Need For Speed – פרק 27

-נואליה-

צעדיי חרישים כל כך, אפילו הזבוב שבקצה המסדרון נשמע חזק יותר מפסיעותיי.
אני יורדת מדרגה, אחר מדרגה, יורדת אל עבר גינת-הגן הרחבה, לדבר עם אימי.
אני חייבת לספר לה, בקרוב הבטן שלי תתחיל לטפוח.
ואני ממשיכה לרדת מדרגה מדרגה, עם כל מדרגה ליבי מחסיר פעימה הכרחית.
ואני מריצה במחשבותיי את המשפטים, את הנאום, מה לספר, מה לומר, ואיך…
המדרגות שחשבתי שאין סופיות, שקיוויתי שהם לא יגמרו לעולם, נגמרו.
פניתי אל עבר המסדרון השמאלי, הדלת המובילה לחצר האחורית הרחבה, הדלת נראת כל כך רחוקה.
היא הדבר היחידי שמפריד ביני לבין האמת המרה שהולכת לצאת בקרוב אל האור.

—

השמש החזקה מכה בפניי, קרניה מלטפות ושורפות את עורי החשוף.
אני מבחינה מרחוק באימי, יושבת במרכז הגן, ליד שולחן זכוכית עגול שמסביבו כיסאות עץ מפוארים, שותה את תה הבוקר שלה, לפני שהיא הולכת לעבודה.
ושוב, גם היא, נראת רחוקה כל כך, באלפי קילומטרים רחוקים, אפילו גרוע יותר, באלפי שנות אור…
אני לוקחת נשימה עמוקה ורועדת, תוהה בראשי איך האמא שגידלה וטיפחה ילדה לתפארת, תגיב לאחר שאגיד לה שהילדה הטובה שלה נכנסה להריון…
תגובות שונות קופצות במוחי, כל אחת שונה מהשנייה, אבל עדיין לכולם אותו מכנה משותף, כולם תגובות רעות…
אני מהססת לרגע, לוקחת צעד אחד אחורה, וגבי מתנגש בדלת הסגורה המובילה חזרה לאחוזה.
אסור לי להסס…
אסור לי לשמור את זה יותר בבטן… בבטן שהולכת לטפוח בקרוב.
אסור לי לשמור את זה עוד…
אני שוב לוקחת את הצעד הזה קדימה, לוקחת אחד נוסף לעבר אימי היושבת ושותה את התה שלה.
בדרכי אני מנסה להרגיע את הנשימה הרעועה שלי, את הלב הדופק בחוזקה בתוך בית החזה שלי.
את הדם המשתולל הזורם בתוך עורקיי, את הכאב ראש הקטן הפועם לאיטו ברקותיי.
אלפי שנות האור נגמרו מהר יותר ממה שחשבתי, הגעתי לעברה מהר יותר ממה שרציתי.
״נואליה, בוקר טוב יקירתי״ היא חייכה לעברי את החיוך הלב והיישר שלה, את החיוך המתנשא שלה.
״בוקר טוב אמא״ אני מלמלת בקושי, מתיישבת על כיסא לידה.
״איך את מרגישה?״ היא שואלת, לוגמת מספל התה שלה העשוי חרסינה לבנה ויקרה.
״בסדר…״ אני לוקחת נשימה עמוקה, ״למעשה רציתי לדבר איתך על משהו״ אני מוסיפה על דבריי במהירות, לפני שאתחרט ולא אוכל לספר לה.
היא מסתובבת אלי עם חצי גופה, מבט מתנשא ושואל על פנייה.
אני סורקת אותה במהירות, מכנס שחור העשוי מבד קטיפה יקר, חולצת שטן ירוקה ורחבה על פלג גופה העליון, חושף את הצוואר, את שרשרת הפנינים הבהירים שמקיפים אותה.
אני שוב לוקחת נשימה עמוקה, ״אני מקווה שתסלחי לי״ אני לוחשת בשקט, עוברת להביט בעינייה הזהובות כהות, דומות כל כך לשלי.
״אני לא מבינה?״ היא שואלת בכיווץ גבות, אני נשברת בתוך עצמי בשקט.
אני לוחשת את המילים כל כך במהירות שאני מפתיעה את עצמי שבכלל הצלחתי לספר לה.
״אני בהריון״ הלחישה כל כך שקטה, בקושי הגיעה לאוזניי, אבל אין ספק שהיא שמעה.
עינייה נפערו לרווחה, פיה פשוק מעט ואין ספק שהיא המומה.
אבל המהלך הבא פשוט הימם אותי.
הרגשתי את הכאב עומד בגרוני, שהיא נתנה לי סטירה חזקה על לחי.
הרגשתי את פניי מתחממות, מהסטירה, מהבושה.
״תסתלקי מפה!״ היא צועקת עלי עצבנית כל כך, אני קמה מהר ממקומי, רצה אל עבר הדלת שמובילה אל האחוזה, אל הדלת שהייתה טעות לעבור דרכה.

