Need For Speed – פרק 29

-אלכסה-

תקתקתי על הדלת מספר פעמים ספורות, מעיפה את מבטי מסביב.
המוטל הכי גרוע שאי פעם ראיתי, רחוק מכולם, קרוב לכלום…
זה בדיוק מה שהיא רוצה…
״נואל?״ אני שוב דופקת על הדלת מספר פעמים מועטות, וצעדים מתקרבים נשמעים, מהדהדים מאחורי הדלת הבהירה.
ואז הדלת נפתחת, היא עומדת בפתח, נראת גרוע.
עינייה הזהובות כהות אדומות מרוב בכי, היא חיוורת יותר מתמיד.
היא מנסה לרפא את ליבה השבור.
״היי״ היא מחייכת לעברי, חיוך כל כך מזוייף שרואים עד כמה היא הרוסה מבפנים.

—

כבר שעות שאני איתה, עוזרת לה, מנחמת אותה.
היא בוכה, היא לא מפסיקה לבכות, בחיים לא ראיתי אותה ככה.
שבורה כל כך.
״אולי תדברי איתו, הוא משקר לעצמו״ אני לוחשת לעברה בדאגה, דאגה לשניהם.
״אין מצב, אני לא מסוגלת…״ היא לוחשת בשקט, מגוללת בידיה חוט זהוב פרום מאחת הכריות עליה נשענה.
״נואל, חבל שלא ראית אותו בזמן האחרון, הוא הפך אבססיבי, אלים…״ התחלתי לספר לה את כל מה שראיתי בחודש האחרון מאז הכל קרה.
היא הסתכלה לתוך עיניי, עינייה הדומעות הסגירו אותה, רואים שאכפת לה ממנו.
״אני יודעת שזה הדאגה האחרונה שלך עכשיו, אבל הוא מתכנן להרוג את הבן אדם שרצח את אחותו״ אני לוחשת לעברה, היא קופאת לדקה ארוכה, מפסיקה להתעסק עם החוט הזהוב והפרום מהכרית, עינייה נפערות במקצת.
שקט צורם השתרר בנינו, מחריש את אוזנינו במשך זמן ארוך…

״אלכסה…״ קולה השבור של נואל קוטע את השקט הארוך, אני מרימה אליה את מבטי, מסתכלת אל תוך עינייה הזהובות שהפכו אדומות מרוב בכי בלילות.
הסתכלתי עליה במבט שואל, ״זוכרת שסיפרתי לך… על האו…״ היא מתחילה לומר, ורואים עד כמה קשה לה לבטא את אותן המילים.
״אני זוכרת״ אני לוחשת לעברה, אוחזת בחוזקה בידייה הרועדות, מראה לה שאני כאן לתמוך בה.
״זה אותו הא..אח..דד״ היא ממלמלת בשקט, דמעות נוצצות לאורה הקלוש של מנורת הלילה הדלוקה בקצה חדר המוטל, זולגות במורד לחייה הבהירות.
לקח לי דקה ארוכה ומייסרת להבין את הכל, זאת לא רק נקמה עבור אחותו של שון, זה גם נקמה עבור נואל…
״את חייבת לעצור אותו נואל… אסור לו לעשות את הטעות הזאת!״ אני לוחשת לעברה, הקול שלי מלא בכל כך הרבה לחץ ודאגה.
״הוא שונא אותי אלכסה, הוא אפילו לא מוכן לדבר איתי״ היא מלמלת בשקט, מנגבת בעזרת ידה את שובל הדמעות הקרות מלחייה.
שקט רועם שוב משתלט עלינו, סוגר עלינו מכל פינה, צורם בחוזקה באוזניינו.
צלצול הפלאפון שלי מקפיץ אותי במקומי בשקט הזה, נואל לא זזה, אפילו לא מצמצה, עינייה תקועות בתקרה, רק אלוהים יודע מה עובר עכשיו במוחה.
אני מביטה על מסך האייפון שלי, הודעה חדשה מאת: ויקטור.
-את חייבת להביא אותה לפה, הוא התחרפן-
הכל קורה כל כך מהר, מהר יותר ממה שחשבתי.
האובססיה שלו הפכה להתמכרות, הוא השתגע, והכל בגללה…
אני מביטה על נואל, שעדיין באותה התנוחה, בוהה במבט קפוא בתקרה.
איך היא לעזאזל הצליחה לשנות אותו ככה?
לגרום לו להשתגע?

