Monster – מפלצת: פרק 4.

*אני חייבת להודות לכן פשוט תודה ענקית, רק התחלתי וכבר יש קוראים- אני ממש מעריכה את זה ומודה לכן אתן מדהימות! 3> אבל אם ויש איזשהו תיקונים או ביקורת אני יותר מאשמח לשמוע ומי שרוצה לקרוא את ההקדמה היא נמצאת בפרופיל שלי D: **

~

184 ימים זו תקופה ארוכה. איך אדם מרגיש כשהוא מוחזק במשך 184 ימים בשבי?
בדידות זו כבר לא החולשה. גם הגעגועים כבר מתפוגגים לאט – לאט. הידיעה שיש מישהו שיבוא להציל אותך כבר נמחקת מהמוח.. אתה באיזשהו מקום.. מתפרק מהעולם, מהמציאות. ממש כמו חתיכת פאזל, הרי כל אחד מאתנו תורם משהו לעולם הזה. כל אחד מאתנו הוא חלק בלתי נפרד מהעולם הזה. אולי עכשיו אנו לא שמים לב אבל אולי יום אחד נעשה משהו גדול שישנה את העולם, ונכון לעכשיו, המשפחה והחברים שלנו זקוקים לנו, כמו שאנו זקוקים להם. אנחנו חלק מהפאזל הזה, כולנו, בדרך פלא קשורים אחד בשני, גם עם האוייבים הכי גדולים שלנו והאנשים הכי רחוקים מאתנו, כולנו קשורים אחד לשני ויוצרים את הפאזל הבלתי נגמר הזה שנקרא העולם.
אבל אני כבר לא חלק מהפאזל הזה יותר.
אתה יוצר לעצמך עולם חדש. תמונה חדשה. חיים חדשים.
אני יצרתי לעצמי חברים חדשים.
זה כבר לא לנסות להיות טובה ולקוות שיצילו אותי.. זה כבר הקצין לכת.. זו הישרדות.
זו הישרדות לחיות בעולם שבו רק אני כלולה, לחיות בתוך בועה שמנותקת מהכול, איני יודעת מה חדש בחדשות, או איזה ציור היום המורה בקשה לצייר בשיעור אומנות, או איך אבי חגג את היום הולדת שלו, אני כבר לא קשורה לזה, אני התנתקתי, אבל אעשה הכול בשביל לחזור.. אך לבינתיים, אני חייבת לשרוד ולהישאר חזקה עד לרגע הנכון, איני יודעת מתי זה יקרה, אבל כשזה יקרה אני אהיה מוכנה וזה יהיה הניצחון שלי, ההישרדות שלי שהגיעה לקיצה, אני בטוחה שאיני אחכה כאן עוד הרבה זמן. אני בטוחה שארבעת הקירות האלו יפסיקו לנעוץ בי מבטים בקרוב, אני בטוחה שהוא לא יהיה חלק מהחיים שלי יותר.. אני בטוחה שאני לא אהיה קשורה לחדר הקטן הזה יותר ואני אקח כל חלק וחלק ממני חזרה הביתה בלי להשאיר דבר.
התבוננתי בזוג הכיסאות שהלבשתי על אחד את הסריג האדום שאמי ארזה לי ועל הכיסא השני את השמלה הכחולה והמכוערת.
"מפלי הניאגרה הם מפלי מים אשר זורמים בגבול שבין קנדה לארצות הברית. הם מחולקים למפלים האמריקאיים ולמפלים הקנאדיים, הנקראים גם, 'מפלי הפרסה', מפלי הניאגרה הם בעצם המפלים הכי גבוהים בעולם". הקראתי מהספר מדעים שארזתי באותו הבוקר לזוג החברות שלי, לאחת קראתי טרסה, אחת מהן זו אני, עם השמלה הכחולה והשנייה זו קים, אני מתגעגעת אליה.
"טרסה מילר, עני לי בבקשה על השאלה הבאה, מהו גובהם של המפלים?" חכתי לרגע לפני שהשתעלתי במקצת, "51 מטר". אמרתי בקול צפצפני, הרמתי את ראשי, "כל הכבוד טרסה! את כל כך חכמה!". קראתי באושר, "הנושא הבא שלנו הוא הסופר הבריטי של ספרי המדע הבדיוני דאגלס נואל אדמס, שהוא נולד ב..-" אבל זה נהיה מייאש, סגרתי את הספר והנחתי על השולחן לפני שצנחתי על המזרון, מביטה בציור שציירתי על הילדה המחייכת, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, למה אני לא מצליחה להוציא את החיוך?
תפסתי את ראשי בין ידיי, העולם שבו רק אני כלולה מתפרק, ובכך, אני מתנפצת.

