My Joy | 6

אני מסתכלת סביב, ואני יודעת שבחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה כזו. לא חשבתי שיבואו כל כך הרבה בנות, לקבוצה כל כך קטנה, מודעת או לא מודעת לאחוזי היריון הנעורים במדינה הזו.
אני מסתכלת על אנג'י שלי, שוכבת על הגב ומניפה את שני האגרופים הזעירים שלה ימין ושמאל, ללא כל סוף או התחלה, פשוט כל כך, אבל מסובך באותו המשפט.
אני מניחה את היד שלי בעדינות על הבטן השמנמנה, נזכרת בסיטואציית הנבוט בחנות החרסינה, רק המחשבה על כך מעלה חיוך קל לשפתיי. אני מסתכלת סביב, אבל אני לא רואה שום מנחה או מלווה מעל ומעבר.
וכמו כל התחלה חדשה, מתעוררות החששות הבלתי נסבלות, והכאב הקל שאוהב להציק לפינה הימנית של הלב שב ומכה, בפעם המיליון ואחת. אני מסתכלת על אנג'י ומנסה לחפש בתנועות החדות והזעירות של השינה שלה דבר שיעסיק אותי בזמן שאני יושבת מוצפת עד מעל לראש בחששות.
אני שומעת את הדלת נטרקת, אבל בעדינות. אני יודעת כמה מוזר זה נשמע, אבל זה באמת ככה. וזה מוזר, והזוי, אבל כך זה.
לחדר נכנסת אישה נמוכה יחסית, שיערה השחור אסוף לגולגול מרושל ולצד עיניה החמות הבוהקות בירוק נעים, שוכבים להם קמטי צחוק. אני מחייכת, ומבחינה בבטן הענקית שהיא נושאת. היא לא נראית נערה, אבל כשאני חושבת על זה, את לא חייבת להיות נערה בשביל להדריך קבוצת תמיכה.
היא מתיישבת בקושי על המזרנים הפרוסים בכל רחבי החדר, מזרנים ריבועיים וצבעוניים, שהתחושה של סידורם מעלה תחושת שמחה עליזה וקטנה, אולי מרגיעה, אולי מחממת, אני לא יודעת. אבל התחושה ההיא, לא מניחה לרגע, ואליה מתלווה תחושת שייכות?…
אני מדגדגת את אנג'י בבטן וצופה בשפתיים הוורדרדות והבוהקות שלה מתעקלות לחיוך בלתי רצוני, חיוך של תינוק, שמשום מה הזכיר לי את האבא השפנפן שלה.
כשאני חושבת על זה, אני מתחילה להיזכר לאט לאט בתקופת ההתגברות הקשה על בריאן, תחושה שבחיים אל הרגשתי מקודם. ייאוש. ועוד להוסיף לתחושה ההיא את ההורמונים של ההיריון, טרגדיה. בכל המובן של המילה.
אני זוכרת, זה היה השבוע ה35, כמה שבועות לפני הלידה המתוכננת. הזעתי ברמות על, זזתי בקושי, והרגשתי שמנה מכל המובנים. ההורמונים לא הפסיקו להכות בגופי, גם אם ישנתי, שבעצם, גם זה לא ממש עשיתי.
אני זוכרת שעברתי ליד חנות צעצועים, ובחלון הראווה עמדה, או ליתר דיוק ישבה, בובת שפנפן וורוד. הבובה, ישבה לצד המון בובות כמוה. וכשהסתכלתי על הבובה, לא יכולתי שלא לחשוב על בריאן.
בחורים כמו בריאן, תמיד היו, ותמיד יהיו, אלפים. אבל בחורות כמוני, יש רק אחת. אביה, היא אחת. אותו רגע לא חשבתי פעמיים ונכנסתי לחנות בסערת רגשות.
דרשתי את הארנב בחצי מחיר, והזעתי על השולחן של המוכר כמו מטורפת. לא, לא מגיע לבריאן שישלמו עליו 20$, זה יקר ולא מצדיק כלום. בכלל.
אני זוכרת איך יצאתי מהחנות באושר, מזיעה כמו מטורפת ופתאום קופאת מקור, אבל בכל זאת מאושרת. והבובה, ששכבה שם וחיכתה לבואה של אנג'י המתוקה שלי, היא זו שעזרה לי להתגבר. כן כן, בובת שפנפן וורוד ומטופש, עזרה לי להתגבר על נושא כזה טרגי בחיי. אני מחייכת שוב ומרימה את המבט. זהו, עכשיו אני מרוכזת. אני שומעת צחוק ומבחינה שאנג'י התעוררה. נו טוב, התפוח לא נופל רחוק מהעץ…