___________

-שון-

״לעזאזל ויקטור עזוב אותי״ אני צועק עליו, שיעזוב אותי כבר במנוחה, בחודש האחרון הוא כמו קרצייה, לא עוזב אותי לרגע.
״אתה לא יוצא מהמוסך הזה, עם אקדח שון, תן לי אותו!״ הוא צועק עלי עצבני, עומד כחוצץ ביני לבין פתח היציאה.
מאט עומד לידו, מסתכל עלי במבט מרחם.
זה רק גורם לעצבים למלא אותי, הם לא יודעים מה אני מרגיש, הם לא מבינים את הצורך שלי בנקמה, הם לא מבינים אותי!
״ויקטור לעזאזל איתך, תן לי ללכת!״ אני צועקת בכעס, מנסה לעקוף אותו בריצה, אבל הוא רק בולם אותי, מפיל אותי לרצפה.
גופו מעלי, והוא אוחז בחוזקה בכתפיי מקרקע אותי אל הרצפה המלוכלכת.
״למה אתה עושה את זה?״ אני צועק עליו עצבני, כל כך כואב לי, נפשית ופיזית.
עדיין לא התרפאתי לגמרי, התחבושות עדיין מכסות את הצלעות שלי מתחת לבגדים שאני לובש.
״במקום להתנהג בצורה בוגרת! ולפתור את הבעיות, אתה בורח מהם, מחפש את הנחמה בנקמה מטומטמת שלא תתן לך כלום! רק תא בכלא!״ הוא צורח עלי, הוא לא יורד ממני, מקרקע אותי בחוזקה, ואני מרגיש את הכאב מתחיל לפעום בכתפיי האחוזות בחוזקה.
״רד ממני לעזאזל!״ אני לא מקשיב לו, מנסה להשתחרר ממנו, להילחם בכל כוחי, אבל הוא לא משחרר אותי.
״איך אתה לא רואה את זה חתיכת אדיוט?, אתם נועדתם האחד לשנייה, איך אתה לא רואה את זה?״ הוא שואל אותי בשקט הפעם, הקול שלו כל כך רציני, מרפה לשנייה מהאחיזה החזקה.
אני מנצל את הרגע הזה, דוחף אותו מעלי, עומד במהירות על רגליי למרות הכאב.
״מה אני בדיוק צריך לראות?״ אני שואל אותו במשיכת כתפיים, אין לי מושג מה זאת ההרגשה שמשתלטת עלי.
אני רק רוצה לברוח מפה, לעשות את מה שרציתי לעשות מההתחלה.
לנקום בבן זונה שדפק לי את החיים, הרס את אחותי, רצח אותה בדם קר…
אנס את הילדה שאני אוהב…
אני קופא לרגע, זה לא אני, זה לא הייתי אני שחשב על זה כרגע.
אני לא אוהב אותה, אף פעם לא אהבתי…
״תפסיק כל כך להתנהג כמו מניאק, זה לא עושה אותך יותר טוב ממנו!״ צעק עלי ויקטור, כאילו שלח חץ מורעל הישר אל תוך ליבי.
פוגע במקום הכי כואב שבגופי.
״אני הרבה יותר טוב ממנו״ אני מלמל בשקט, כמעט לעצמי.
חוטף במהירות את האקדח השחור שנפל מידי, כשויקטור הפיל אותי אל הרצפה.
עוקף אותו ויוצא מהמוסך.