ציירתי ידית על הדלת ומנעלות שלצדו מפתח, אחזתי במפתח המצויר שלי והעברתי את ידי למנעול, כאילו ואני ממש מסובבת שם מפתח, לאחר מכן העליתי את ידי אל הידית המצוירת והורדתי את ידי ו.. ואני חופשיה בדמיון שלי.. כמעט. דפקתי את ראשי בדלת לפני שנקשתי על הדלת, לכל הרוחות, אני גוועת. הוא מתכוון להרעיב אותי עוד הרבה זמן?!
החלטתי להעסיק את עצמי בכל דבר אחר חוץ מבמחשבות אומללות על עד כמה החיים שלי מבאסים, הרוסים, עד כמה אני כזו חסרת אונים ומסכנה ועדיף כבר למות. אני אעשה הכול רק לא לחשוב או להרגיש ככה, כי אני יודעת שהוא לא שווה את זה!
החלטתי לצייר את החתול השמן שלי שאימא זרקה מהבית כי הפרווה הג'ינג'ית שלו לכלכה לה את כל הספות, ציירתי אותו על הקיר לצד הציור שלי כפי שאני רוצה לזכור ולראות בי, לאחר עשר דקות סיימתי ונשקתי לו נשיקה קטנה לפני שנשכבתי על המזרון, נועצת מבט בתקרה ומנסה לדמיין בראשי את הרגע המאושר ביותר האחרון שאני זוכרת.

-פלשאבק-

התאפרתי באיפור של אימא למרות שהיא לא מסכימה, שערי היה אסוף בחצי קוקו מבולגן ועל צווארי התעופף צעיף נוצות כתום ושלוש שרשראות ארוכות עטורות חרוזים צבעוניים, יכולתי לשמוע את הרעש מחדר הטפירה של אימא, היא אוהבת לשמוע מוזיקה ולשיר תוך כידי זה שהיא תופרת, יכולתי גם לשמוע את אבי עולה במדרגות ושר בזיופים קולניים.
"אישה יפה שלי!!". הוא קרא לה, הצצתי בחצי מבט וראיתי אותו מוזג לה כוס יין אחת לפני ששניהם השיקו כוסות וצחקו, ברגע שהם התנשקנו מיהרתי להסיט את המבט, איו.
נעלתי את נעלי העקב של אימא שלי, מביטה עוד מבט אחרון במראה, אני ממש אישה קטנה ויפה! גיחכתי מהמחשבה על כך לפני שבצעדים חדורי ביטחון יצאתי לכיוונם, אמי החלה לצחוק ואבי התקדם לעברי.
"טרסה! נסיכה שלנו!". הוא קרא, מושך אותי ומרים אותי על ידיו, לפני שפרס את ידו לעבר אמי, החתול שלנו התכרבל בין רגליו, אמי רצה אל זרועותיו והניחה את ראשה על הכתף שלו לפני ששלושתנו רקדנו ביחד לצלילי השיר, שרים ידיו ומתחבקים, לא מסוגלים להוריד את החיוך.
"אני אוהב אותכן!". אבא שלי אמר בקול כנה.
"אתה האבא הכי טוב בעולם!". נשקתי ללחי שלו.
"אני כל כך בת מזל.." אמי מלמלה וליטפה את שערי.
אנחנו המשפחה הכי טובה וחזקה בעולם.

– סוף פלשאבק –

אחרי יומיים אבי לקח אותי לבר, אחרי שלושה ימים רבתי עם אמי בבוקר, ונחטפתי.
אבל עדיין, למרות היום, הזיכרון הזה העלה בי חיוך. אני מתגעגעת אליהם.
האור נכבה, לילה. עוד יום עבר ושרדתי, שמרתי את הדמעות למחר. וגם מחר אני אשמור את הדמעות ליום שלמחרת. את הפחד אני אשמור בלב ואהפוך אותו לדחיפה שלי.
עצמתי את עיניי והתכרבלתי בסמיכה, מוכנה לצלול בחלומות שלי במים הכי עמוקים ולרחף עד אין סוף על העננים הכי גבוהים.

