Need For Speed – פרק 10

-נואליה-

״אז את עדיין לומדת?״ שאלה אותי אלכסה, בחיוך לבן מרוח על שפתייה, חיצונית היא אולי דומה לכל הבחורות שפה, אבל פנימית היא לגמרי שונה, לא דומה בכלל לבחורות הזנותיות שמסתובבות פה בשורטים קצרים.
״כן, אני בשנה האחרונה שלי״ עניתי לה בחיוך, שמחתי שלפחות היא מתייחסת אלי כמו שצריך, לא כמו שון, שמסתכל עלי במבטים של שנאה.
״הלוואי והייתה לי ההזדמנות ללמוד בבית ספר, בעיקרון עכשיו אני גם אמורה להיות בשנה האחרונה שלי, אבל אין לי מי שישלם את שכר הלימוד״ הסבירה לי בקצרה, נמנעת מלהיכנס לפרטים עמוקים מידי, ככל הנראה כואבים מידי בשבילה.
״ויקטור הציע לשלם לך את שכר הלימוד״ קולו של שון התערבב בשיחה, הוא התיישב על כסא עץ מול הספה עליה ישבנו אני ואלכסה.
״ויקטור כבר נתן לי קורת גג, אני לא יכולה לבקש מעבר לזה, אתה יודע את זה שון״ חייכה לעברו חיוך נטול הומור, ״תסלחו לי רגע״ אמרה בחצי חיוך וקמה מהספה, נעלמת במהירות בקהל הרב של האנשים שמסתובבים מסביב.
נשארנו רק אני ושון לבדנו, שתיקה מביכה שוררת בין שנינו, הוא לא רצה להיקלע למצב הזה, ראו את זה על פניו.
״אז איפה את לומדת?״ הוא שאל במשיכת כתפיים קטנה, מחפש אחר נושאי שיחה שישברו את השקט המביך שנוצר בינינו.
״בית ספר פרטי ׳טונאלק׳ בהמפטונס״ אמרתי לו בחצי חיוך מאולץ, כמו שהוא לא רצה להיות במחיצתי לבד, גם אני לא רציתי להישאר איתו לבדי.
״אני הולך להביא לשתות, רוצה משהו?״ אמר לאחר רגע, מחפש דרכים לברוח מפה.
״לא תודה״ עניתי בבישנות, הוא עמד לרגע מבולבל, זה ניראה על פניו שהוא רוצה להגיד משהו נוסף, אבל הוא התחרט הסתובב על עקבותיו ונעלם כמו אלכסה בקהל הרחב הנמצא במוסך.

–

יצאתי מהמוסך שעדיין מלא אנשים, שון נעלם, אלכסה לא חזרה, וויקטור בפנים מתעסק עם האנשים שהוא הזמין.
הבנתי לבדי שזה הסימן שלי לעזוב, צעדתי על עקביי הגבוהים אל מחוץ למוסך המלא אנשים, מוזיקה עדיין פועמת ברעש מתוך המבנה הרחב.
התקדמתי לעבר הכביש, לחכות למונית שתגיע, ושאני אוכל לחזור לביתי, להיכנס למיטה וללכת לישון.
מחר מצפה לי יום לימודים ארוך.
״היי, כבר עוזבת?״ קול נשי הפתיע אותי בדרכי אל עבר שפת הכביש.
״יש לי מחר לימודים״ שיקרתי, לא רציתי להגיד לאלכסה שהסיבה שאני עוזבת זה בגלל שאני כל כך לא קשורה לפה.
״איך את הולכת?״ שאלה אותי מבולבלת, הביטה מסביבי וראתה שאני לגמרי לבדי פה.
״מונית, אני חושבת״ חייכתי לעברה חצי חיוך קטן, מבין כולם היא התייחסה אלי הכי יפה, היא וויקטור, אבל ויקטור היה עסוק רוב הלילה.
״בואי אני אקח אותך, הרכב שלי חונה לא רחוק מכאן״ חייכה לעברי, מצביע בראשה אל עבר כמה רכבים החונים מחוץ למוסך.
״לא אני לא רוצה להוות טירחה״ אני אומרת לה, היא מגחכת בשקט.
״זאת לא טרחה, את עושה לי טובה למעשה״ היא גיחכה בקול, מושכת קלות בכתפייה, ״רציתי לברוח מפה בכל אופן, נהיה יותר מידי עמוס״ ציחקקה ופנתה אל עבר שורת הרכבים החונים לא רחוק מאיתנו, רק כמה מטרים ספורים.
גיחכתי בשקט, ביני לבין עצמי , עוקבת אחר צעדייה אל עבר רכב ספורט כחול עמוק, מבריק תחת אור מנורת הרחוב הניצבת פה לוודאי כבר שנים ארוכות.
היא נכנסה אל מושב הנהג, נכנסתי אחריה אל המושב שלצד הנהג, וסגרתי את הדלת בטריקה קטנה.
–

