~never too late for a true love~

~פרק 3~
המוכנית עצרה, והנהג יצא החוצה, לכיוון בן והתנצל בפניי "אני מתנצל לא ראיתי אותו" הוא אמר לי ולא עניתי, שמתי את ראשו של בן על הברכיים שלי, ליטפתי את הפנים שלו "תתקשר לאמבולנס" אמרתי לנהג שפגע בבן "בן אהוב שלי, הכל יהיה בסדר, אני אוהבת אותך" אמרתי ונשקתי לו במצח, וליטפתי את שערו השטני "הכל יהיה בסדר" אמרתי לעצמי וחזרתי על זה כמה פעמים.
כעבור 5 או 10 דקות הגיע האמבולנס, הם לקחו אותו באלונקה פנימה, בזמן הזה התקשרתי להורים של בן, והודעתי להורים שלי שאני הולכת איתו לבית חולים "איך זה קרה?" אמא של בן שאלה אותי כשהיא הייתה על סף דמעות "לבן ולי היה וויכוח קטן, הוא התעצבן ועבר כביש, והוא לא שם לב שמכונית באה מצד ימין" אמרתי ודמעה ירדה, והיא הביאה איתה עוד דמעה ועוד אחת.
לאחר 15 דקות של נסיעה הגענו לבית חולים, הכניסו ישר את בן לבדיקה, אחרי זה הכניסו אותו לחדר, האחיות טיפלו בו בינתיים, והרופא יצא אליי ואל ההורים של בן "אז העברנו את בן בבדיקות, כרגע הוא מחוסר הכרה, אבל מהבדיקות ראינו שנשברה לו היד, והרגל שלו נשברה גם כן, ועכשיו נזק פנימי, נגרם הוא נפגע מבפנים ויצטרך לעבור ניתוח, אם הניתוח יעבור בהצלחה הוא יהיה מחוסר הכרה למשך שבועיים אני משער, אך אם הניתוח לא יצליח אי אפשר לדעת מה יקרה… עכשיו זו בחירתכם, מה אתם רוצים לעשות" הרופא אמר והלך, ישר נפלו פניי התחלתי לבכות ורצתי ישר אל הרופא "סליחה דוקטור, אני יכולה להיכנס לחדר של בן כהן, לראות אותו?" שאלתי "כן בטח, הוא חדר מספק 246" הוא אמר והמשיך ללכת, עברתי כל חדר בודקת את המספרים של החדרים ואז ראיתי את חדר מספר 246, ובן שכב על המיטה,הוא היה מחובר לכל מיני מכשירים והיד שלו והרגל היו בגבס והבעת הפנים שלו הייתה נראית סובלת "בן אני כל כך מצטערת!! זה הכל באשמתי! אם רק הייתי מסכימה איתך לגבי האופנוע, כלום לא היה קורה. איזו דרך מיוחדת אנחנו חוגגים את היום שלנו נכון?!" התחלתי לדבר לבן שהיה מחוסר הכרה, החזקתי לו את היד, ולא עזבתי, ליטפתי אותו, אבל כלום לא העביר ממנ את הרגשת האשמה הזאת, אם לא היינו רבים כלום היה קורה,היינו עושים מה שבן תכנן שנעשה.
נשכבתי לידו, מחבקת אותו ומרגידה רע עם עצמי, "ויולט אנחנו רוצים להיות רגע עם בן אוקיי?" אמא שלו ניגשה אליי ואמרה לי "בטח בטח, סליחה" אמרתי ויצאתי מן החדר, התחלתי להרגיש את האשמה, את הכל מוצף כלפיי, התיישבתי בכיסא מחוץ לחדר של בן, וחשבתי, איך הכל היה באשמתי, הריב, התחלתי לבכות, ובאותו הרגע אמא של בן יצאה החוצה, היא ראתה שבכיתי "ויולט אין שום סיבה לבכות" היא אמרה התיישבה לידי והושיטה לי טישו "תודה" אמרתי ולקחתי ממנה את הטישו "הכל יהיה טוב, בן יעבור את הניתוח והכל יהיה טוב" היא אמרה "אני מצטערת" אמרתי ולא הצלחתי להסתכל עליה "על מה??" היא שאלה לא מבינה "זה הכל באשמתי" אמרתי "שום דבר לא קרה באשמתך" היא אמרה "בן מאד אהב אותך, והוא לא רצה לעשות שום דבר מבלי ליידע אותך, את לא צריכה להרגיש אשמה, אני בתור אמא יודעת כמה שהוא אוהב אותך, וכמה הוא דואג לך" היא הוסיפה "אבל אם לא היינו רבים, כלום מזה לא היה קורה" אמרתי "מה שצריך לקרות יקרה, ומה שלא צריך לקרות לא יקרה, כנראה זה היה צריך לקרות" היא אמרה ולא הבנתי איך היא מצליחה להישאר חזקה כל כך, הבן שלה שוכב בחדר הסמוך מחוסר הכרה והיא אומרת יהיה מה שיהיה? איך זה אפשרי?