"העלמה מילר איך הצלחת לברוח מהחוטף שלך?" ראייתי את השמלה טרסה.
העברתי לה את בקבוק המים המדומה כרגע למיקרואופון, "אפשר לומר שהצלחתי להביס אותו".
תחשבי על שאלה טובה, "אבל הוא לא חזק וגדול יותר ממך?"
מה עכשיו לענות? מה עכשיו לענות? אה, יש לי! "זה לא חשוב.. בסוף הצלחתי להכניע אותו, הוא מפסידן..-"
"צחצחת את השיניים שלך לפני או אחרי שהכנעת אותו?" לפתע קול הקפיץ אותי וגרם ללבי רק לרגע להיעצר. לעזאזל עם האינטרקום המחורבן הזה! "מה זה היה לעזאזל? עני לי כשאני מדבר אלייך!"
הסטתי את ראשי לאט, מנסה להשתלט על קצב נישמותיי המהוססות, התכווצתי מבפנים וחשתי פקעת אחת של עצבים, "כ-כלום.. הפחדת אותי".
היה רגע של שקט, "צחצחת את השיניים שלך?" הוא שאל בשנית.
"כן". עניתי כמו מכונה.
עוד פעם השקט המורט עצבים הזה, "שטפת את הצלחת שלך?" הוא שאל, העברתי את מבטי אל צלחת האוכל שלי, היא עדיין לא הייתה שטופה. שיט. שיט.. אני לא מאמינה.. לא..
"כן". אמרתי בשקט.
"את חייבת לציית לי". הוא אמר לפתע.
נעמדתי לאט – לאט, "כן.. אני..-"
"צייתי לי". זה נהיה אגרסיבי.
עצמתי את עיניי, "כן, אני אציית לך".
"צייתי לי! צייתי לי! צייתי לי!". הוא חזר על עצמו כמו דיקטטור, עצמתי את עיניי והשפלתי את ראשי, לבי עוצר ומחסיר פעימה, בטני מתהפכת ודמי קופא בעורקיי כל פעם מחדש, "ציית לי! צייתי לי!". לא, די.. די בבקשה, אני אציית.. רק תפסיק, "צייתי לי! צייתי לי! צייתי לי". הוא לא הפסיק לומר, עצמתי את עיניי והתכווצתי, מרגישה שהמילים האלו שוברות אותי מבפנים ומרסקות אותי, קורעות אותי לגזרים ומוציאות אותי משפיות דעתי, רציתי לצרוח.
הלכתי לעבר הצלחת והחלתי לשטוף אותה, "צייתי לי, צייתי לי, צייתי לי!". הוא לא הפסיק לומר.
"צייתי לי, צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי". זה.. זה.. אי אפשר.. די, בבקשה, תפסיק.. הרגשתי שאני מתחילה לאבד את הכוח בברכיי.
"צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי!!". הוא צווח.
הצלחת כמעט נפלה מידיי.
"צייתי לי! צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי!".
ראותיי עלו באש ולבי הלם בפראות, דמי נזל מפניי ודעתי השתבשה בין רגע, החנקתי יבבה חלושה, לא.. לא אסור לבכות..-
"צייתי לי". לא. "צייתי לי". לעולם לא. "צייתי לי". אני.. -"צייתי לי". בסדר! בסדר! אני אציית, בבקשה, די!!
"צייתי לי!!!". הוא אמר וניתק בדיוק כשסיימתי לשטוף את הצלחת. נפלתי לאחור על הקיר, קוברת את ראשי בין זוג כפות ידיי לפני שנפלתי לאחור חסרת כוחות. 'צייתי לי..' אני שייכת לו. עצמתי את עיניי, מוחה דמעה בוגדנית.
הוא מפלצת. והוא רוצה להפוך גם אותי. זה סיוט.
נעמדתי ולקחתי את הקצפת שהוא שכח כאן מאתמול ומרחתי על ידי במקצת, אני אעבוד עליו, אני אגיד לו שנכביתי, שיש לי מין בועות על היד והוא יהיה חייב לקחת אותי לרופא!

