My Joy | 27

קשה לי. קשה לי לנשום כשהוא לידי. קשה לי לתפקד כשהוא לידי. במיוחד, כשאני מחזיקה את אחד הסודות שישפיעו על חייו בצורה הכי מפגרת שיש. אני מסתכלת על ג'וי, חובט בחזיהו עם האגרופים הקטנים. אני מחייכת. אני מרימה צנצנת עוגיות ושואלת אותו במבט. הוא מניד בראש בתור לא.

אני מניחה את הצנצנת. הקור עדיין עוטף אותי כמו שמיכה שלא מתפקדת כמו שצריך. אני משפשפת את הידיים אחת בשנייה בתקווה שיעזור. לא, לא עוזר. בכלל לא. אני מנשקת את המצח של ג'וי.
אני קרובה אליו. הניחוח המשכר של הבושם שלו. הוא מסתכל עליי. שוב הטעות הזאת. שוב, דרך מבט אחד. כל מה שחסר הוא המבט הזה, שהביא אותנו למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. יותר נכון, אותי. הוא…. אני בספק אם הוא בכלל מודע.
הוא מקרב את השפתיים שלו, עד שאני יכולה להרגיש את הנשימות החמות שלו מתנגשות לי באף הקטן. אני משפילה מבט. ג'וי. ג'וי…

אני מושכת את ג'וי מבין זרועותיו, ומנסה להתעלם ממנו. מהתחושה, מהמתח בינינו. מהלחץ הזה שאני מתה להיפטר ממנו. אני מחייכת ומתנצלת בעיניים. הוא מגרש בראש ומסתכל לכיוון אחר. יופי, מאי, את פשוט מדהימה. פאק. שיט.

אני תוהה מה יקרה אם ניתן לטעות להחליק שוב. אני יודעת שזה שגוי, אבל אני כבר מזמן לא נמצאת על הקרקע. אני מסתכלת עליו. מבט חטוף. הוא מושך עוגייה בסתר ונוגס בה בעדינות. אני צוחקת. לא, אני לא אעשה את הטעות עוד פעם. ההחלטה הכי נכונה בשבילנו. בשבילי.

אני מתקרבת לסלון ומתיישבת באי נוחות על הספה. אני נושמת עמוק. הוא לא מסתובב, לא לרגע. הוא מתקדם למקרר ושולף בקבוק יין. הוא מרים אותו אליי, כמו שואל כזה. אני חושבת שנייה ובסוף מוותרת על הלגימה וחצי שחשבתי עליה. הוא מושך בכתפיו וסוגר את המקרר, טריקה, ורעש של ה'סחוס' של המקרר נצמד אחד לשני. אני נושמת שוב, והוא מתיישב לידי. הוא מוזג את היין מולי. כמה שזה מגרה. פאק.

אני מנסה להתעלם. לא עובד לי. הוא מרים את הכוסית שלו, ומשאיר כוסית ריקה לצד הבקבוק עם הנוזל האדום שאני כל כך רוצה.
ככה עוברות להן 30 דקות של רוצה, בהן הוא גומר לפחות חצי בקבוק. הוא הסתכל עליי, בפעם הראשונה מאז שהתיישב.

אני בכלל לא שמה לב והשפתיים שלו נצמדות לשלי בתשוקה עצורה. אגרסיביות, חסרת כל רוך או עדינות. אני מרגישה את הטעם של היין, מחליק לי במורד הגרון. אותו הטעם שאני מנסה להתעלם ממנו, אותו הטעם שבחיים לא אשכח….
אני מתמסרת.