Need For Speed – פרק 24

-אלכסה-

חודש עבר מאז…
מאז לקחתי חיי אדם, גם אם זה היה להציל את החיים של האנשים היקרים לי, עדיין לא אומר שהמעשה הוא נכון…
חייגתי את המספר המוכר של נואל, משהו בתוכי ידע כבר שהיא לא תענה…
היא כמעט ולא עונה לאף שיחת פלאפון שאני מחייגת אליה.
משאירה לי לפעמים הודעה בדואר הקולי.
צפצופים במרחקים אחדים מהדהדים באוזניי, וכרגיל השיחה מגיעה לתא הקולי.
-״היי נואל, כבר ימים שלא יצרת קשר, הכל בסדר?״-
אני מנתק את השיחה, ומיד מתחרטת על ששלחתי את ההודעה, אני חייבת לעשות עוד, מעבר להשאיר מידי כמה ימים הודעה בתיבת ההודעות הקוליות שלה.
עשיתי את דרכי אל עבר הרכב הכחול כהה והמבריק שלי, שון מטפל ברכב האדום שלו החונה בחנייה הצמודה לשלי, במוסך המוכר מידי להחריד של ויקטור.
״היי שון…״ סיננתי לעברו, אבל כמו כל יום בחודש האחרון הוא מגיב באותה הצורה.
״מה?״ שואל בנימה אטומה, סגורה, עיניו הכחולות בהירות לא מסתכלות לעבר שום מקום, רק אל המנוע בו הוא מטפל.
״אני הולכת לבקר את נואל… רוצה לבוא?״ אני שואל, ואני כבר יודעת את התשובה.
״לא!״ חרד מיד יוצא מבעד לשפתיו, הוא מלמל משהו שלא מגיע לאוזניי, לוקח את הסמרטוט הכחול התלוי על כתפו וזורק על הרצפה.
עושה את דרכו אל המטבח בקצה השני של המוסך.
אני מביטה עליו המומה, אין לי שום מושג מה קרה בניהם, ומה הפיצוץ שגרם לכך.
אבל כל פעם ששמה של נואל עולה באוויר, שון מתנהג כאילו משהו מת בין זרועותיו.
נכנסתי אל הרכב הספורט הכחול והכהה שלי, נכנסת להילוך אחורי ויוצאת ברוורס מהחנייה בה חונה הרכב המבריק.
נוהגת לאט אל עבר היציאה מהמוסך, יוצאת אל כביש האספלט השחור ומתמזגת בתנועה העמוסה של קווינס ניו-יורק.

—

אני נוהגת את הדרך המוכרת אל ביתה של נואל, אני זוכרת את הדרך במדויק מאז שנהגתי אליה באותו היום.
אותו היום שחיבר אותנו כל כך.
כל פנייה שאני עושה, אני בודקת את תיבת דואר ההודעות הקוליות.
-אין הודעות חדשות-
אני נכנסת אל השכונה של נואל, כל הבתים המפוארים מהצדדים מטילים צל על הכביש השחור.
עצרתי את הרכב מול ביתה של נואל, אחוזה מפוארת ולבנה, גינה ירוקה גדולה המקיפה את המבנה הרחב.
הצמדתי שוב את הפלאפון אל אוזני, בודקת את תיבת ההודעות הקוליות.
-אין הודעות חדשות-
אני לוקחת נשימה עמוקה, ויוצאת מהרכב הכחול כהה שלי, נכנסת אל שביל הגישה של האחוזה בה גרה נואל.

—

תקתקתי על דלת חדרה, מחכה שהדלת תפתח, אבל ציפיותיי היו לשווא.
רעשים מבפנים משכו את תשומת ליבי, רעשים שלא יכולתי להתעלם מהם.
״לעזאזל, אני נכנסת…״ מלמלתי לעצמי בשקט.
הנחתי את ידי על הידית הזהובה שבדלת חדרה הכהה, אפילו לפתוח את הדלת לא היה צריך, היא כבר פתוחה וצריך רק לדחוף אותה הצידה.
נכנסתי אל חדרה של נואל, הכל מבולגן, מצעי המיטה מבולגנים, בגדים זרוקים על הרצפה.
בפעם האחרונה שהייתי פה, הכל היה נקי כל כך ומבריק.
״נואל?״ קראתי אל תוך חלל החדר המבולגן, מסתכלת מסביבי בחיפוש אחריה.
רעשים מחדר הרחצה שלה משכו את תשומת ליבי לשם.
״נואל, את פה?״ שאלתי מבולבלת את האוויר, מתקדמת בצעדים זהירים אל עבר חדר הרחצה המפואר שלה.
דלת חדר הרחצה הלבנה פתוחה לסדק צר, הנחתי את כף ידי על הדלת, דוחפת אותה פנימה.
חושפת לנגד עיניי את חלל חדר הרחצה.
כמו חדרה של נואל, מבולגן לגמריי.
היא ישבה ליד האסלה, מקיאה את נשמתה החוצה.
היא קופאת לרגע, שמה לב לנוכחותי, מסתובבת אלי לאט, ומסתכלת עלי בעיניים כואבות, דמעות זולגות מעינייה, זה נראה שכבר ימים ארוכים היא בוכה.
״נואל!, את בסדר?״ אני נכנסת מהר אל חדר הרחצה, מדלגת מעל ערמת מגבות מלוכלכות לעברה, מהר רוכנת לידה.
היא הביטה עלי בפנים שבורות, כל כך הופתעתי שזה מה שאני הולכת לראות.
עכשיו אני מבינה למה כל הזמן הזה היא לא חזרה אל המוסך, נעלמה.
מקל עם שני קווים זרוק ליד האסלה.