Need For Speed – פרק 23

-נואליה-

נכנסתי לחדרי המוכר, אבל באיזה שהיא צורה הרגשתי במקום זר.
תחושה קרירה מיד עטפה את גופי, כל פעימה של ליבי, והרגשתי את השבר שבו מתפורר בתוכי.
צעדתי יחפה אל עבר חדר הרחצה הפרטי שבחדרי, זורקת את העקבים שתפוסים בידיי על הרצפה ליד הקיר הלבן החלק והנקי.
סגרתי אחרי את דלת חדר הרחצה הרחבה, הכל כל כך מוכר, אבל עדיין התחושה הזאת שלא עוזבת אותי, הכל גם זר.
עד שחשבתי שהרגשתי שייכת, שסוף סוף יש לי מקום בעולם, טעיתי…
אני לא שייכת לשם, לא לכאן, לא לאף מקום בעולם…
נעמדתי מול כיור השיש הלבן והיוקרתי, נשענת עם כפות ידיי על השיש הלבן והמבריק, מרימה לאט את מבטי, חוששת מעיניי שהולכות להביט היישר לתוכי.
הבטתי על עצמי במראה המבריקה והנקייה, הכל כך כך נקי ויוקרתי לעומת המוסך של ויקטור.
אני עדיין מלוכלכת, שערי הבלונדיני הארוך והחלק מלא הקשים אסוף בקוקו מרושל על קודקודי.
אני עוברת לאט להביט על בגדיי, מתמלאת חלחלה כשאני מבחינה בחולצה של שון עלי.
אני מסירה מעלי במהירות את כל הבגדים, השארת ערומה לגמרי.
מפנה את גבי אל המראה, ומתקדמת אל אמבטיית השיש הלבנה, להכנס להתקלח כמה שיותר מהר.
לנקות את עצמי…
פתחתי את המים, מים חמים זורמים מהברז הכסוף, אדי חום בהירים מבר מתפזרים בחלל חדר הרחצה הפרטי שלי.
נכנסתי אל המים, נותנת להם לזלוג על גופי ולנקות אותי.
שחררתי את הקוקו המרושל, שערי החלק נופל על גבי ומתרטב במהירות מהמים החמים.
תחושה כל כך טובה להוריד מעל עצמי את היומיים האחרונים, לנקות מעלי את כתמי האבק, והדם שלו שעוד נשארו על עורי.
הוא במהירות עולה במחשבותיי, בזמן שאני משפשפת את גופי עם הספוג הורוד, משתדלת בכל כוחי להוריד מעל עצמי את הכתמים.
מילותיו עדיין מהדהדות בתוך ראשי, לא עוזבות אותי, כמו רוח רודפת, הוא רודף את מחשבותיי.
ומילותיו מהדהדות בתוך זיכרונותיי, ברור כל כך, קולני.
והסכר שוב נפרץ לו, הדמעות מוצאות את עצמן זולגות מבעד לעיניי, מתערבבות עם המים החמים שזורמים מהברז מעלי.
אדי החום רק מחזקים את התחושה שסוגרת על ליבי המתפורר.
גבי נוגע בקיר השיש הלבן, ואני מחליקה לאיטי אל רצפת האמבטיה המתמלאת לאיטה במים.
הדמעות זורמות ונושרות אל רצפת האמבטיה, מקפלת את רגליי לחיקי, בוכה את נשמתי החוצה.
ובתוך ליבי רק מתפללת להחזיר את השבוע האחרון אחורה.

–

פיג׳מת פלנאל דקה וקצרה מכסה חלקים מעטים מגופי, אני צועדת על המרצפות הקפואות אל עבר דלת הזכוכית שבחדרי המובילה למרפסת רחבה.
רוח קרה צולפת על גופי החשוף כשאני יוצאת לאוויר הפתוח, קרני השמש האחרונות מסנוורות את עיניי שכבר התייבשו מדמעות.
הנחתי את ידי על מעקה המתכת הכסוף, המגע הקר מחזיר אותי אחורה…
שלוש שנים אחורה אל האונס, אל המגע הזר, הגברי, שלוש שנים עברו מאז הגיהינום עלי אדמות שעבר עלי.
ניתקתי מהר את ידי ממעקה המתכת הכסוף והקר, נותנת לתחושת העקצוץ שבקצות אצבעותיי לחלוף ממני.
התיישבתי על כסא עץ ישן בעל משענת רחבה מלאה בכריות, נבלעת פנימה בין השמיכות החמות, הנחות על המשענת הרחבה.
מבטי בוהה ברקע הפסטורלי, של שעת הדימדומים העוברת עכשיו בעיר ניו יורק.
רקע סתוי משתלט על הרקע היפיפה.
והזמן עובר לו…