נדחקת בין הגז למדיח הכלים, מושיטה את ידי לעבר קופסת תיוני התה למעלה, מניחה אותה על השולחן ולוקחת תיון אחד. בזמן שהמים מתחממים והחלב בהיכון, הטלפון מצלצל. אני מפהקת ועונה.
"הלו?" אני מחזיקה את הטלפון ביד אחת וביד השנייה אני מכינה את התה שלי.
"היי, לילי, זאת ג'יין," כן, מי עוד יתקשר אליי בארבע בבוקר? "אני יכולה לדבר איתך? אני מפריעה למשהו?"
היא בוכה? למה? ולמה לעזאזל היא לא קוראת לי ראש גזר?
"כן, ברור," אני מעבירה יד בשיערי, "את יכולה לבוא הנה, לדירה שלי?"
"כן, אני אקח את המכונית. תודה, לילי."
"ברור. ביי." היא מנתקת שנייה לפניי. אני מחזירה את הטלפון למקומו ומכווצת את גבותיי. אלוהים, היא נשמעת היסטרית. אני חושבת, בעודי מקרבת את כוס התה הרותחת לשפתיי.
זה הולך להיות לילה ארוך.