הוא נכנס, התבוננתי בשעון שהוא הביא לי, כבר 19:00 בערב בול, שמתי לב כבר שתמיד בשעה הזו אני מקבלת ארוחת ערב ואחרי שעתיים, בשעה 21:00 בול יש כיבוי אורות, ובשעה 08:30 הוא מדליק לי את האור. למה הוא מכביד על זמנים כאילו ואני בבית ספר או משהו כזה? מעניין למה הוא חטף אותי, למה הוא הסתכן ככה, אני בטוחה שזה לא בשביל למצוא חברה מסוימת, הרי אנחנו בכלל לא מדברים.
אוקי, ההצגה מתחילה.
"נכביתי ביד, זה ממש כואב… זה שורף לי.. אני לא יודעת מה זה.. בבקשה, אתה חייב לקחת אותי לרופא.." אמרתי בקול מיילל והראיתי לו את מפרק כף ידי, "אני חושבת שזו כוויה.."
הוא אחז בידי ורק לרגע הביט בי לפני שהחזיר את מבטו לידי, לא יכולתי לפרש את הבעת פניו אבל ברגע שהוא העביר את אגודלו על הקצפת והבין ששיקרתי לו יכולתי לפרש מצוין את ההבעה הכועסת והמוכרת הזו.
"ילדה מפגרת. אם את משחקת ככה באוכל לא מגיע לך אוכל, את גם ככה לא צריכה לאכול". הוא גיחך, "את שמנה מידי".
הוא לקח את הצלחת של ארוחת הערב בחזרה מחיקי ונעמד, מפנה לעברי את גבו, אני חייבת לעשות את זה, הדלת פתוחה, זה עכשיו או לעולם לא.
קפצתי לעברו, "הצילו!!!" צווחתי, "מישהו!! בבקשה!! הצילו!!!".
הוא הניח את הצלחת על השולחן לפני שתפס בי מאחור והרים אותי באוויר כאילו ואני שק, "אין אף אחד שישמע אותך! אין אף אחד שיריח אותך אפילו לא כלב גישוש מחורבן! את יודעת לאן הקולות שלך הולכים? לגג! ושם אף אחד לא נמצא ואף אחד לא יהיה! אני מציע לך לסתום את הפה שלך!" הוא הניח אותי בחזרה על הרצפה לפני שמשך בידי וגרר אותי ל.. למחוץ לחדר!
"אני רוצה להראות לך משהו, בואי". אוי לא, זה לא הולך להיות טוב, כשיצאנו מהחדר הייתי בתוך מין ריבוע קטן כזה מוקף בשלוש קירות וממולי דלת מבטון מלאה באדמה שדבוקה לה, "את רואה את הדלת הזו?" הוא שאל, הנהנתי והוא החל למשוך בחוט שהיה מאוד גבוה ולעולם לא אצליח להגיע אליו והדלת לאט – לאט נפתחה וחשפה באיטיות מסדרון די חשוך ומדרגות בקצהו, זהו זה.
התכוונתי לרוץ אבל הוא בין רגע משך בי לאחור, דוחף אותי לעבר הקיר, רק לרגע כאב לי אבל בלעתי את הצריבות והוא טרק את הדלת הזו.
"תן לי ללכת!". צווחתי עליו.
"למה לי? אחרי שבניתי לך חדר כל כך יפה?! לעולם לא!! את תקועה כאן אתי לנצח וכדאי לך להבין את זה!! לנצח!!". הוא סטר לי, גורם לי לעוף לעבר החדר לפני שטרק גם את הדלת המוכרת בפניי.

