My Joy | 5

אני מסתכלת על הכפות רגליים שלנו חוצות את המדרכה המרוצפת מלבנים צבעוניים, עד כמה שגווני חום הם צבעוניים. אני מנשקת את המצח של איילין הקטנה בעודה רצה ליד רגליי, ריצה מטופשת, ונפילה. אבל איילין שלי, היא קטנה.
אני מביטה באמה הולכת לצידי והחשש המוזר הזה עולה ומופיע על הפנים שלה. אני מחייכת ולוחשת 'הכל יהיה בסדר', בתקווה שהיא שומעת, ואיילין שלי לא.
היא מחייכת גם, מה שגורם לי להאמין כי שמעה את מה שאמרתי, והבינה את הכוונה שלי. אני מסתכלת על הבטן שרק גדלה וגדלה מיום ליום, מעצבת לעצמה חיים משלה. אני מלטפת אותה בעדינות שבחיים לא ידעתי שהייתה לי. הייתי רוצה לנשק גם אותו, הקטנצ'יק שבבטן, אבל אני לא ממש מגיעה לשם.
תמיד חשבתי על כמה יהיה קשה לגדל ילד, ובטח ששניים, בלי אבא. כמה יהיה קשה לספר לו שהכל עובר, אבל בכל זאת לא. שהתמיכה ה'אבהית' לא תגיע ואף פעם לא באה.
ובכל זאת, איילין שלי, בת שנתיים ועדיין, אמא היחידה שקיימת. אמא, וסבתא שגרה קומה אחת למעלה. סבתא, שגידלה אותי בדיוק מאותן הסיבות שבחתי ללדת את הילדים שלי.
כמו תמיד, אני לא מוצאת סיבה להתבייש, וגם אף פעם לא אמצא. אני חכמה, אבל גם אם הייתי זונה מטומטמת לא היה לי במה להתבייש, ככה ש, זה בא משני הכיוונים.
אני מלטפת את הראש של איילין שממהרת ליפול שוב, ולקום מחדש. ילדה כל כך חזקה, הייתי חושבת שכל ילד יתחיל לבכות בשלב הזה, אבל היא עקשנית, והדמעות שלה פשוט לא יוצאות.
אני מרימה אותה ומנשקת את השפתיים העבות, הוורודות, והמזילות ריר שלה. לא אכפת לי כמה זה ישמע מגעיל מהצד, המתיקות שלה חוצה גבולות. אני מחבקת אותה חיבוק חם ואוהב, כמו שאני תמיד עושה, ומלטפת לה את הגב. היא מניחה את הראש שלה על הכתף שלי ועוטפת את הכתפיים שלי בזרועות הקטנות והקצרות מדי. אני מחייכת פעם אחרונה, לפני שאנחנו רואות את המרכז בו המפגשים מתקיימים. אני שומעת את הנחירות הקטנטנות והמתוקות שלה, וצוחקת. הנה אנחנו הולכות, איילין שלי.