Need For Speed – פרק 9

-שון-

נכנסתי אל המטבח הקטן שבמוסך, בורח מכל האנשים שממלאים את המוסך.
״לאן נעלמת?״ שמעתי קול מוכר בכניסה למטבח, ודלת נטרקת שנייה אחר כך.
״לעזאזל ויקטור, למה הבאת אותה לפה?״ שאלתי עצבני, זה הוא אחראי לזה, אני בטוח, רק בגללו כל רגשות האשם על אמילי חזרו.
״אתה חייב להתמודד עם זה שון, לעזאזל, עברו כבר שלוש שנים מאז הרצח, אתה חייב להתגבר על זה כבר!״ צועק עלי עצבני, ויקטור הוא הדמות הכי אבהית שיש לי בחיי, כי האבא היחיד שיש לי לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.
״אני לא רוצה להתגבר על זה לעזאזל!, אסור היה לך להביא אותה לפה״ אני מסתכל עליו בחוסר אמון משווע, הוא סיכן את הבחורה הזאת רק בשביל שאוכל להתגבר על הבעיות שלי.
״אני יודע שאתה רואה בפנים שלה את אמילי, איך שהיא כל כך דומה לה, והמקרה היה כל כך דומה״ הוא נאנח בקול, לולא המוזיקה הרועשת שבמוסך כולם היו שומעים את ריב הצעקות שלנו.
״אתה חייב להיפטר מתחושת האשם הזאת, אתה חייב להשתחרר ממנה״ הוא מביט בי בעיניים תלויות, מחכה לדבריי.
״ויקטור…״ שפשפתי את עיניי, נשען על השיש הישן וחופן את פניי בין שתי ידיי.
״אני לא יכול להשתחרר מהתחושות האלה״ אני אומר בשקט כל כך, עד שבקושי אני שמעתי את קולי הלוחש.
זה תופס אותי חזק בבטן, מתגבר והולך, תחושות האשם האלה אוחזות בי כל כך חזק מסרבות להיפרד, מסרבות להשתחרר.
ואני כמו אחוז אימה חי עם המוות שלה כבר שלוש שנים כמו שויקטור אמר, חי עם התחושות האלה כבר שלוש שנים מאז שהיא נרצחה.
״אתה לא צריך עכשיו לדאוג לה 24/7 , הבאתי אותה לפה רק בשביל שתתגבר על זה , לעזאזל!״ הוא נאנח מסתכל עלי בעיניים מיואשות, בלי ניצוץ אחד של תקווה, זה ניראה כאילו הוא כבר התייאש, למרות שהוא מנסה.
״תשב איתה, תדבר איתה, תדמיין את הפנים של אמילי על הפנים שלה״ מציע לי בקול דואג, ״ותשתדל לא לברוח, לא בצורה שברחת במשך השלוש השנים האחרונות, תתמודד כבר עם הרגשות שלך, ותראה שזה לא כל כך גרוע לחיות את החיים שלך בלי רגשות האשמה האלה״ מחייך לעברי חיוך ריק נטול מהומור, חיוך עקום שניסה לנחם אותי באיזה שהיא צורה מטורפת.
״היא שמה, והיא נעלבת מההתנהגות שלך שון, היא מסתכלת עלייך בעיינים מעריצות, במיוחד אחרי שהצלנו אותה היום בבוקר מטופאז״ אמר לי, פותח את דלת המקרר הלבן הניצב במטבח הקטן שבמוסך.
מוזיקה עדיין ממשיכה להלום ברחבי המוסך, רעש רב של אנשים מסביב לא נעלם מהרקע, המסיבה של ויקטור בעיצומה, כמו כל מסיבה שהוא מארגן.
הוא הוציא מהמקרר שתי בקבוקי אלכוהול חדשים ומלאים במשקה אלכוהולי שקוף.
״לא יקרה כלום אם תחייך אליה״ מציע לי בחיוך קטן ויוצא מהמטבח, הדלת נפתחת לרגע וויקטור נעלם, שוב היא נסגרת ואני נשאר פה לבדי.
אני יושב על כיסא עץ ישן במטבח, נשען על השולחן מתכת הלבן, משעין את ראשי על ידי השמאלית.
רקותיי פועמות בכאב יחד עם האלכוהול הזורם בעורקים שלי, לעזאזל ויקטור צודק.
אני חייב להיפטר מתחושות האשם האלה, שתופסות אותי כל כך חזק בבטן.
אבל זה לא אומר שאפר את מה שהבטחתי לעצמי קודם לכן היום, אני אהרוג את הבן-זונה הזה, גם אם זה יקח את נישמתי האחרונה, אני אהרוג אותו.