הנסיעה אורכת לא יותר מעשרים דקות, והזמן ניראה כלא זז.
אור הירח האיר את כביש האספלט השחור והריק מכל רכב, השעה כמעט ארבע לפנות בוקר.
״אז למה רצית לברוח משם?״ שאלתי אותה, הסיבה שהיא נתנה לי במוסך, ראו על פנייה שהיא לא אמיתית.
״אני לא קשורה למקום הזה, בדיוק כמוך, אני לא מתאימה לשם״ היא משכה בכתפייה, ממקדת את מבטה בשמשה הקידמית ובנהיגה.
״מה זאת אומרת?״ שאלתי מבולבלת, מסובבת את מבטי מהחלון אל פנייה היפות.
שיערה השחור פזור סביב פנייה בצורה כל כך יפה, כמו בובת חרסינה עדינה.
״לפני שנתיים ויקטור מצא אותי ברחוב, כמעט אנסו אותי, הייתי בלי שום דבר, בלי כסף, בלי כלום בידיי״ התחילה לספר, קולה כל כך יציב, למרות הסיפור הקשה.
כמעט אנסו אותה…
זה מעלה כל כך הרבה כאב בחזרה לראשי.
״לויקטור יש לב טוב, הוא מנהל את השכונה שם, כולם מכבדים אותו בגלל הלב הטוב שלו״ המשיכה לספר.
״הוא הציע לי קורת גג, עבודה במוסך, תתפלאי אבל בחורה מושכת הרבה קונים״ היא גיחכה, שוברת לרגע את הרצינות.
גיחכתי בעקבותיה, ממשיכה להיות בשקט בזמן שהיא מספרת מה עבר עליה.
״כולם חושבים שאני רק עוד אחת מהבחורות של ויקטור, זונה שפותחת את רגלייה בשבילו בכל פעם שהוא רוצה, אבל הם כולם טועים, ויקטור הוא כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי, שתמיד דואגת לי״ היא מספרת, שומרת על אותה הנימה היציבה.
״ומאז אני תמיד שמה, חלק מ׳הצוות׳״ ציחקקה בקול, חיוך לבן ישר ויפה נמרח על שפתייה העבות והוורודות.
״צוות?״ שאלתי צוחקת גם אני, מסיטה מעל פניי קווצת שיער בלונדינית.
״כן, ויקטור, שון, מאט, ופנלופי, הם כמו משפחה , ואני גם״ היא הסבירה בפשטות, סובבה את ההגה לפי הוראותיי כדי להגיע לביתי.
״הגענו״ היא חייכה לעברי עם אנחה קלה, מרימה את האמברקס והרכב החדיש עוצר עצירה מוחלטת אל מול האחוזה שאני מכנה ׳בית׳.
״לאן את הולכת מפה?״ שאלתי מבולבלת, היא בעצמה אמרה שהיא רוצה לברוח מהמסיבה שמה.
״כנראה להסתובב בעיר עד שיעלה השחר, ורק אז אחזור בחזרה למוסך״ היא אמרה עם חיוך קטן.
״לגמרי לבדך?״ שאלתי אותה לגמרי מופתעת.
״אני והרכב, בן-אדם לא צריך יותר מזה״ חייכה בסיפוק, הם לוקחים את הרכבים שלהם בצורה כל כך חזקה, בשבילם הרכב זה כמעט כמו חצי מליבם.
״את לא נשארת לבד, קדימה בואי תשארי אצלי ללילה, או לפחות מה שנשאר ממנו״ חייכתי עם צחוק קטן, מביטה אל השמים הכהים שהתחילו להתבהר במעט.
״זה בסדר מצידך שאשאר?״ שאלה אותי מופתעת, כנראה היא לא רגילה שאנשים נחמדים אליה בצורה כלשהי.
״זה יותר מבסדר, את חברה״ חייכתי לעברה, עינייה ניזוקו בניצוץ מלא תקווה.
רואים על פנייה שמעולם לא הייתה לה חברה, גם לא פנלופי הזאת שנמצא ב׳צוות׳ שלהם.
היא כיבתה את המנוע עם חיוך מרוצה, ויצאה בעקבותיי מהרכב המבריק.
״תודה נואל״ היא הביטה בי בעיניים מלאות חמלה, מלאות רוך.
כולם רואים אותה בתור זונה, בגלל הסביבה שבא היא נמצאת, אבל למעשה היא רק ילדה טובה, שנקלעה לסביבה רעה.