My Joy | 9

כשאני מגיעה לקבוצת תמיכה, כולן כבר יושבות במעגל ומקשיבות למדריכה שלנו מברברת וחוזרת על דברים, כמו כל פתיחה של הקבוצה, בכל שנה אפשרית. אני מחייכת בהתנצלות, ומתיישבת ליד בחורה בעלת שיער שטני ארוך, בקבוקים ממש יפים בסופו, גוף ממוצע ועיניים מדהימות. אני מסתכלת על התאומים שלה שכובים על הגב ומנפנפים בידיים הקטנות שלהם. כמה שהם יפים. אני מחייכת אליה, אבל למדריכה אני לא מקשיבה בשיט. היא מוכרת לי, ואני מרגישה שראיתי אותה כבר בעבר. אני מנסה להיזכר בחברות של הקבוצה משנה שעברה ואני נזכרת בה. אמה. אמה. אני חוזרת על השם בראש כמה פעמים בשביל לא להפתיע אותה.
טלפון מצלצל בצלצול מוכר, אני מושיטה את היד לתיק החיתולים החמוד והחדש שלי, ויוצאת החוצה. אני עונה לטלפון ואני רואה שזה אוסטין. אני מתעצבנת שהוא הפריע לי באמצע הפגישה, אבל מוותרת.
"תקשיבי, מותק, אני קיבלתי הודעה מחבר ואנחנו לא נהיה היום בבית… את רוצה שאשאיר לך את המפתח בעציץ?" הוא שואל. אוך נו, ברור שתשאיר לי את המפתח בעציץ. איך אני איכנס?! אני בדילמה מוחלטת, אני לא סובלת שהוא עוזב אותנו בשביל הקריירה הדפוקה הזאת, שלוקחת לו כמעט את כל הזמן הפנוי. אני שותקת רוב השיחה במחשבות על הקריירה, בסוף עונה 'כן' חלש ומנתקת. אני נכנסת חזרה לקבוצה, כולן כבר מחולקות לזוגות.נשארתי לבד. אני מחייכת.
"את מי אני חונכת?" אני שואלת. אני לא יודעת מהעובר עליי כשאני שואלת את זה ככה, כי זה די ברור שאת כולם היא כבר ציוותה. היא מחייכת את החיוך הלבן והעקום קצת שלה, מתרוממת מהכיסא עם הבטן הענקית שלה, ומתקדמת אליי בקושי.
"אני צריכה אותך פנויה. במהלך הטיפולים עם הקבוצה, יבואו נערות נוספות. ואת יודעת איך זה לבוא באמצע. אני צריכה מישהי מבוססת כדי שתסביר ותתמוך בנערות שרק גילו, ונמצאות במצב של טראומה" היא עונה ודי לוחשת. אני מחייכת. יש, אני מבוססת. שיט, אוסטין לא בבית. הוא השאיר את המפתחות בעציץ?!