My Joy | 24

אני יורדת במורד המדרגות מבועתת, הפחד והאימה אוכלים אותי מבפנים והנשימה שלי נעצרת מהדממה שאחרי.
אני יורדת את המדרגה האחרונה ומסתכלת על דונה, שוכבת בשלולית דם קטנה. היא מעולפת. מה לעשות ?!… אני נכנסת לפאניקה. פשוט היסטרית.
אני מתקשרת לבית חולים. צליל המתנה, ממש יופי. אני מעיפה מבט חטוף בדונה שנייה לפני שעונים לי. אני מדברת, אבל אפילו אני עצמי לא מבינה את המילים שלי. הפחד, אוח. שיקפוץ לי. אני נותנת להם את הכתובת, ומתיישבת ליד דונה. אני לא יודעת מה לעשות, אפילו את הקטנים שלי השארתי לבד רק מהפחד שקרה משהו איום ונורא. וצדקתי. עוברות כמה דקות ואני שומעת דפיקות חזקות מכיוון הדלת, ואחריהן כמה צלצולים בפעמון. אני מתקדמת לדלת בצעדים מהירים ומסובבת את המפתח שבמנעול. מזמן איבדתי את עצמי, ואת התחושה באצבעות. אבל אני מנסה להירגע. אני ממקדת את המבט באלונקה. אני מרגישה נגיעה קלה בכתף. אני מסתובבת, בחור בהיר שיער ועיניים מסתכל עליי ברחמים.
"את רוצה להצטרף,גברת?" הוא שואל ומסמן עם היד לבחורים שסוחבים את האלונקה, להמשיך בלעדיו. הקול שלו עמוק ומרגיע. אני מתאפסת.
"יש לי למעלה… תאומים" אני אומרת ומצביעה עם האצבע המורה לכיוון התקרה. שיט, מפגרת. הוא מכחכח בגרון.
"בואי תראי לי, אני אישאר איתם ואביא אותם כשתתקשרי…" הוא מציע. מושלם. אני לוקחת אותו במעלה המדרגות לחדר שינה שלי, בתקווה שלא יחטט לי במגירות או משהו בסגנון. אני מתנצלת על הבלגן, נותנת לו את הטלפון שלי, וממהרת לרוץ לאמבולנס. אני מספיקה להיכנס בדיוק בזמן שדונה פותחת את העיניים.
"מה קרה?" היא שואלת, רואים עליה שהיא מטושטשת.
"עברת הפלה טבעית…" אומר אחד מהבחורים שמטפלים בגופה. אני מרגישה את הדמעות עולות לי בעיניים, ואת הרחמים כלפי דונה והתינוק המתוכנן שלה. אני מסתכלת עליה, היא מתייפחת, ומאבדת הכרה…