"בן אל תעזוב אותי!!" התחלתי לצרוח, הוא לא ענה, גופו שכב שם, ללא רוח חיים, "בן אתה לא יכול לעזוב אותי ככה!!!" התחלתי לצרוח…
פקחתי עיניים והבנתי שהכל היה חלום, אבל אני עדיין בבית חולים עם ההורים של בן, זה לא היה חלום, זו המציאות שאני חייבת להתמודד איתה.
~כעבור חודש~
בן עבא את הניתוח, אמנם לא כמו שציפו, אבל עבר, הוא כבר כמה זמן בקומה, ואני באה לבקר אותו כל יום, אין דבר שמרגיש יותר נורא מאשר האשמה, שאתה מרגי שאתה אחראי למשהו שקרה.
סיימתי בית ספר, ועכשיו אני חוזרת הביתה כדי להחליף בגדים וללכת לבקר את בן, החלטתי שהיום אני אעשה משהו איתו, מאשר סתם לשבת איתו ולהחזיק לו את היד בציפייה שפתאום הוא ייפקח עיניים, ויחבק אותי כמו תמיד.
חזרתי הבייתה עם לוס "את הולכת עכשיו לבן?" היא שאלה "כן" אמרתי "תמסרי לו ד"ש ממני" היא אמרה בגיחוך "אל תדאגי אני אמסור" אמרתי.
הגעתי הביתה, אכלתי משהו קטן, החלפתי בגדים והלכתי לתחנת אוטובוס, כדי לנסוע לבקר את בן.
כעבור 20 דקות בערך הגעתי לבית חולים, עליתי לקומה 3 וחיפשתי את החדר של בן, נכנסתי לחדרו, הוא שכב שם, לא זז, אבל נושם, ממש כמו צמח, התקרבתי אליו, והתיישבתי בכיסא שהיה צמוד למיטתו, התחלתי ללטף את הפנים היפות שלו, ואת השיער השטני-בלונדיני שלו, "אפילו כשאתה צמח אתה עדיין יפה" אמרתי לעצמי "אני מרגישה את האשמה, כל יום, כל לילה, 24/7 אני מרגישה אותה" התחלתי לומר לו "אני מצטערת" אמרתי והנחתי את ראשי על המיטה שלו.
"מספיק עם הבכי,עכשיו נדבר על דברים יותר משמחים" אמרתי וניגבתי דמעות בודדות, "חשבתי לספר לך איך נפגשנו, מתי התאהבתי בך, איך היה הדייט הראשון שלנו" אמרתי והחזקתי לו ביד, מלטפת אותה "אז נפגשנו בכיתה ד', כשעברתי לבית ספר שלך, אני זוכרת שזאת הייתה התקופה שעדיין היינו נגעלים אחד מהשני, בנים מבנות ובנות מבנים, ועכשיו במבט לאחור, אני לא מבינה איך זה אפשרי, הייתי תמיד עם הבנות, ואתה עם הבנים,לא שמנו לב אחד לשנייה, בכיתה ה' אני חושבת יותר נכון סוף ה' תחילת ו' התחלנו לשים לב אחד לשני, אני זוכרת שהיית מציק לי, מה לא היית עושה, ושנאתי אותך כל כך באותה תקופה, היו ימים שהייתי מתלוננת עלייך לאמא שלי ותמיד היא הייתה עונה 'זה סימן שהוא אוהב אותך' ואני כתשובה הייתי עונה 'איכס'.
ואחרי שנתיים בכיתה ח' ראיתי בך צד אחר, התחלתי לפתח כלפייך רגשות,כבר בכיתה ז' התחילו לי רגשות, אבל ניסיתי להדחיק אותם כמה שיותר.
כל פעם כשהסתכלתי עלייך ואתה הסתכלת גם עליי, זה העביר בי תחושת פרפרים עצומה, הרגשתי בעננים, זו הייתה ההרגשה הכי טובה בחיים שלי.
בכיתה ט' התחלנו תיכון, אני הייתי בכיתה נפרדת ממך וגם כן אתה היית בכיתה שונה משלי, הייתי מנצלת את ההפסקות בכדי לראות אותך, ורק עצם המחשבה שאני הולכת לראות אותך רק בהפסקות גרמה לי לעצב, הייתי רגילה לראות אותך כל הזמן, ועכשיו, זהו, זה נגמר אבל מצד שני כבר היו לי רגשות כלפייך יותר מדי זמן, והחלטתי שזה מה שיעזור לי להתגבר עלייך, וזה עזר… אמנם למעט אבל עדיין עזר.
בסוף כיתה ט' הייתי בטוחה שכבר אין לי רגשות כלפייך עד שראיתי אותך מסתובב עם בנות אחרות, מחבק אותן, ושם עליהן את היד שלך, ומזה הבנתי שעדיין יש לי רגשות כלפייך, וזה לא הפסיק.
