Need For Speed – פרק 5

-נואליה-

״איפה אמרת שאת גרה?״ שאל אותי תוך כדי הנהיגה, אפילו לא מביט לעברי, עיניו הכחולות בהירות כמו קרח מבריק תקועות בשמשה הקידמית של הפרארי היוקרתית שלו.
״בהמפטונס״ עניתי בבישנות, כל היום הזה איכשהו נהרס, מקרה מוביל למקרה, איך לעזאזל הגעתי לסיטואציה הזאת שאני גם גבר זר ברכב שלו והוא מסיע אותי לביתי?
זר… משהו בו לא מרגיש לי זר בכלל, כמה שעות בודדות איתו, ואני מרגישה כאילו אנחנו מכירים כבר זמן מה.
שהוא בסדר, ושאין לי ממה לפחד מלעלות איתו לרכב שלו.
״לעזאזל ילדה, איך הגעת לקווינס?״ שאל אותי מבולבל, המפטונס רחוק בהרבה מקווינס, כנראה שבאמת לא שמתי לב כמה אני מתרחקת בריצה.
״לא שמתי לב לאן רצתי״ גיחכתי בשקט, כל הבוקר הזה היה מיותר, חבל שקמתי מהמיטה, אם לא הייתי מחליטה לצאת לריצה, שום דבר לא היה קורה.
והסיוט הרע לא היה חוזר על עצמו שוב.
וכמו לולאה, רק המחשבה על המקרה מעבירה בי חלחלה, צמרמורת מטפסת במעלה גבי, וקור משתלט עלי.
״את בסדר?״ זה ניראה שהוא קרא את מחשבותיי, מביט על פניי הקפואות בשמשה הקידמית בבהלה.
״הכל בסדר״ מלמלתי לעברו, נפלתי עליו משום מקום, הוא לא חייב לי דבר.
״אם זה בגלל טופאז, אין לך מה לדאוג, ויקטור יטפל בו״ הוא מנסה לנחם אותי באיזה שהיא צורה, אבל רואים שהוא לא יודע מה להגיד, או איך, ומה בדיוק אמור לנחם אותי.
״אני בסדר, סליחה שנפלתי עלייך פתאום משום מקום, אני מבזבזת לך את הזמן״ אמרתי בשקט ובבישנות, מרכינה את ראשי מעט, מגלה עיניין רב בציפורניי המרוחות לק ורדרד בהיר.
״זה בסדר, גם ככה אני רק מתחיל לעבוד בעשר״ הוא חייך אלי חיוך קטן, וכמו שעלה במהירות, כך החיוך הישר ירד במהירות גם כן.

שקט צורם השתלט על הנסיעה, הוא לא אמר עוד כלום, רק מתרכז בנהיגה.
לאט לאט התחלתי לזהות את הרחובות שמסביב להמפטונס, לאט לאט זיהיתי את הסביבה ואת השכונה, מתרחקים מכל הפשע שבקווינס.
״איפה להוריד אותך?״ קולו הגברי קטע את השקט שהשתרר ברכב היקר שלו.
״תפנה פה שמאלה, ואז פנייה שלישית מימין״ נתתי לו הוראות איך להגיע אל ביתי.
״לעזאזל״ שמעתי אותו מקלל בינו לבין עצמו, מסתכל על הבתים המפוארים שמסביב, הוא גר בשכונת עוני ומצוקה, בשכונות של פשע, הוא בחיים לא היה בסביבה כזאת.
״לא כל כך טוב כמו שזה נראה״ מלמלתי בשקט, בספק אם הוא שמע את לחשתי השקטה.
הוא עצר מול האחוזה, מה שאני קוראת לו הבית שלי.
״תודה על הכל שון, מצטערת שנפלתי עלייך ככה״ חייכתי לעברו, אין לי מילים בהם אני יוכל להודות לו ולויקטור על שהצילו אותי מהגברים ההם.
באתי לרדת מהרכב, אבל הוא עצר אותי, אוחז לרגע בחוזקה במפרק כף ידי, ״רק דבר אחד נואל…״ הוא אמר בפנים רציניות, העיניים הכחולות בהירות שלו הביטו היישר אל תוך עיניי, מביטות מתחת לכול השכבות.
״אל תתקרבי יותר לקווינס, את לא שייכת לשם, אין לך מה לחפש שם ברחובות, תתרחקי!״ הוא אמר בקול מאיים.
אני באמת לא שייכת לשם…
״תודה שון, על הכל״ אמרתי בנימה טיפה עצבנית, עוקרת את ידי מאחיזתו הגברית ויוצאת מהרכב.
רעש הגלגלים החורקים על כביש האספלט נשמעים באוזניי, האגזוז מרעיש ומפר את שלוות שעות הבוקר המוקדמות ברחוב השקט.
הפרארי האדומה שלו מתרחקת לאיטה , תוך פחות מכמה שניות והיא נעלמת ביחד איתו באופק ,מעבר לבתים הגדולים והמפוארים שבהמפטונס.