Need For Speed – פרק 16

-שון-

ישבתי בתוך הרכב הלבן שויקטור ביקש שאריץ הלילה, הדלקתי את כל הכפתורים, מזריק את הנייטרוס אל תוך האגזוזים.
רעש האגזוזים משאר הרכבים מרעיש בקול רם מסביב, כל האנשים שהגיעו לראות את המירוץ פינו את המסלול שויקטור אירגן.
נסעתי לאט אל עבר קו הזינוק המסורטט על הכביש השחור בעזרת תרסיס ספריי לבן בהיר.
ויקטור עמד עם פנלופי מול הרכבים במרכז, הפעם אין רמזורים שיזניקו את קו ההתחלה, אז הוא משתמש בפנלופי שתניף את הדגל המשובץ לבן-שחור גבוה באוויר.
הוא הסתכל לעברי דרך השמשה הקידמית, מחייך לעברי חיוך דיבלי.
חייכתי בחזרה אליו, מגחך לעצמי.
אני לוחץ על הגז בשחצנות ומזריק נייטרוס אל האגזוזים, והרכב הספורט הלבן מרעיש בקול יותר מהאחרים.
הבחנתי באלכסה ונואל עומדות בצדדי המסלול, הריכוז שלי התנתק לגמרי, ״לעזאזל עם הילדה הזאת״ נאנחתי ביני לבין עצמי, נזכרתי בהיום בצהריים, איך שהיא כל כך התביישה ממני כשתפסתי בכף ידה.
״שלוש!״ שמעתי את צפירת הצופר והדגל מורם, לא שמתי לב בכלל לספירה לאחור, התרכזתי בה כל כך…
לחצתי בחוזקה על הגז, עף על הכביש במהירות של 460 קמ״ש לשנייה.
והיא יוצאת מטווח הראייה שלי במהירות אדירה, כך שאין שום דבר עכשיו שיסיח את הדעה שלי במסלול המהיר, כולי מרוכז בלוח המחוונים, ובמהירות שזורמת לי בוורידים.

–

עצרתי את הרכב שלי, לוחץ חזק על הבלמים, והרכב עוצר בקו הסיום, כמעט כמו תמיד הגעתי במקום הראשון.
אני לא יודע אם זה בגלל היכולות שלי, או בגלל שויקטור תמיד מארגן אנשים חובבנים להתחרות איתי, כדי שאנצח.
יצאתי מהרכב, כולם טופחים כל השכם שלי, כולם מריעים את שמי, חייכתי אל כולם, מפלס את דרכי אל עבר ויקטור.
האנדרנלין עדיין דופק בכל שריר, תא, ועצב שבגופי, האנדרנלין גורם לגופי לרעוד בצורה טובה ומספקת.
זה כמו סמים בשבילי, הצורך במהירות, אני לא יכול בלעדיי זה.
״כל הכבוד״ חייכה לעברי פנלופי שהגעתי לעבר הקבוצה הקטנה שהקיפה את ויקטור.
״תודה״ חייכתי אלייה, מתיישב ליד ויקטור על מכסה המנוע של הרנו ספורט הכסופה שלו.
יש לו המון רכבי ספורט שונים.
״כל הכבוד שון, אני גאה בך״ קרץ לעברי וחייך אלי, הנהנתי אליו בחיוך, הוא נתן לי טפיחה חזקה על השכם, ״תמשיך כך״ הוסיף על דבריו.
לא יכולתי שלא לשים לב שאלכסה ונואל לא פה בחבורה הקטנה שמקיפה את ויקטור, בדרך כלל תמיד אלכסה מחכה לי בקו הסיום, הילדה הזאת דלוקה עלי מאז שהכרנו.
אבל עכשיו שהיא עם נואל לא יכולתי שלא לחשוב איפה הם נמצאות בזה הרגע, משהו בתוכי פחד כל כך, נואל מזכירה לי את אמילי בכל דבר שהיא עושה, העקשנות, הביישנות, הפנים היפות והעדינות, עצם העובדה שהיא ילדה טובה.
והכי מפחיד אותי, שהיא אולי תקלע למשהו, לאיזה צרה, ואני לא אהיה שמה כדי שאוכל להציל אותה.

