My Joy | 25

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" אני מוצאת את עצמי צועקת על בריאן, שהוריד את האגרוף שלו כבר מזמן. אני מסתכלת על אח של מאי, שלא תקף אותו מתוך כבוד אליי, ואני מרגישה בושה לא נורמאלית.
"הוא נוגע… באישה שלי… הוא נוגע… בבת שלי!" בריאן מתרץ, באותו ביטחון עצמי שמתאים לו כל כך. לא זז מילימטר, מאיים רק במבט.

"אתה לא היית שם! היא לא הבת שלך, גם אם יש לה איפשהו חלק גנטי ממך! אני כבר מזמן לא האישה שלך, בריאן, אתה וויתרת. לא אני!" אני מתעצבנת עליו. אני מרגישה את הזעם מפעפע לי בעורקים ואת הרעש שמתחיל להיות ברחוב, נעלם. עכשיו זה רק אני, בריאן, והזעם. והזעם תוקפני, או או כמה שהוא תוקפני.

"לכי תזדייני! מפגרת, מה את חושבת, שכולנו בנויים מחומר אבהי?! שכולנו רוצים להפוך לאבות בגיל כזה?! תעשי לי טובה, אביה!" הוא צועק. אני יודעת שהוא רוצה להישבר. זאת בעיה שלו. אני שומעת צעדים. זה אח של מאי. הוא מסתכל עליו במבט חודרני.

"לא, לא כולנו. אבל אם כבר הכנסת אותה להיריון, תיקח אחריות." הוא אומר. הוא תופס את היד שלי. הוא לוקח אותי חזרה לעגלה ואנחנו משאירים את בריאן שם. אני בשוק מהצעד הבוגר שהוא עשה. אני בשוק מעצמי. לא חשבתי שאוכל להתמודד עם בריאן בצורה כל כך טובה.

"תודה… על הגב" אני אומרת. הוא מחייך חיוך קטן. ככה הוא הוביל אותי, עד לדלת של הבית. בשתיקה. ואולי עדיפה השתיקה. שנינו היינו צריכים זמן להירגע.
אני מרגישה רטט בכיס שלי, אני מוציאה את האייפון… הודעה
'אני רוצה לקחת אחריות'.