Monster – מפלצת: פרק 3.

הלכתי הלוך וחזור במרחב הקטן והמרובע שלי, ראשי היה מושפל ומחשבותיי הועסקו ברגליי, המקום הזה כל כך קטן. חשבתי. הוא מחליא. מעניין לאן הוא הולך? הוא הולך רחוק מכאן?
אני בטוחה שאבא בדרך, אני בטוחה שאבא רק עוד כמה רגעים יפתח את הדלת ויוציא אותי מהחדר הזה, אני לא יכולה להישאר כאן לנצח, זה.. זה לא הגיוני פשוט. להישאר כאן, לבדי, בלי אף אחד אחר לדבר או לשחק אתו, רק אני וארבעת הקירות האלו שמייאש לבהות בהן בתמיהות.
אם הוא לקח אותי, למה הוא לא משחק אתי? למה הוא לא מתייחס אליי? עד כמה טיפש הוא יכול להיות וגס רוח לעולל לי דבר שכזה ועוד להיענש אותי בגלות, הוא צריך להיענש ולהיות בודד! לא אני!
החלתי להתגעגע לאור השמש. ולתחושה של הדשא על כפות הרגליים היחפות שלי. אני מתגעגעת לגן ירק שאנו מגדלים מאחורי הבית. כל הדברים האלו שלא.. לא הייתה לי משמעות אליהם בעבר.. פתאום הם.. הם פשוט כל כך.. חסרים. הלב שלי התכווץ לפני שהתיישבתי על המזרון.
מי האמין שכל כך נזדקק לשמש? הרי שבלי השמש אין לנו חום או אור להתענג אליהם בשקיקה לעוד, לחוש אותן על פנינו ופשוט לחייך. אלא רק זיוף, קור וכיעור. אני שונאת את המנורה הזו. אני שונאת את העובדה שהצעקה שלי מהדהדת אל תוך השממה ומכה בי כבומרנג, אני שונאת ללכת על הרצפה המחוספסת הזו, אני מתגעגעת לחיים שלי, אני.. אני אפילו מתגעגעת להטפות של אימא. אבל אני אקבל זאת בחזרה, אני בטוחה, הוא אינו יכול להחזיק בי כאן יותר מידי זמן. זה.. זה פשוט לא אנושי.
משכתי את התיק אל חיקי, אני חושבת שאחרי חמישה ימים הגיע הזמן שאשלח מכתב לאימא ואבא, רק בשביל שלא ידאגו, שידעו שאני כאן, שאני חיה, שאני בריאה ומחכה להם.
תלשתי דף מהמחברת נסיכות והוצאתי עיפרון מחודד לפני שהתכופפתי אל הרצפה והחלתי לכתוב.

***

התיישבתי מצדו השני של הכיור, אוחזת את המכתב המקופל בין ידיי, התבוננתי בו מניח לצדי בקבוק מים ושמפו.
הוא הולך לקלח אותי?
נסתי להיראות כמה שפחות לחוצה אבל ידיי המזיעות, הלחץ בחזה ופעימות לבי נשמעו למרחק והורגשו, אני בטוחה שהוא גם חש זאת, אבל העדיף לשתוק כמו תמיד. הוא נראה אדם טוב והגון, למה הוא עושה את זה? מה הוביל אותו?
לבסוף החלטתי שאני חייבת לשבור את השתיקה המשגעת פילים הזו, "כתבתי את זה להורים שלי. שלא ידאגו" הרמתי את ידי שאחזה במכתב, "אתה יכול לשלוח להם את זה?"
הוא חטף את המכתב מידי, "הורידי את החולצה שלך". הוא מלמל בזמן שפתח את המכתב האישי שלי, רציתי לעצור בעדו, הרי זה לא מיועד לך, כמו שלא יפה לקרוא יומן של מישהו אחר, כך גם מכתב. אבל שתקתי ורק עשיתי כדבריו, הורדתי את החולצה הגדולה שהוא הביא לי בצבע ירוק חאקי וחשפתי את הגופייה הוורודה שלי, הוא הנהנן לעברי, כנראה ומאשר לי שהוא ישלח את המכתב וחייכתי לעברו חצי חיוך מוקיר תודה והשפלתי את ראשי לעבר הכיור, לתת לו גישה מלאה לשיער שלי.