שכבתי על המזרון לצד השמלה טרסה שלי, "טרסה.. קומי". לחשתי, "קדימה טס.. תתרוממי.." קרבתי את השמלה לחכי, "שרדת עד עכשיו 188 ימים.. את יכולה".
אבל הרעב לא אפשר לא לי ולא לשמלה להתרומם. הרעב עקץ את בטני ואכל אותי, קרע אותי מבפנים, הוא אינו יכול להרעיב אותי, לא אכלתי דבר ולא שתיתי דבר במשך שלושה ימים.. הבטן שלי והקרקורים שלה מהדהדים בכל פינות החדר, אני חייבת להכניס משהו לפה עכשיו.. אלוהים בבקשה, עשה נס, אני לא מבקשת יותר מידי, רק פרוסת לחם עם מרגרינה, או כוס שוקו.. אני חייבת להכניס משהו לפה ולגרון היבש שלי למלא את החלל שגם ככה ריק.. התכווצתי בכאבים.. בבקשה.. בבקשה תביא לי אוכל.. אתה לא יכול להרעיב אותי ככה.. אני לא חיה, אני לא מפלצת, אני בסך הכול ילדה.
הראש שלי החל לכאוב, החלשתי לחוש שהחולשה שלי קורעת אותי מבפנים ומרסקת את עצמותיי, שוברת את איבריי ומכבה את מערכותיי.
אולי אני פשוט אנסה לדבר אליו?
התרוממתי לאט – לאט והתקדמתי לעבר האינטרקום.
"אתה שם?" שאלתי בקול עדין, ראיתי שאין תגובה, אבל המשכתי לנסות, "בבקשה, אני באמת רעבה". התחננתי, מחכה לתגובה, ראשי היה מושפל, חשתי מבוישת, "בבקשה, הבא לי משהו לאכול.. אני כל כך רעבה. אני אהיה טובה, מבטיחה". התקדמתי עוד קצת, בבקשה.. בבקשה תענה לי, תגיד משהו, אני לא יכולה יותר. שלבתי את ידיי בחצי חיוך, "אני אשמח אם תביא לי קצת סוכר, זה יהיה בסדר רק סוכר? טרסה באמת מאוד רוצה משהו לאכול. בבקשה".
טוב למה הוא לא עונה כשאני מדברת אבל כשהוא מדבר אני חייבת לעזוב הכול ולדבר אתו?
"תגיד משהו". ידיי נפלו לצדי גופי, "תגיד משהו!". צעקתי בקול קשה, ידי אוחזת בקיר ופניי מתקרבות אל האינטרקום, דמי בוער בעורקים, "בבקשה, אני חייבת לאכול משהו!". המשכתי באותו הקול, "לא אכלתי כבר כמעט ארבעה ימים! אני חייבת להכניס משהו לפה.. אלוהים!" צווחתי, "אתה באמת רוצה שאני אמות או משהו?" התנשמתי בכבדות, "בבקשה, אני חייבת לאכול משהו! כל דבר! כל דבר! אני אוכל הכול!". דפקתי את ידי בקיר מתעלמת מהכאב, הרגשתי שאני עומדת להשתגע, אף פעם לא נהגתי לצעוק, הוא מוציא את הרע שבי.
"מה שזה לא אהיה, אני אוכל את זה! רק תביא לי כבר משהו מחורבן לאכול! משהו אחד לאכול, בבקשה!!". התחננתי צועקת אל השממה, עיניי הצטמצמו, "אתה לא יכול להרעיב אותי.. בבקשה". קראתי, חשה את קולי נסדק ונשבר, ידי צנחה מהקיר, התקווה מתחילה להתפוגג, "בבקשה". התחננתי, "בבקשה, בבקשה.." לחשתי כבר. אבל עדיין, לא היה קול ולא עונה.
השפלתי את ראשי, הדמעות עומדות לי בעיניים, אני לא יכולה לקחת את זה יותר.
"אני רוצה ללכת הביתה". הרמתי את ראשי, "בבקשה, החזר אותי למשפחה שלי".
שקט. שקט. שקט. קברתי את ראשי בין ידיי ובכיתי בשקט, אני לא יכולה יותר.. אני לא יודעת.. אני לא יודעת מה כבר עוד לעשות.. אני לא יודעת איך אני מסוגלת להתמודד.. אני לא יודעת איך אני בורחת מכאן, אני בחדר מתחת לאדמה, אף אחד לא יודע מי לקח אותי, אף אחד לא יחזיר אותי. אני לא יודעת אם זה בכלל ייגמר יום אחד.. אימא.. אימא.. אימא..
"אני רוצה את אימא". יבבתי בשקט, "בבקשה, בבקשה.. תגיד משהו". התחננתי.
"צייתי לי". לפתע הקול הקשוח שלו נשמע, כקול ירייה, חץ אל לבי, כדור אל נשמתי, שובר אותי.
התרחקתי לאט – לאט, "צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי".
"צייתי. צייתי. צייתי. צייתי. צייתי לי. צייתי לי".
מה הקשר?
"צייתי לי. צייתי לי. צייתי לי!".
נפלתי לאחור על הכיסא, משפילה את ראשי אל ברכיי, הסכר נפרץ.. הדמעות יצאו ללא כל שליטה.. ולבסוף, "צייתי לי. צייתי לי".
רצתי אל האינטרקום וצרחתי את הצרחה של החיים שלי.