Need For Speed – פרק 25

-שון-

אני מנסה כמה שיותר לשכוח, זאת לא בעיה עבורי, הייתי עם כל כך הרבה בחורות, אבל למה זה קשה פתאום?
כל פעם שאני עוצם את העיניים היא עולה במחשבותיי, מה שעשיתי היה חייב להיעשות, זה רק לטובתה.
״שון, עוד קצת ותקרע גיד ביד״ שמעתי את קולו של ויקטור מאחוריי.
הפסקתי להכות בחוזקה בשק האיגרוף האדום התלוי בקצה המוסך.
״איפה כולם?״ שיניתי את הנושא, כל פעם שויקטור בא לדבר איתי, הוא איך שהוא מגיע לנושאים שאני לא רוצה לדבר עליהם.
כמו נואל…
״מאט ופנלופי עושים את הסידורים האחרונים למירוץ הערב, ואלכסה הלכה לבקר את נואל״ ענה ויקטור, מתיישב על כסא פלסטיק הצמוד לקיר.
איך שהוא הוא תמיד מגיע לנושא הזה…
״מעולה, אז אני מתחרה הערב״ אמרתי בחיוך מרוצה, ויקטור לא נתן לי להתחרות במשך כל החודש האחרון בגלל הפציעה שלי.
״שון…״ הוא לקח נשימה עמוקה, הוא שוב הולך להרצות לי על כך שאני לא הולך להתחרות, לפחות לא עד שאני אבריא לגמרי.
״תחסוך לי את ההרצאות שלך ויקטור, אני לא אבוא למרוץ״ נאחתי בשקט ביני לבין עצמי, אני כל כל מתגעגע להגה, ללוח המחוונים, לצורך התמידי שלי במהירות.
יש כאלה שמתמכרים לסמים, לאלכוהול, אני התמכרתי לנהיגה מהירה.

