Need For Speed – פרק 14

-שון-

השמש החזקה של הבוקר קפחה מעל ראשי, חיזקה את האנגאובר שפועם ברקותיי לאיטו.
נשענתי על הרכב של אלכסה עד שמאט יגיע עם הגרר לקחת את הרכב המקולקל שלה.
יחד עם האנגואובר שבראשי, מחשבות רבות רצות במוחי, כמו תמיד, כמו בכל שלושת השנים האחרונות חשבתי על אמילי.
אני יודע שזה היה באשמתי, לא שמרתי עליה מספיק, לא הצלחתי לשמור עליה כמו שצריך.
אני מודה… פישלתי.
זה הורג אותי מבפנים, הכאב מהמוות שלה לא עוזב אותי, אוכל אותי לאט מבפנים.
כבר שלוש שנים שזה אוכל אותי לאט מבפנים, בייסורים…
מבטי תקוע במדרכת הלבנים האפורה והישנה, רק כמה רחובות מפה היה הרצח של אמילי, האונס שלה.
ואני במקום לחפש אותה, ולשמור עליה באותו היום, הלכתי להתחרות, העדפתי את הכביש על פנייה.
והלקח שלי, זה שאיבדתי אותה.
צפירה חזקה קטעה את קו המחשבה שלי, גורמת לקו המחשבה שלי להקטע בשנייה אחת בודדה.
הרמתי את מבטי מהמדרכה האפורה הרצופות לבנים ישנות, אל עבר פשר הצפירה.
מאט נוסע על הגרר וחונה לפני הרכב של אלכסה.
״המושיע שלך הגיע״ צחק מאט מהחלון הגבוה של הגרר, יורד מהרכב הגבוה והכבד אל הכביש.
חייכתי לעברו, אבל חלקים מהזכרונות של קודם שעלו בעיניי רוחי, עדיין נמצאו אי שם במעמקי מוחי, משפיעים עלי בצורה כל כך משמעותית, שלא ידעתי.

–
נכנסתי אל המוסך הרחב, מלא רכבים שונים חונים בקו ישר, וויקטור כהרגלו רוכן מעל המנוע של אחד הרכבים המשופרים שלו, הפעם מעל הלוקסוס LFA הצהובה המבריקה שלו, שציורים מכסים את הדלתות הנפתחות כלפי מעלה.
״חזרתי״ זרקתי את הערה לעברו והמשכתי אל עבר המטבח הקטן שבקצה המוסך.
״תתחיל לעבוד על האודי A9 הלבנה, אני רוצה שתריץ אותה היום בערב״ קרא אחריי בדרכי למטבח.
״אי אי קפטן״ עניתי לו , שמעתי את הצחוק שלו מאחוריי, עצרתי מאחורי דלת המטבח, שומע דיבורים שקטים מבפנים.
״תרגעי, מה הוא כבר יכול להגיד לך?״ שמעתי את קולה המוכר והעדין של אלכסה,הבנתי כבר לבדי אל מי היא מדברת, אל נואל שנמצאת ביחד איתה.
״הוא שונא אותי, הוא לא אוהב את זה שאני נמצאת כאן, אולי עדיף שאני אלך״ שמעתי את קולה של נואל עונה, משהו בקול שלה היה מלא בבושה.
בושה ממי?
״זה שון, את כבר תתרגלי אליו, הוא יתרגל אלייך שאת פה באזור, פשוט אל תתייחסי למבטים שלו״ תשובתה של אלכסה הפתיעה אותי, היא מתביישת ממני, מאז אותו בוקר שאיימתי עליה לא לחזור יותר לשכונה הזאת.
שקט השתרר בתוך המטבח, קפאתי לא זזתי, הדלת שהייתה פתוחה לסדק דק , עכשיו נפתחה לרווחה.
ונואל יצאה החוצה, לא יכולתי לעצור את עצמי, תפסתי בשורש כף ידה, היא כל כך נבהלה ממני לרגע קל, וכשראתה אותי נרגעה, אבל לחייה הלהיטו וסומק מבויש עיטר אותם.
״את מתביישת ממני?״ שאלתי אותה בלי בושה, פנייה היפות רק הסמיקו יותר.