My perfect ending

בפרקים הקודמים:

היתי עייף, העיניים שלי היו אדומות..
נכנסתי להתקלח, היתי שבור מידי בשביל לישון.

פרק 32 תהנו♥-

~נקודת מבט מדיסון~

רגע,למה אני בעצם בורחת?
נמאס לי לתת לו לנצח כל פעם, הוא יכול להיות כלכך נחמד ומתוק, וכלכך חרא ומניאק.
אבל זה הגבר שאני אוהבת..
הפסקתי לרוץ והפסקתי לבכות.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה לעצמך…" לחשתי לעצמי בזמן שהתמוטטתי על המדרכה.
"תקחי את עצמך בידיים, ומיד" אמרתי וקמתי, הסתובבתי לכיוון הבית של קייל, ורצתי לשם.
כשהגעתי אבריל פתחה לי את הדלת.
"קייל מתקל.."
"כן, טוב… זה לא ממש מעניין אותי" קטעתי אותה, והיא הרימה גבות
"אני צריכה אותו" אמרתי לבסוף והגברתי את קולי
היא פינתה לי את הדרך ואישרה לי לעבור.
עליתי במדרגות וראיתי את קייל, רק עם מגבת.
כבר אמרת שיש לו גוף אלוהי?
די, תפסיקי לבהות בו.
הוא הסתכל עלי, עם עיניים אדומות.

~נקודת מבט של קייל~

היא התפרצה לחדר כמו סופה.
העיניים שלה אדומות ומיואשות, אני מרגיש רע.. כלכך רע.
היא התקדמה אלי, רציתי רק להצמיד את שפתי לשפתיה, לטעום אותה שוב.
"אתה יודע מה קייל…" היא אמרה וחייכה, זה לא היה חיוך של צחוק, זה היה חיוך של עצב, של פגיעה.
"אתה לא אהבת אותי, או אוהב אותי… אתה רק לא רצית להיות לבד או שאולי עשיתי לאגו שלך טוב.. או שאולי גרמתי לך להרגיש טוב עם החיים העלובים שלך. אני לא יודעת, אבל מה שאני יודעת שאתה לא אהבת אותי, כי לא הורסים בנאדם שאוהבים" היא בקושי הצליחה לסיים את המשפט מרוב דמעות.
מה שהכי כאב לי מכל מה שהיא אמרה, זה שהכל שקר.
אני אוהב אותה.
"מדיסון את טועה, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך שאת מתעצבנת, שאת בוכה, שאת קמה בבוקר, שאת ישנה, וכשאת צוחקת… אני נשבע שזה הצליל שאני הכי אוהב, מהרגע שהכרתי אותך כל מה שעשיתי היה בשבילך, אם הצחקתי זה היה בשביל שתצחקי, אם היתי נראה במיטבי זה היה בשביל שאולי אראה אותך, ואם למדתי זה רק בשביל שאם תשאלי משהו אני ידע לענות לך, ואם יצאתי עם מישהי…. זה היה רק בשביל שתקנאי, אבל לא בשביל לעשות לך רע, אלא סתם לבדוק שאכפת לך ממני.. עשיתי כל מה שחשבתי שיהיה מצא חן בעינייך, גם אם לא היית שם בשביל לראות את זה. אפילו לשמוע מישהו אומר את השם שלך היה עושה לי צמרמורת מהקנאה שאולי הוא מדבר עליך כי היית איתו או שאולי כי הוא רוצה אותך…. אף פעם לא היתי קנאי, עד שהכרתי אותך, עד שהתאהבתי בך" שאני מסיים את דברי אני משפיל את מבטי, שמתי לב שאני בוכה, שאני מיואש כבר מלדבר.
כשהרמתי מבט, ראיתי שהיא באותו מצב כמוני, בוכה, מיואשת ואולי קצת מאושרת….?
היא מופתעת בזה אין לי ספק.
"אז בשביל מה…. בשביל מה עצרת את זה..?" היא שואלת בחשש.
לא ידעתי מה לענות לה.
'שמעי מדיסון, אני הורס כל מי שנמצא איתי'?!
לא.
"כך חשבתי, אין לך תשובה" היא הפסיקה לבכות, עכשיו היא נראת כלכך קרה.
"מצטער.." לחשתי ברעד
"קייל אין לך על מה להצטער, יבוא יום שאני יפגוש גבר אחר, והגבר הנכון יאהב את כל הדברים שהגבר הלא נכון… פחד מהם" היא אמרה, הסתובבה והלכה.
היא נכנסה לחדר שלי כמו סופה, ויצאה כמו רוח.
והשאירה אותי לבד עם המילים שלה מרחפות באוויר.
בחיים לא חשבתי שארגיש משהו כלכך כואב, צריבת האובדן.