ביום האחרון ללימודים, אחרי שקיבלנו את התעודות, אני זוכרת שפנית עליי, וראיתה שאני בוכה שאלת אותי 'למה את בוכה?' ואמרתי 'שמישהו פגע בי והוא בכלל לא התכוון לפגוע בי' ובמבט לאחור זה היה משפט כל כך לא מובן, שאני לא מבינה איך אתה הבנת אותו וכתשובה ענית לי 'מפגר מי שיפגע בך' וגרמת לי לחייך, אחרי סוף היום כשכל אחד הגיע הביתה, המשכנו לדבר בווטצאפ, ובמהלך החופש ובתחילת כיתה י' נהיינו ידידים טובים, עדיין היו לי רגשות כלפייך באותה התקופה, אבל ניסיתי להסתיר אותם, כי היינו חברים טובים.
ובחודש מרץ סוף סוף אמרת לי שיש לך רגשות כלפיי, אני זוכרת את המילים המדויקות שלך אמרת לי שיש לך משהו חשוב לומר שדחית אותו כל הזמן, ופשוט אמרת 'אני אוהב אותך' באותו הרגע הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם, אתה רצית לתת לי זמן לחשוב למרות שכבר הייתה לי תשובה, אחרי כמה ימים לא דיברנו פנית אליך בבית ספר, כולך רעדת, לא הפסקת לרעוד ואמרתי 'אין לך שוב סיבה לרעוד או לפחד, מבטיחה לך שאין לי חדשות רעות' אחרי שאמרתי את זה, זה העלה לך חיוכון קטן, ונדמה לי שכבר אז הבנת מה התשובה שלי.
באותו ערב שלחת לי הודעה, 'רוצה בשישי לצאת לסרט?' ועניתי בחיוב, ואחר כך למשך שעה שכבתי במיטה כולי מחוייכת ושמחה, שסוף סוף החלום שלי התגשם.
וכשיום שישי הגיע, הייתי כולי לחוצה, לא ידעתי לאן אתה מתכנן לקחת אותי, לא ידעתי מה ללבוש, כלום הייתי כולי לחוצה.
וכשהגיעה השעה שבע וחצי, צלצלת באינטרקום, אמא שלי פתחה לך את הדלת ונכנסת חיכית לי בסלון, ואני יצאתי מהחדר שלי, לכיוון הסלון, נעמדת לכבודי והרגשתי מובכת, ואני שמתי לב איך העינים שלך נצצו, אל תשקר, אני ראיתי.
יצאנו מהבית שלי, ולקחת אותי, לסיבוב הליכה, הלכנו לגלידרייה הקרובה שהיית וקנינו גלידות למרות שהיה יחסית קר, חלקנו בגלידה אחת כי הייתה גדולה, אני זוכרת איך התחלנו "לזרוק" אחד על השני גלידה, זה היה מצחיק מאד, ואחרי זה הלכנו בחזרה לבית שלי, ןישבנו למטה והמשכנו לדבר קצת, וכעבור חצי שעה עלינו לבית שלי, נפרדנו, התחבקנו ונתת לי נשיקה על הלחי, ונפרדנו…" סיימתי לספר לבן מה שקרה, והייתה דקה של שקט "לספר לך עוד משהו? אבל יותר קצר?" שאלתי והרגשתי כמו סתומה כי אתה לא יכול לענות לי "טוב אני פשוט אספר, אבל בגירסה קצרה ומהירה" אמרתי והחלטתי במקום לשבת על כיסא, לשכב ליד בן במיטה, והמשכתי להחזיק לו את היד "אוקי, אז בהשיקה הראשונה שלנו, הייתה בדייט הרביעי, אם אני זוכרת נכון, שהוא בעצם היה גם הנשף של כיתה י', אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, רקדנו סלואו, והיינו מאד קרובים אחד לשנייה, הראש שלי נשען על החזה שלך, בגלל הפרשי גובה, ולחשת לי באוזן 'יש משהו שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן' ועניתי לך 'לך על זה, תיהיה חופשי' התרחקת טיפה ממני, החזקת לי עדינות בסנטר וקירבת אותי עלייך, והתנשקנו, וזו הייתה הנשיקה הראשונה שלי איתך ובכללי, בחיים לא הייתי משנה אותה." אמרתי ועשיתי עצירה "אני אף פעם לא יפסיק לאהוב אותך" אמרתי ודמעה רצה על פניי, ופגעה בידו של בן.
כעבור כמה רגעים, המוניטור התחיל להשמיע צפצופים חדים וחזקים, האחיות נכנסו במפתיע לחדר והרופאים נכנסו אחריהן "אנחנו מצטערים אבל את חייבת לצאת" אחד הרופאים אמר לי "אבל מה קרה לו?"