הוא פתח את בקבוק המים והחל להתיז מים על כל השיער שלי, רק הבטתי מבט חלול וריק חסר הבעה בכיור המקלחת הכסוף, שפתי התחתונה נלכדה בין שיניי, מנסה כמה שפחות לזוז למרות המים הקרירים שעקצצו בעורפי ונזלו לכל אורך עמוד השדרה שלי כסכין חדה ומצמררת, התכווצתי רק לרגע.
"הנה, קחי שמפו". הוא אמר והביא לי את השמפו, התזתי על ידי אבל הוא במהירות חטף זאת ממני בכעס ואני התבוננתי בו בלבול, אלוהים אדירים, מה הוא רוצה עכשיו? "לא כל כך המון! יש לך מושג כמה החרא הזה עולה?!" הוא הגביהה את קולו. השפלתי את ראשי, אבל אני תמיד אוהבת לשים המון שמפו על השיער, אני אוהבת לשחק עם הקצף ולנסות להתחמק מהבועות השורפות בעיניים, "לא יוצלחית". הוא פלט בקול ארסי.
"אז תן לי ללכת". אמרתי בלי לחשוב.
הוא התכופף לעברי, ידו אוחזת בקצה הכיור, "אין לי לאן, אף אחד לא רוצה אותך". הוא פלט בזמן שמשך בידי ואת השמפו שהיה מונח בה העביר את הרוב לידו.
"ההורים שלי רוצים אותי!". אמרתי באומץ.
הוא זקף גבה ולסתו התקשחה, "אה, באמת? אז למה הם לא משלמים את הכופר?" הוא שאל בקול כועס וקר כמו תמיד, כופר? מה זה לעזאזל כופר? אבל אם וזה תנאי, ההורים שלי חייבים לקיים בשביל לשחרר אותי, הוא סתם משקר, אני בטוחה בזה.
לא עניתי לו, רק השפלתי את ראשי וחשתי פגיעות בכבוד העצמי ובאגו שלי.
"אף אחד לא רוצה אותך". הוא הטיח בי במבט כנה.
ידיי התכווצו לזוג אגרופים הדוקים ודמי החל לבעור בעורקיי, "זה לא נכון!". צעקתי.
"טוב, אז אל תאמיני לכלום. אבל נכון לעכשיו, אף אחד לא מוכן לשלם ולו דולר אחד ומסריח עבורך".
"כי אין להם כסף! למה לא בחרת במשפחה עשירה?!" כעסתי עליו, אני זוכרת את זה. זה היה עוד אחד מהריבים של אבא ואימא, אחרי שהגיע אלינו איש מסוים ולקח לנו את הטלוויזיה לפני שנתקו את המים בבית. אימא אמרה שאין כסף, בגללו, כי הוא רק שותה כל היום עם החברים שלו בבר המסריח והמחורבן, והוא אמר שבגלל חוסר ההשכלה המטומטמת שלה היא מרוויחה רק עשרים שקלים לשעה. שני ההורים שלי אשמים בזה. אבל בעיקר אבא. העדפתי לא לומר כלום.
"טוב, ההורים שלך צריכים לגשת לבנק. זה מה שעליהם לעשות! כל בנק מחורבן נותן כסף במקרה חטיפה!!". הוא הטיח את אגרופו על השיש מעץ. "לא אכפת להם ממך כי את לא שווה להם את זה!". הוא נהיה אדום.
"זה לא נכון, אתה משקר!". הדמעות החלו לעמוד בעיניי בזמן שנלחמתי נגד הקול שלו.
"כן, זה נכון! זו האמת מטומטמת!". הוא בעט באחד מהכיסאות, זורק אותו על הרצפה. "את תקועה כאן לנצח כי אף אחד לא יכול לסבול אותך!".
פלטתי יבבה קטנה חלושה, אבל.. אבל אני לא יכולה או רוצה להישאר כאן עוד דקה אחת יותר!
