My Joy | 1

כשרשמתי אותי ואת אנג'י הקטנה לחוג ההוא, לא בניתי על 'חיים מאושרים', או 'חברות לנצח'. בניתי על תמיכה מסוימת, לא בשבילי, בשביל אנג'י הקטנה שלי שאני כל כך אוהבת. בשביל השלמות של חיי העולם הקטן שלי, שגדל מפעם לפעם בלי שארגיש.
אני צופה בה גדלה מרגע לרגע, בשיער הקצר והמתוק שלה שמלטף את העור הבהיר, העיניים הכחולות והקפואות שלה, שבהבעתן מזכירות לי את אביה השפנפן, והלחיים הסמוקות והמתוקות.
כפי שבטח די משתקף מהמילים הקודמות, כן, העולם שלי לא נוצר באופן מתוכנן, והשינוי הענק שהביאה איתה האהובה הקטנה לא הפך את החיים שלי ל'פרוסת עוגה', או משהו מתוק. לא, הם לא מתוקים, ואף פעם לא היו.
אנג'י שלי נוצרה כשהייתי בת 17, כמה חודשים לפני יום הולדת 18, והגילוי שלה… היה קשה. היה קשה להודות ולהתמודד עם משהו שלא הכנתי את עצמי אליו. היה קשה להתבגר בשנייה ולהציב לעצמי מטרה שבכלל לא תכננתי שתהיה קיימת.
כשסיפרתי לבריאן, אבא שלה, הוא השתפן. זה הדף אותי כמו שלא הרגשתי אי פעם. זה היה כואב, זה היה בום אחד ענק שניפץ לי את החיים למיליון רסיסים. וההתמודדות? לא יכולה לשקר, היא הייתה מאוד קשה.
אבל התוצאה של השטות הזאת, מדהימה. התוצאה גרמה לי להתבגר ולהבין מה אני רוצה מעצמי. אני מודה לבריאן, כי כמה שהיה חרא, באותו משפט הוא העניק לי את הדבר שהכי חשוב לי בעולם. את הדבר שמעלה לי חיוך על השפתיים כל בוקר.
אני קמה כשאני שומעת את הבכי המתוק שלה מתוך העגלה הגדולה והמצועצעת שלה. היא שוכבת שם, וזזה מצד לצד. היא משחקת בצעצוע שלה אבל שוב מחפשת לינוק. אני מחייכת, מרימה אותה ומוציאה את האגרוף הקטנטן מהפה. אני מתיישבת ליד החלון ומניקה אותה. אני יודעת שאני מאחרת לחוג ההוא, ואני ידעתי מההתחלה שאאחר. הילדה הקטנה שלי יותר חשובה מהכל.
"אבי מתוקה, יצאת כבר עם אנג'י לחוג ההוא?" אמא שלי מופיעה בדלת במפתיע עם מגבת מטבח ביד, ומנגבת את הידיים שלה. נראה שהיא עובדת קשה במטבח, אני מפרגנת לה בחיוך ומרימה קצת את הראש של אנג'י.
"את מניקה? למה לא נתת לה פורמולה או משהו.? היא יכולה להחזיק באופן עצמאי, לא?" אמא שלי מביטה בי בזוג העיניים החומות שלה ומסדרת את השיער השחור שאסוף בקוקו מרושל.
אני מנידה בראש בתור לא קצר ומביטה באנג'י שנצמדת לי לחזה. היא רעבה. אני לא יכולה לתת לה פורמולה ככה. אני מחכה בערך חצי שעה עד שהיא שבעה, ואז קמה ומוציאה לה גרעפס. היא מסתכלת עליי בחצי מבט ונרדמת. פניי המלאך הבובתיות שלה כאלה מקסימות, שאני מנשקת את המצח שלה ומחזירה אותה לעגלה. אני יוצאת מהבית עם תחושת ניצחון. כי לא משנה איפה אני מתחילה, יש לי גב, וקוראים לה אנג'לינה קולינס.