—

ויקטור הלך לעזור למאט ופנלופי עם ההכנות, המשכתי להכות בשק האיגרוף בחוזקה.
עוד אגרוף ואני מרגיש את הכתף שלי מזדעזעת במקומה.
עוד אחד חזק מהיד השניה, ואני מרגיש את כאב החור שבמותני בחוזקה.
זה כואב כל כך, אבל אני לא יכול להפסיק, אני יותר מידי נהנה מהכאב המפרק.
תמיד איגרוף היה אחת השיטות שלי להתפרק.
אני מרגיש כל כך מזוכיסטי, כשחיוך דק עולה על שפתיי, אני נותן אגרוף בכל כוחי, והשק האדום מזדעזע מצד לצד.
שמעתי רכב חונה, כבר ידעתי מי זאת מבלי להסתכל.
אבל בטבע האדם, האינסטיקטים חזקים מהתת מודע, גופי מסתובב אחורה לראות מי הגיע, למרות שכבר ידעתי שזאת אלכסה…
היא נעלה את הרכב שלה, והתקדמה בצעדים קטנים ואיטיים לעברי.
מה היא רוצה עכשיו?
במהלך החודש האחרון נמנעתי מכל קשר איתה, דיברתי איתה פה ושם, רק כשצריך.
היא הגיע אלי, נראת לחוצה, מסיטה מעל פנייה שיערה עיקשת ושחורה אל מאחורי אוזנה.
״רצית משהו?״ אני שואל אותה, היא מתיישבת על כיסא הפלסטיק הלבן הצמוד לקיר.
אני ממשיך להכות בשק האיגרוף הכבד, השרירים שלי כבר צורבים בכאב מהמאמץ, וכולי מזיע מחום.
״אפשר לדבר איתך?״ היא שואלת בקול אטום ושקט שלא מסגיר דבר, מזכירה לי מישהו מסויים.
אותי.
כל החודש האחרון התהלכתי פה במוסך כמו זומבי, לא מדבר עם אף אחד, לא יוצר קשר עין.
וקולי אטום, מסכה תמידית על פניי.
״דברי״ אני מלמל לעברה, מושך בכתפיי כדי להתעלם מהכאב הפועם בהם, וממשיך להכות בשק האדום.
״במקום שקט יותר״ היא נאנחה, מביטה עלי הפעם בהתנצלות.
אין לי הרבה ניחושים על מה היא רוצה לדבר, היא הרגעה חזרה מביקור אצל נואל.
על מה עוד היא תרצה לדבר מעבר לזה?
״בואי למטבח״ אמרתי נאנח, מוריד מעל ידי את כפפות האיגרוף השחורות שענדתי, פרקי אצבעותיי משופשפים ומדממים.
עקבתי אחריה אל עבר המטבח קטן שבמוסך, נכנסים פנימה, והיא סוגרת אחרינו את דלת העץ הישנה.
״מה?״ שאלתי מבולבל, נשען על השיש החום ליד הכיור.
״אולי כדי שתישב״ אמרה בשקט, המבט שעל פנייה, נימת הדיבור שלה, הלחיצו אותי כל כך.
״דברי, אני לא רוצה לשבת״ אמרתי עצבני, לאן היא חותרת?
״אוקיי…״ אמרה בשקט, לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא מתחילה שוב לדבר, גורמת לי להיות עוד יותר מבולבל ממקודם לכן.
נשארתי בשקט, מחכה לכך שהיא תתחיל לדבר, תסביר לי מה קורה לעזאזל?
״כמו שאתה יודע, הייתי אצל נואל…״ היא התחילה לדבר בדיוק מה שחשבתי שהיא תגיד.
״מצטער אלכסה, אין לי שום כוונה להקשיב״ אמרתי בשקט, שוב המסכה המאולצת עולה על פניי, סוגרת את הבעותיי, בהבעה אחת קפואה וקרה, כמו עיניי הבהירות כל כך.
באתי לחלוף על פנייה, אבל היא עצרה אותי, דוחפת אותי אחורה.
״לעזאזל שון, פעם אחת בחיים שלך, תקשיב, פעם אחת!״ היא אומרת בנימה מאוכזבת ועצבנית.
אני נאנח בתוכי, מתחת למסיכה הקבועה שעל פניי, וחוזר להישען על השיש החום והמבריק.
״מה את רוצה?״ אני שואל אותה, ספק מתעניין, ספק עצבני, לא הבנתי מה מתחולל בתוכי.
״אני לא יודעת איך להגיד את זה״ היא נאנחה בייאוש, עצבים, אפילו זיק של כאב הופיע לה לרגע על הפנים.
״פשוט תגידי אלכסה!״ אמרתי באנחה שקטה, היא הביטה על הרצפה, מנסה לחשוב איך היא מתחילה.
״הגעתי.. אל..יה, היא הייתה כל כך לבד״ היא מלמלה בשקט, לא רציתי עוד להקשיב לה, אבל היא חסמה את היציאה, אין לי ברירה.
״רק עם עצמה, רוכנת ליד האסלה ומקיאה״ לחשה בשקט, קפאתי, כל סנטימטר שבגופי קפא בי.
לא ידעתי לאן השיחה הזאת מתקדמת, לא ידעתי מה אלכסה הולכת לומר.
אני כל כך מבולבל.
״זה סרט רע, בחילות והקאות, הסיוט שאף אחד לא מדבר עליו פשוט קרה…״ היא מכווצת את גבותייה.
תפסתי בחוזקה בשיש, מרגיש את קצות אצבעותיי מלבינות.
״אני יודעת שזה קשה לשמוע, אבל שון… אני לא יכולה לשמור את זה עוד״ היא מלמלת, נראת כאילו היא עומדת לבכות.
״פשוט תגידי את זה!״ התעצבנתי, המסכות ירדו ממני, ורק כאב וכעס נשקפו ממני.
״כשגעתי אליה… ראי..תי״ היא מלמלה שוב, חושבת איך היא מספרת.
״תגידי את זה!״ אני שוב מתעצב, נותן את האגרוף הכי חזק שלי על השיש החום, מרגיש את הדם החם זורם מהחתכים שבפרקי אצבעותיי מהאיגרוף.
״ראיתי מקל עם שני קווים זרוק ליד האסלה״ היא אמרה את מה שהכי פחדתי ממנו.
קפאתי במקומי למולה.