"בואי הנה, בואי ננקה את השיער שלך". הוא אמר בקול שמנסה לשמור על שפיות ועל קור רוח בזמן שידיו חפרו בשערי, אבל.. אבל זה היה מאוחר מידי.. לא יכולתי להחזיק את זה עוד והדמעות החלו לזלוג והיבבה התגברה, "תפסיקי לבכות, אל תבכי". הוא אמר בקול מזהיר אבל רק עצם הקרבה שלו והקול המאיים שלו הפחיד אותי והלחיץ אותי יותר, הוא חפר יותר עמוק בשערי, מושך בו, אי, לא, די, בבקשה, זה כואב מטומטם!! "הי, תסתכלי עליי, תפסיקי לבכות!!". הוא צעק לפני שהכניס את ראשי אל תוך הכיור המלא במים, לא יכולתי לחשוב, הוא משך בשערי מעלה את ראשי בחזרה, הסבון נכנס אל תוך עיניי והקור חדר אל תוך גופי וקרע אותי מבפנים, שבר את עצמותיי ואת שפיותי, "תפסיקי לבכות!! תפסיקי לבכות כבר!!!" הוא צווח עליי אבל זה רק הגביר את הדמעות שלי והוא הכניס את ראשי עוד פעם אל תוך המים, ידיו היו סביב העורף שלי ורק לרגע לא יכולתי לנשום, ידיי עפו באוויר, מה הוא חושב שהוא עושה?!
"די!! די!! אני לא סובל בכי!!! תסתמי את הפה ואל תבכי!! לא לבכות!!" הוא העלה את ראשי וסטר לפניי.
בין רגע הכול השתתק. הבכי נעצר במכה, "אמרתי לך, לא לבכות!!!". הוא העיף את השמפו על הקיר, גורם לו לנזול לכל אורך הקיר ועל השיש, "למה את בכית אחרי שאמרתי לך לא?!" הוא משך בשערי והכניס את ראשי עוד פעם אל תוך המים, אלוהים, אלוהים אדירים.. הוא יהרוג אותי כאן..
"די! הפסקתי!!". צווחתי עליו כשהוא משך בשערי שוב, "אתה גורם לי לבכות, תפסיק! אתה מכאיב לי!!".
"מגיע לך! את צריכה להקשיב לי!!". הוא הכווה לעברי אצבע מאשימה לפני שהרים את הכיסא בכעס, "עכשיו תראי מה עשית! תראי איזה בלגן מחורבן עשית!!" הוא נראה כעומד למרוט את שערות ראשו, "את.. את תנקי את זה.. כשאני חוזר, זה מקורצף ונקי! שומעת?!" הוא זרק לעברי שמרטוט צהוב מהכיס שלו, "מטומטמת". פלט לפני שבמהירות יצא, טורק את הדלת מאחוריו.
השפלתי את ראשי ורק לרגע צפיתי בדלת מוכת הלם, ואז זו הייתה המכה מתחת לחגורה, הברק שהכה בי ממה שהרגע קרה. בין רגע נפלתי אל הרצפה, קוברת את ראשי בין ידיי, מנסה לעצור את הרעד אבל לא יכולה.. הוא.. הוא הולך לפגוע בי.. הוא.. זה.. זה לא הולך להיגמר טוב, לשנינו, אבל אני מניחה שהסיכויים הם יותר נגדו, לא נגדי, הוא אולי יותר חזק, יותר גדול, יותר מאיים, יותר שולט – אבל הנפש שלי יותר חזקה משלו, אני לא אתן לו להכניע אותי, אני אולי החטופה כאן, אבל אני לא אהיה הקורבן כאן, הוא יהיה הקורבן של עצמו, אני אכניע אותו, אני לא אתן לו לשבור אותי, אפילו אם הוא ינסה, אני לא אתן לו, אני אצא מכאן, כמו באגדות, תמיד הטובים מנצחים ולא הרעים, והוא, הוא רע. לא טוב. הוא לא אני. אני ארים את הראש עכשיו, אהיה חזקה, אזייף חיוך ואשמור את הדמעות למחר. וככה אני יאמר לעצמי כל יום עד היום שאני אצא מכאן.
לפתע החלתי לחוש בחוזק ובאנרגיה המתחדשת בי. אף אחד לא ישבור אותי, אני אשרוד. אני אשרוד. אני אשרוד. ואני אנצח. החיים הם משחק אימא תמיד אומרת, ואני לא אוהבת להפסיד.
התרוממתי ולקחתי את המטלית לפני שחזרתי לרצפה והחלתי לנקות.

