My Joy | 8

אני עומדת מול המראה ומסתכלת על הבטן, אני מחפשת שינוי אבל הוא ממש קטן. כמו בזמן המחזור, הבטן התנפחה קצת. אני מרגישה את הבחילה יושבת לי בגרון ורצה לשירותים, כמה שקשה. אני מוודאת שהמסדרון ריק לפניי שאני חוזרת לחדר שלי. אני שומעת מישהו מצקצק בלשון ואני יודעת מי זה. אני מסתובבת.
החבר השחור של אחי המאמץ. כן כן, אני גרה במשפחה אומנת. ההבדל לא גדול, אני פשוט לא יצאתי מהבטן של אמא, לא של אמא שלי בכל אופן. אני מחייכת ומנסה להפגין אדישות. שלא יבינו שאכפת לי אם ראו אותי מתחמקת מהשירותים. הוא צוחק ומושך לי את הגופיית ספגטי למטה. אני מסדרת ככה שלא יראו לי את הציצי, ומתחילה לרדוף אחריו. לא עוברות חמש דקות ואני מותשת. הרגליים שלי נדמות כאילו הן הולכות להתפוצץ מרוב משקל, למרות שלא עליתי בכלל. אני מסתכלת על התקרה במשך כמה דקות עד שהוא חוזר בריצה ודורך לי על הבטן.
אני מרגישה את הכאב הלא נורמאלי. אני מתחילה לבכות שם, על הרצפה. ושוב הוא חוזר, הפחד הזה שאמא תגלה, שאבא יגלה. יותר גרוע יכול להיות?
אני מסתכלת שוב על התקרה והמבט שלי נודד למנורה. אני מרגישה את העיניים נעצמות, ואני שוקעת במשהו לא מוגדר. שקט, למה?