Need For Speed – פרק 28

-שון-

אפילו לא חשבתי כשעניתי לפלאפון המצלצל שלי, המשכתי להתעסק במנוע המקולקל של הרכב של מאט.
-״הלו?״ עניתי לשיחה בלי לראות מי המתקשר.
-״שון?״ קול נשי ושקט גרם למפתח הברגים שבידיי ליפול בחבטה על הרצפה המלוכלכת בכתמים שחורים של גריז.
לא ידעתי מה להגיד, ידעתי שאתחרט על כל רגע, כששלחתי לה את ההודעה הקולית ההיא.
״נואל״ אני ממלמל בשקט, הופתעתי כל כך לשמוע את הקול שלה, הקול הנשי והעדין שלה.
שקט משתרר על הקו, שקט שכל כך רועם באוזניי.
רציתי להגיד משהו, אבל לא ידעתי מה לומר.
רק רציתי לשאול אם זה אמיתי, אם זה נכון.
אבל ברגע שפציתי את פי, שמעתי את הציפצופים שבאוזניי המעידים שהקו התנתק.
״לעזאזל!״ אני צועק עצבני, בועט בחוזקה בשילדת הרכב הצהובה של מאט.
הפלאפון שוב מצלצל, אני מהר עונה, שוב לא בודק מי מחייג.
-״נואל״ אני עונה בהקלה, נאנח ביני לבין עצמי.
-״לא אחי, זה כריס״ שמעתי קול גברי צוחק מהבעד השני של הקו.
התמלאתי עצבים, רציתי רק לנתק לו את השיחה בפנים.
אבל אני צריך אותו, הוא הקצה חוט היחידי שיש לי לגבי הבן זונה שהרס את אחותי, שרצח אותה, ובנוסף להכל, בנוסף לשריטה שחוצה את ליבי, הוא גם אנס את נואל.
אני זוכר שהיא נתנה לי את התיאור שלו, כל כל מדויק לתיאורו של הגבר שהרס את אחותי הקטנה.
״מצאת משהו?״ אני שואל אותו, לוקח נשימה עמוקה, כדי להרגיע את הלב הדופק בקצב מסחרר בתוך בית החזה שלי.
״למעשה אתה תופתע כל כך לגלות כמה״ הוא מתבדח מהבעד השני של הקו, כריס תמיד היה טיפוס כזה.
אני מכיר אותו כבר המון זמן, מאז היסודי אנחנו ביחד.
״דבר אלי״ אני נאנח, מתכופף להרים את מפתח הברגים שהפלתי מלפני רגע.
״יצא לי לדבר עם כמה אנשים, ולפי התיאור שהבאת לי, הבן זונה הזה גר בקווינס״ קולו של כריס מאשר את מה שהכי רציתי לשמוע עכשיו, הוא עוד פה בסביבה.
אני הולך להרוג את הבן זונה.
״יש לך כתובת?״ אני שואל אותו במהירות, משהו בתוכי שמח, אבל עדיין אני לא יכול לשכוח את כל מה שקורה מסביבי עכשיו, וקולה של נואל עדיין מהדהד בתוך מוחי.
-״סטרייט מיין 68th קומה רבעית, דלת 6״ ענה כריס מהבעד השני של הקו.
-״תודה גבר, אני חייב לך״ אני בא לנתק את השיחה אבל הקול שלו עוצר אותי.
-״שון… אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, אל תעשה טעות שלא תוכל לצאת מהבוץ הטובעני שלה, אל תשכח, אתה חופר לעצמך פה בור״ הוא אומר בשקט, קולו רציני, בפעם הראשונה אני שומע את הנימה הרצינית שבקולו, תמיד הוא ציני, מתבדח, תמיד הוא היה טיפוס כזה.
-״לא אכפת לי גם להיקבר בחיים״ אני מלמל, ״תודה אחי״ אני מוסיף על דבריי ומנתק את השיחה.
אני אתפוס את הבן זונה הזה, במוקדם או במאוחר, ואהרוג אותו.

—

אני יושב במטבח הקטן שבמוסך, מנסה בכל כוחי להתעלם ממחשבותיי.
לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליח לשכוח… אני רק נזכר.
בכל רגע שקרה.
הבוקר הזה שאני וויקטור הצלנו את נואל מאונס, הלילה הזה שהצלתי את אלכסה ונואל עוד פעם מאונס.
משום מה, זה נראה, כאילו הבחורה הזאת, היא מגנט לבעיות.
ואני הבעיה הגדולה יותר מכולם, הצרורה ביותר, נמשכתי היישר אליה.
אני נזכר בשיחת הטלפון מלפני כמעט חצי שעה, איך שהקול הנשי והשקט שלה היה שבור כל כך כשהיא קראה בשמי.
כעס ממלא אותי, שוב העקשנות ממלאת את המחשבות שלי, זה לא אני, אני לא האבא!
זה לא הגיוני, זה לא יכול להיות…
זה לא אני, זה בהחלט לא אני…
דלת המטבח נפתחת, אור בהיר מסנוור לרגע את עיניי ושב להיעלם, אלכסה סוגרת את הדלת ועומדת מולי.
״שון, שמעתי את שיחת הטלפון שלך ממקודם״ היא לוחשת, מתיישבת לידי.
״אלכסה, לא לימדו אותך שאסור להתערב בעיניינים שלא שייכים אלייך?״ אמרתי בעוקצנות, מנסה להתעלם ממנה.
מסתכל לכל מקום, רק לא לפנייה.
״נו באמת שון…״ היא מגחכת ביאוש, רואים על פנייה את התיסכול.
״לך אליה כבר!״ היא מרימה עלי את הקול, עינייה כחולות-אפורות מסתכלות לעברי, במבט מחכה.
״אלכסה תפסיקי!, זה לא אני!, אני לא האבא, אז תפסיקי לשגע אותי!״ אני צועק עליה בקול רם, המסכה חוזרת ושבה אל פניי, ואני נהפך נוקשה, כמו זומבי המתהלך בין חיים.
״לך תציל אותה שון…״ היא לוחשת לעברי בכאב, ויוצאת מהמטבח, משאירה אותי לבד עם קולה שעדיין מהדהד בין הקירות.
להציל אותה…