—

אני פותחת את דלת הארון המפואר של חדרי, תיק שחור נח על מיטתי.
אני חייבת להסתלק מפה!
הדמעות זורמות על לחיי, המבט של אימי, צעקותיה, לא עוזבות את מוחי.
אני מכניסה אל התיק כמה מכנסים נוחים, חולצות, הראשונות שנמצאות בערימה.
כמה שמלות התלויות בצד התלייה.
דוחפת את הכל אל התיק השחור, עוברת למגירת התחתונים.
דוחפת אל התיק כמה שיותר תחתונים, כמה שיותר חזיות, כמה שיותר גרביים.
מכניסה לתוך התיק הרחב גם כמה סוגי נעליים.
כמה שהמקום מספיק לי.
הדמעות לא מפסיקות לזרום מבעד לעיניי, כמו שתי ברזים שלא מפסיקים לדלוף.
אני כושלת אל עבר שידת הלילה שלצד המיטה המפוארת, מוציאה את כל הכסף שיש לי, לוקחת כל מה שאני יכולה.
ויוצאת כמה שיותר מהר מחדרי, מהאחוזה.
מהמקום שממנו סילקו אותי.
צעקותיה של אימי לא מפסיקות להדהד במחשבותיי, גם זמן רב לאחר שאני עוזבת את השכונה המפוארת.

—

אני יושבת על המיטה הלא כל כך נוחה, בחדר פשוט במוטל-דרכים מחוץ לעיר ניו-יורק.
וביד רועדת אני מקשיבה להודעות הקוליות שהשאירו בנייד שלי.
אחת מולנטינה, בחורה מהשכבה שלי בבית הספר.
בית הספר אליו לא הגעתי המון זמן.
-היי נואליה, לאן נעלמת?…- אני אפילו לא טורחת לשמוע עד הסוף, מוחקת את ההודעה, אפילו לא טורחת לענות לה.
הודעה קולית נוספת מתנגת מהמכשיר המשוכלל.
מויקטור.
-נואל ילדה, שמעתי מה קרה, אלכסה סיפרה לי הכל, תתקשרי אלי כשאת יכולה, אני דואג לך…״ שוב אני לא שומעת עד סוף ההודעה הקולית, מוחקת אותה, וגם לה אני לא מחזירה תשובה.
זה עובר אוטומטית להודעה הקולית הבאה.
מאלכסה.
-נואל, לא יכולתי לשמור את זה יותר בתוך הבטן, סיפרתי לשון, זה זכותו לדעת, מקווה שאת לא שונאת אותי, תתקשרי אלי בהקדם האפשרי!״ זאת ההודעה היחידה שאני שומעת עד הסוף.
ההלם עצר אותי מלנתק.
הוא יודע…
שון יודע…
זה הכה אותי בכזאת עוצמה, כמו ברק אימתני באמצע יום בהיר, זה הכה בי בכזאת חוזקה.
הוא יודע…
זה שוב עובר אל ההודעה הקולית הבאה.
והפעם השם שמופיע גורם לי לבלבול נורא.
משון.
-נואל, זה נכון?-
הכל נודם לרגע, הרעש של התנועה על הכבישים מחוץ לחלון, הציפורים המציצות לאור הבוקר, הפלאפון התפוס בין ידיי.
המחשבות ששותקות פתאום במחשבותיי.
ועד כמה שזה נשמע כל כך לא הגיוני, גם הלב שלי נודם לרגע.
לרגע ארוך ומייסר.

—

אני שעות יושבת מול הפלאפון המשוכלל שלי, מביטה שעות ארוכות במסך המסנוור את עיניי מהאור הבהיר.
והדמעות זורמות להן לבד, מכתימות את הסדינים הכהים שעל המיטה בחדר המוטל בו השכרתי.
שעות שאני מנסה לחשוב מה לעשות, שעות שאני מנסה להבין מה אני צריכה לעשות עכשיו…
להתקשר?
ביד רועדת אני לוחץ על המקש הירוק, מסך הפלאפון מתכהה, הופך שחור, ועל המסך החלק באותיות קטנות ולבנות, השם שלו.
הלב שלי דופק בחוזקה, כל כך בחוזקה שאני פוחדת שהוא עלול להיקרע.
ציפצופים אחדים במרחקים שווים רועמים באוזניי, וכעבור כמה שניות אני שומעת את הקול שלו מהבעד השני של הקו.