–

השארתי את הרכב שלי במסלול המירוצים, אם תגיע משטרה מאט יברח עם הרכב.
הסתובבתי לבד ברחובות, מחפש את הפנים המוכרות, וכל רגע שעובר השעה חולפת, ואני לא מצליח למצוא אותן.
תחושה רעה מתפשטת לי בגוף, וזה תופס אותי חזק בבטן הולך ומתגבר, והתחושות הרעות ממלאות את החלל הפעור במרכז חזי כבר אינסוף זמן.
הפחד הזה, שאולי הם יקלעו לאיזה שהיא צרה, השכונה הזאת מלאה באנשים שהם צרה אחת צרורה, ולחשוב שאולי אחד מהם יתקל בהן, מפחידה אותי לעזאזל.
אני לא עוצר, ממשיך ללכת על המדרכות האפורות המשובצות לבנים אפורות ושחוקות, אני מביט לצדדים מחפש אחר פניהן בכל האנשים.
כל ירייה הנשמעת ברקע התמידי של הפשע מסביב מקפיצה אותי, ובתוכי אני מתפלל שאלה לא הן, ששום דבר רע לא קרה להן, ושאני רק חולה דאגה בגללן.
צוחק בחורות מוכר ישר גורם לי להזדקף, אלה הן, הגברתי את המהירות ההליכה שלי אל עבר מקום הציחקוקים, המוביל אותי לסימטה צדדית ברחוב ארוך.
הן עמדו שמה, אלכסה ונואל, פנייה של אלכסה היו רגועות ומצחקקות, פנייה של נואל ההפך מכך, ראו כמה היא רק רצתה להסתלק משם.
ראיתי את הגברים שאיתן, אני מכיר אותם, אלה ג׳יימס וטד, שרק לפני פחות משעה וחצי ניצחתי אותם במירוץ הלא חוקי.
לא הייתי צריך לאמץ את המחשבה שלי בשביל לדעת מה הם רוצים מהן, ״בבקשה אנחנו ניתן לך את כל מה שיש לנו, רק תנו לנו ללכת״ שמעתי את קולה של אלכסה, הסתתרתי מאחורי קיר הבניין בפתח הסימטה.
דברייה ניגדו את פנייה הרגועות והציחקוקים שלה מלפני כמה רגעים ספורים.
זיק של פחד עברו בפנייה של אלכסה, והחיוך ירד, אין לי מושג מה גרם לכך שהיא שינתה את הבעת פנייה.
ואז הבחנתי בזה, הם כיוונו אליהן אקדח שחור 9 ס״מ.
״אתן תפצו אותנו על הניצחון ששון לקח מאיתנו!״ טד צעק עליהן, הוא גבוה בהרבה מג׳יימס , ושערו השחור פחם הבריק ביחד עם אקדחו תחת מנורת הרחוב העומדת כמה מטרים מהם.
ג׳יימס לעומת זאת נמוך יותר, עיניו המלוכסנות הביטו ברעב על אלכסה ונואל, שיערו החום וטיפה ארוך נשמט מזיע על פניו.
אלכסה החלה ללכת אחורה, נואל יחד איתה, ״בבקשה תנו לנו ללכת״ שמעתי את קולה של נואל, קולה הבוכה שבר אותי לגורמים הכי קטנים שקיימים.
כל זה באשמתי, רק באשמתי, כי ניצחתי אותם במרוץ, זה אך ורק באשמתי, ואם יקרה להן משהו, הכל בגללי.
״תתרחקו מהן״ חשפתי את עצמי, מתקרב אליהם עצבני, האקדח השחור שלמזלי לקחתי מויקטור לפני שהלכתי, תפוס בחוזקה וביציבות בכף ידי, מכוון אותו לעברם.
״אל תנסה להיות גיבור שון!״ צעק ג׳יימס, זה רק גרם לדם ולעצבים שלי לבעבע בעצבנות בתוכי.
״אל תתגרו בי!!״ צעקתי עליהם עצבני, עומד כחוצץ בינהם לבין אלכסה ונואל.
״אתה קיבלת את הפרס שלך, תן לנו את הפרסים שלנו!״ סינן ג׳יימס מבעד לסתו ההדוקה.
״לא נותנים למפסידים פרס״ אמרתי בעוקצנות, בכעס, אני בטוח שאלכסה בחיים לא ראתה אותי במצב הזה, ובטח שלא נואל.
ירייה חדה פילחה את האוויר, הכל קרה כל כך מהר, הכל השתתק באוזניי רק רעש הדם הפועם ברקותיי נשמע חזק וברור.
מהרתי לירות, לתקוע כדורים בהם, הקליע פגע בדיוק במרכז מצחו של ג׳יימס והכדור השני פגע בכתפו של טד.
כדוק נוסף שנפלט מהכיוון שלהם פגע בי, במותן… קרסתי על ברכיי, נופל על המדרכה הישנה שניצבת פה כבר שנים.
רעש נוסף של יריות פילח את האוויר השקט שמסביב, אין לי מושג מי ירה, אין לי מושג מי נפגע, הדבר היחידי שאני יודע זה שהדם הולך ואוזל ממני.
הכל התחיל להחשיך יותר ויותר, שמעתי צעקות, בכי, קריאות של בחורה בשמי, אין לי מושג מי זאת הייתה, אלכסה… נואל…
אני לא יודע מה קרה, אבל תוך שנייה בודדה, הדבר היחידי שכן ידעתי, זה שהכל הפך שחור…