Need For Speed – פרק 12

-שון-

״איפה לעזאזל אלכסה?״ צעק ויקטור ברחבי המוסך, כולם כבר הלכו, ורק אנחנו נשארנו.
״נעלמה ממזמן״ עניתי בצעקה אליו, הוא עמד בפתח המשרד הקטן שלו לצד המטבח.
ישבתי זרוק על הספה, כוס מלאה וודקה שקופה בידי, האלכוהול זורם וצורב במורד גרוני.
״מאט, לך תקח ממנו את האלכוהול, אני לא יכול להריץ היום בלילה נהג מסריח מהאנגאובר״ ויקטור צועק בנימה הסמכותית הרגילה שלו.
בשביל כולם, ויקטור הוא כמו אח גדול, דואג, ושומר.
שתתי את כל הכוס במהירות לפני שמאט הספיק להגיע אלי, זורק עליו את כוס הפלסטיק הריקה.
״אני אף פעם לא סובל מהאנגאובר״ אמרתי בחיוך מתגרה, מאט הביט בי בחיוך שיכור משל עצמו , ״כן בטח, כולנו זוכרים את ההונדה שהרסת לויקטור״ צחק עלי, לוקח את בקבוק הוודקה החצי ריק מעל השולחן, ״אל תשתה, הפרארי יקרה מידי״ אמר בהתגרות ונעלם מאחורי אחד הרכבים הרבים שבמוסך.
נאנחתי ביני לבין עצמי, אני אוהב להשתכר, לשכוח מהכל, לברוח מהצרות שלי לזמן קצר.
״היי, מה השעה?״ שאלה פנלופי, עוברת מולי תוך כדי אסיפת אשפה לתוך שקיות זבל שחורות.
״רבע לשמונה״ ענה ויקטור מהמשרד שלו, תוך כדי שהוא מדבר בפלאפון הנייד שלו.
רבע לשמונה?
״לעזאזל!!״ צעקתי בקול רם ברחבי המוסך, קם מהר מהספה השחורה והרכה שרצתה לבלוע אותי בתוכה.
״מה קרה?״ שאל מאט מופתע ומבולבל, הוא הרים את גופו החסון והתיישר מעל מכסה המנוע של הפורד מוסטנג הירוקה של ויקטור שבדק.
״אני צריך לקחת את ראיין לגן״ אמרתי בתסכול, ״איפה לעזאזל המפתחות שלי?״ צעקתי עצבני, מחפשת במבטי אחרי מפתחות הפרארי האדומה שלי.
״פנלופי, לכי תקחי את הילד, שון לא במצב כשיר לנהיגה״ הורה לה ויקטור, היא עזבה את שקית הזבל על הרצפה והתקדמה אל עבר ויקטור.
״אתם רציניים?״ הבטתי בהם במבט מלא חוסר אימון.
״כמו התקף לב״ אמר ויקטור בחיוך מתגרה וזרק אל עבר פנלופי את מחזיק המפתחות של הרכב שלי.
״טוב, אז שהיא תלך לקחת אותו״ אמרתי נאנח, חוזר בסיכול רגליים עייפות אל עבר הספה, נזרק עליה, מתפלל שרק תבלע אותי לתוכה.
״שון?״ שמעתי שוב את קולו של ויקטור מהמשרד הקטן שלו שבצדדי המוסך.
״מה?״ עניתי עצבני, אפילו להביט לעברו לא היה לי את הכוח, האלכוהול זרם כמו דם בעורקיי.
״הרכב של אלכסה נתקע רחוב אחד מפה, לך תבדוק את המנוע״ הורה לי, לעזאזל אין לי אפילו את הכוח לעמוד על הרגליים.
״תבקש ממאט״ צעקתי לעברו בקול עייף.
״מאט לא יודע לחוון חוטים, אל תשאיר אותם שם לבד״ שמעתי את קולו של ויקטור קרוב אלי יותר הפעם.
פקחתי את עיניי לאט, אור השמש המסתנן מקדמת המוסך סינוור אותי.
״אותם?״ שאלתי מבולבל, הוא הושיט לי את ידו השרירית, עוזר לי לקום מעל הספה שעליה הייתי זרוק.
״כן, היא עם נואל״ אמר לי עם חיוך מתגרה, הבנתי לבד למה הוא רוצה שאני אלך.
״מאט כן יודע לחוון חוטים!״ אמרתי עצבני, ויקטור נתן לי דחיפה קלה בגב.
״לך!״ אמר לי צוחק והצביע אל עבר פתח המוסך.
״אני שונא אותך״ הבטתי בו במבט שיכור ועצבני, ״ אולי כשאני אחזור אני יעשה לך סימנים תואמים בצד השני של הפרצוף״ אמרתי עם חיוך מסופק ושיכור.
״אם לא תתעלף לפני זה״ התגרה בי עוד יותר, נאנחתי ביני לבין עצמי ביאוש, יוצא מהמוסך הרחב אל אור היום שבחוץ.