no name

והינה אני שוב צועדת במקום ההוא זכרנות צפים ולא מרפים.אני נזכרת איך התנהגתי,איך לא סבלתי אותן את הבנות הנחותות איך התנהגתי אלהן.
בושה,זהו הרגש היחיד שעולה לי בראש.
בושה במה שהייתי אבל תנחומים במה שאני עכשיו.
ואני נזכרת איך האמנתי לו הסכמתי ללא מחשבה על הצעות החברות שלו . טעות חיי הייתה לפגוש אותו, הוא הוליך אותי במסדרנות של עיוורת הייתי בטוח שהכל טוב.
עד שראיתי אותו איתה .
קראו לה לורן שנאתי אותה היא היתה טפשה ויפה תמיד הלכה עם עקבים גבוהים וגלוס בתיק קטן וזעקני.
רציתי לצרוח לה "הרסת לי את החיים ,אני שונאת אותך!". אולי לכם זה נראה מוגזם אך אני אהבתי אותו ,רק אותו ולא יכולתי לסבול את העובדה שהיא תפסה את מקומי בסתר כמו משהו שחוטף את רכושך היקר ביותר.
רבתי איתו אני זוכרת את הצעקות. בכיתי והוא בפנים אטומות אומר "אני מצטער" רציתי לרביץ לו ולהלקות לו עד סוף חייו על כך שעורר בי את ריגשי הנחיתות האלה שעברו מזמן.
נכנסתי לשם ל"מוסד הלימודי" פגשתי את חבריו,הם חיכו אלי במבט פרלטטני ואני החזרתי להם חיוך מאולץ.
פגשתי את החברה הטובה ביותר שלי שנסתה להדביק את צעדי המהירים.
פתאום התנגשתי בו בעיינים הירוקות המוכרות,
אך הכאובות כל כך העיניים שכל כך הערצתי שכל לילה הייתי מצפה לראותם.
נפלתי בבושה על הרצפה.
וקול צחוק נשמעו מפיו.