לאחר יומיים הוא חזר אליי, אני מניחה שזה בוקר עכשיו רוב הסיכויים, האור הודלק. מעניין ממתי, או כמה זמן אני כבר ערה, 7 ימים, שבוע שלם. אני שבוע שלם כאן. לפתע האמת הזו הכתה בי אבל הדלת הנפתחת גרמה לי לבלוע את העובדה הזו עמוק בגרון ולתת לה לחנוק אותי מבפנים.
התבוננתי בו במבט קשוח וקר, הוא התקדם לעברי, מניח מנורת לילה באחד השקעים שלצד המזרון שלי לפני שהתיישב על הכיסא לצדי והגיש לי ארוחת בוקר המכילה צנים עם ריבת תות ושוקו חם, "זה בוקר". הוא מלמל.
"כמה זמן אני הולכת להישאר כאן?" לא הורדתי את העיניים ממנו.
"עד שהורייך ישלמו". הוא ענה בקול שלו.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי לפני שהשפלתי את ראשי לעבר הצנים וליקקתי את הריבה, "אני יכולה לקבל שעון?" שאלתי בשקט.
הוא זקף גבה, "שעון?" שאל בתמיהה, הנהנתי, "בסדר, רק אם תהיה טובה".
אני לא מבינה אותו.. שום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק בשבילו?! "אני אהיה". הבטחתי.
"אל תביטי בי". הוא סינן והשפלתי את ראשי, "קדימה, תאכלי". הוא האיץ בי ואני אחזתי בצנים ואכלתי בשקיקה, ממלאת את המקום הריק שבבטני.

יותר מאוחר היום הוא חזר, אני יודעת את זה כי עדיין לא התחבא האור, הוא התקין לי מין מכשיר שכזה על הקיר.. התבוננתי בו, גבי לוחץ נגד הקיר בזמן שקרבתי את ברכיי אל החזה שלי והנחתי את הלחי שלי על אחת מברכיי, מה הוא עושה?
"שלחת את המכתב להורים שלי?" שאלתי בשקט ובעדינות.
הוא הביט בי לרגע, לוכד את שפתו התחתונה בין שיניו, "כן". אמר וחזר להתעסק במכשיר הזה.
"אל תביטי בי!". הוא הגביהה במעט את קולו ובמהירות הסטתי את ראשי לצד.
גלגלתי את עיניי, "מה אתה עושה?" שאלתי בבלבול.
"זה אינטרקום". הוא הסביר, "כדי שאוכל לשמוע אותך בכל זמן ולדבר אתך מתי שאני רוצה בלי לרדת ללמטה.. כאילו, לכאן".
נפלא, עכשיו אפילו כשאני אבכה הוא יידע.
"גם אתה שם למעלה לבד?" שאלתי לרגע, למה לכל הרוחות שאלתי אותו את זה? תהיתי לא מעט פעמים למה הוא חטף אותי? הרי אין לו משפחה או ילדים? אין לו חיים שהוא לקח סיכון שכזה? אבל לעולם לא חשבתי שאני אוכל לומר זאת בקול.
הוא רק לרגע הביט בי מוכה הלם בפה פתוח לרווחה לפני שפלט קללה ויצא מהחדר עם ערקת הכלים שלו, טורק את הדלת מאחוריו. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. מי הוא? מה הוא? למה אני?
בנקודת ייאוש זו, נסתי רק לחפש קצה קטן של תקווה, והתקווה זו הידיעה שיום אחד, הכאב, הפחד והסיוט הזה ייגמרו, יום אחד, החיים ימשיכו ואני לא אהיה כאן יותר. אני אקח את עצמי ואברח רחוק מכאן. ומהייאוש הזה לקחתי את המחברת שלי והחלתי לצייר את עצמי, כמו איך שאני זוכרת, בלי בגדים קרועים או מוזנחים, או עם שיער פרוע ופנים פגועות, עם חיוך שכבר שכחתי איך לעלות על הפנים, כשסיימתי לקחתי את הדבק והדבקתי על הקיר. אני אחזור לעצמי יום אחד. זה יהיה קשה, זה יקח זמן, אני לא מבטיחה שזה בכלל יראה לי אפשרי, אבל זה יקרה, וכשזה יקרה, זו תהיה ההרגשה הכי טובה ומדהימה בעולם.