My Joy | 26

"איך עוברים החיים?" הוא שואל אותי ומנווט את דרכו בשכונה\עיר\אין לי מושג. השפתיים שלי מתעקלות לחיוך מזוייף, במבט אני מחפשת אחרי מקום לזרוק בו את המגבון. שיט. נתקעתי.
"בסדר…" אני עונה. פאק, שקרנית. אני מביטה בו מבט חטוף, רק בשביל לקלוט איך השתנה. הוא לא השתנה כמעט ובכלל. התבגר, נעשה חתיך יותר. מושך יותר.

לא, די קרוליין, תתאפסי. אסור לך לחשוב על זה. הוא לא סטוץ של משיכה או חוסר היגיון. את לא יכולה, הוא קרוב אלייך מדיי. שוב, ההיגיון אוכל אותי מבפנים. אני פותחת את החלון, ומהססת. לזרוק את המגבון? שיט. לא אקולוגי. אני סוגרת את החלון ונשענת אחורנית. הוא לוקח לי את המגבון מהיד, ככה שאני יכולה להרגיש את החום המחוספס שלו נוגע-לא נוגע ביד הדקיקה והדי נשית שלי. אני מרימה את המבט אליו, והוא מחייך.

"מה קורה, קרו?" הוא שואל והקול שלו מתחלש קצת. יש שם נימה לא מוסברת של דאגה. אני ידעת שהוא דואג לי, הוא העבר המדהים והמתוק שלי. אני נושכת את השפה וממהרת ללקק אותה. הוא מסתכל עליי וצוחק. הצחוק שלו. פאק, מדהים!.. אני מחייכת חיוך מבוייש.
"כלום, סתם… המגבון הפריע לי" אני אומרת.מתרצת. ממתי אני כזאת ביישנית?! אני מסתכלת על הבטן, שבישיבה עם החולצה והכל נראית קצת בולטת. הוא מחייך ומסתכל על הבטן גם.

"השמנת, זה כל כך עדיף בשבילך" הוא מחייךומזיז עם השיער מהמצח שלי עם היד החמה והמחוספסת שלו. הוא מנשק לי את המצח, במגע הקטיפתי והחם של השפתיים העבות והבשרניות שלו.
"כן…" הוא לא יודע למה השמנתי. השיחה בינינו כל כך דלה, הלחץ פשוט מתפזר באוויר. אני מפזרת לחץ, אני מרגישה כמו מטהר לשירותים. פאק, אילו תחושות יש לי.

~~הוא עוצר את המכונית בפינה די מבודדת ליד חלקת אדמה שאף אחד לא מתקרב אליה. הוא אוחז בלחי הימנית שלי ומפנה את המבט שלי אליו. אל העיניים הבהירות והמדהימות שלו. אל השפתיים הבשרניות שכל מה שאת רוצה זה פשוט לטרוף אותן. הוא מתקרב, ונושך את השפה התחתונה שלי בצורה מפתה ביותר. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלהיסחף יחד איתו לתוך מערבולת עצומה של משיכה וחושים. אני מרגישה את האצבעות שלו מטפסות לי במעלה הגב, ואני לוקחת צעד נועז ומושכת את החולצה שלו החוצה. אני מסתכלת על הגוף, שהספיק לבנות לעצמו בצורה כל כך מושלמת. אני מנשקת את הכתף שלו בעדינות. אני מתנשפת בצורה לא נורמאלית.

נקישה על החלון….. עוצרת הכל. מאפסת.