Need For Speed – פרק 21

-שון-

התעוררתי לאט, כאב ראש אדיר פועם לו לאט ברקותיי, כמו מכות חזקות שמזעזעת את ראשי ולא נותנות לי מנוחה.
עיניי לאט לאט נפקחות, הכל מטושטש, הכל כל כך חם, כאילו אני קבור בחול המדבר.
לאט לאט הכל מתבהר, עיניי הופכות חדות ואני מצליח להבחין בדברים שמסביבי.
ארבע קירות.
המזרן המתנפח.
שולחן המשרד של ויקטור.
השעון שקודם לכן לא הצלחתי לראות.
נואל.
קמתי לאט לכדי ישיבה, כל התזוזה הכי קטנה שולחת זרמים של כאב לכל אורך גופי, מכפות רגליי , דרך מעלה גבי, ומחזק את הכאב ראש האדיר הפועם בעוצמה ברקותיי.
הסתכלתי על נואל, היא בכלל לא שמה לב שהתעוררתי, לא הצלחתי להביא את עצמי לישבה, הכל כל כך כואב ברמות שאי אפשר לתאר.
חור בצדדי גופי, חור שלא מפסיק לדמם.
הבטתי בקושי על התחבושות הלבנות והארוכות שעוטפות את צלעותיי, הם תפרו שוב את התפרים שנפתחו.
סוף סוף התחלתי גם לשמוע מסביב.
מחוגי השעון המתקתקים.
ואת נואל מדבר בלחש בפלאפון.
״אני ישנה אצל חברה מחוץ לעיר״ שמעתי אותה מלמלת בשקט, לא יכולתי לשמוע את הצד השני של השיחה, אבל מהר מאוד השיחה הסתיימה והתנתקה.
״היי״ לחשתי בשקט, קולי צרוד וכאוב, כל גופי מזיע.
היא הסתובבה אלי במהירות, מהר חיוך מעורבב עם דמעות קטנות שהצטברו בעינייה.
״אתה ער!״ היא חייכה באנחה קלה, זה גרם לגיחוך להיפלט משפתיי.
״תחזור לנוח״ היא חייכה, מניחה מגבת קפואה על מצחי, זה גרם לי לנשום לרווחה, מעט נחמה מהחום הלוהט שגופי פולט.
״נחתי מספיק״ חייכתי לעברה, אבל החיוך יורד במהירות, הכל מעורבב ביחד, החום, הכאב, הדמעות שאני עוצר בכל כוחי המועט שלא יזלגו מעיניי.
״אתה עדיין בוער מחום״ נאנחה, מסיטה מעל פנייה קצוות שיער בלונדינית וחלקה אל מאחורי אוזנה, שיערה החלק אסוף בקוקו מרושל על קודקודה.
״אני בסדר״ אמרתי בשקט, מנסה להתעלם מהכאב שבמרכז המותן שלי.

—

שעות ארוכות ומייסרות עברו, לא נתתי לעצמי להכניע לחושך ולעצום את עיניי מהכאב.
נואל לא עזבה לרגע מצידי, מנסה להוריד את החום שבוער מגופי, להביא לי לשתות כל כמה זמן.
״את לא צריכה להיות בבית?״ שאלתי אותה, מרחיק את ידייה ממני, היא הורידה את המגבת הלבנה והקרה שהייתה על מצחי, והביטה בי בגלגול עיניים מיואש.
״אמרתי להורים שלי שאני ישנה אצל חברה מחוץ לעיר״ היא מלמלה, משפשפת את עינייה כדי שלא יעצמו, היא עייפה, ורואים את זה על כל סנטימטר שבפנייה.
״את חייבת לישון קצת״ נאנחתי בשקט, היא מתישה את עצמה, בשבילי…
זה לא מגיע לי, שום דבר מזה לא מגיע לי…
״אני לא רוצה לישון״ אמרה בשקט, מסיטה את השיער שנפל על פנייה אל מאחורי אוזנה.
״נואל!״ התעצבנתי, אני יודע שזאת הדרך היחידה, להרחיק אותה ממני, מפה, לשמור עליה מוגנת…
״לכי לבית!״ אמרתי בקול עצבני וגבוה, היא הביטה בי בעיניים פעורות, מופתעת ממני לגמרי.
״אני לא עוזבת אותך לבד!״ אמרה מבולבלת, דמעות נקוו בעייניה הזהובות כהות, זה שבר אותי לראות אותה במצב הזה.
״נואל, פשוט … לכי לבית״ נאנחתי בעצבים, כמה שכאב לי, נפשית ופיזית, זאת השיטה היחידה להרחיק אותה מפה.
״אני לא רוצה!!״ עינייה חדרו לשלי, לא יכלתי לעצור את עצמי, תפסתי אותה בחוזקה בידייה מושך אותה עלי.
מנשק בחוזקה את שפתייה, כאילו זה הדבר היחידי שיכול להחזיק אותי בחיים.
היא הניחה את ידה על לחיי, ואת ידה השנייה מאחורי עורפי תופסת בחוזקה.
מרגע לרגע הנשיקה הופכת סוערת, משנייה לשנייה זה מתעמק יותר ויותר.
תפסתי בקצה החולצה הלבנה שלי שעל גופה הרזה.
היא עוצרת…
״אני…״ היא נאנחת בשקט, לא ידעתי למה זה יותר קשור, לזה שהיא מפחדת לשכב או שזה בגלל מצבי.
״אני בסדר״ אמרתי בשקט, מניח שזה אולי קשור למצבי הפגיע.
היא הנידה קלות בראשה, ״לא… זה לא קשור לזה״ היא אמרה בשקט, היא עדיין מעליי, רגלייה מפושקות סביב גופי, סביב התחבושות הלבנות.
כמה שזה כואב, לא היה אכפת לי…
היא מפחדת, בגלל מה שקרה לה לפני שלוש שנים, מאז האונס…
״אני בחיים לא אפגע בך נואל, בחיים״ שיקרתי לה, אני יודע שאני הולך לפגוע בה, והלב שלי אוכל את עצמו בייסורים על כך.
הכל פשוט כל כך כואב ברמות שאי אפשר לתאר.
היא חייכה חיוך קטן, רוכנת קדימה אלי, מנשקת את שפתיי בעדינות, תפסתי את מותנייה מושך אותה אלי, מעמיק את הנשיקה מרגע לרגע, דוחף את לשוני פנימה אל פיה.
תופסת בקצה חולצתי הרחבה והלבנה שעל גופה הצנום ומושך אותה בשנייה מעל גופה.
כל כך יפה…