Monster – מפלצת: פרק 1.

*כל מי שלא קרא את הפרולוג אני מאוד ממליצה לקרוא קודם את הפרולוג :) *

– לפני 7 שנים –

אבא חייך לעברי חיוך אוהב לפני ששתה את כוס הבירה הצהובה שלו, כל החברים שלו החליפו בין אחד לשני בדיחות וצחקו בקול גדול, אבא הושיט לעברי את היד ואני הושטתי לו את שלי לפני שהוא משך אותי אל חיקו והעלה אותי על השולחן, כולם חייכו אליי ולא הפסיקו להחמיא כמו בכל ערב, תהיתי לרגע מה אמא תגיד בקשר לזה, היא לא אוהבת שאבא לוקח אותי לבר של פולי, אמא אומרת שזה לא מקום לילדות קטנות כמוני ושאני צריכה לקום מוקדם לבית הספר.
"טרסה! ילדה יפה שלי! אולי תעלי לבמה ותרקדי לכולם ריקוד קטן שיראו את הכישרון שלך?" הציע אבי בקול גדול, גלגלתי את עיניי, אני מכירה אותך אבא ואני יודעת שאתה עושה זאת בשביל שאסכים ללחץ מצד חבריך.
"כן, קדימה, טס!" צעקו כולם.
צחקקתי במקצת, משפילה את ראשי, אבל אני בכלל לא יודעת לרקוד. הסמקתי במקצת, הפוני בובה שלי נפל והסתיר את עיניי, לפני שידיי עלו ללחיי השמנמנות כמו שאימא קוראת להן בתקווה לעצור את הבושה ואת הסומק.
"היא ילדה כל כך חמודה!". אחת מהחברות של אבא שלי קראה לפני שמשכה אותי לחיבוק.
"טרסה, את רוצה לנסות לשתות קצת בירה?" קרא עוד אחד מהחברים של אבא, אני מניחה שזה אריק.
סמנתי בראשי לשלילה, "לא! זה מסוכן!". קראתי, משלבת את ידיי בכעס.
הוא תפס בלחי שלי ונסתי להבליע חצי חיוך למרות הכאב העוקצני והמעצבן לפני שהוא נשק לי על הלחי, "אני רק צחקתי קטנטנות". הוא לחש, "בוב, אני חייב לומר, אתה מגדל משפחה לתפארת!"
אבי הביט בי בגאווה, "כן, אני יודע". הוא ליטף את שערי, "היי, טסה, למה שלא תסתובבי בחוץ לכמה רגעים? חכי לי במרפסת?"
הנהנתי, "אבל אתה חייב לבוא אימא אמרה שעד שמונה בערב אני צריכה להיות במיטה". הזכרתי לו.
כולם החלו לצחוק, "שמונה בערב.." פלט אבא לפני שפלט עוד גרעפס אחר ובמקצת שפך את המשקה על החולצה שלו, "בסדר יקירה, בסדר, אל תדאגי, הכול בסדר".
קפצתי מהשולחן ויצאתי החוצה, נעמדת ומטיילת על הספסלים שבחוץ, קופצת מספסל לספסל בראש מושפל, לא יהיה בסדר. אימא שוב תצעק על אבא. אבא שוב יצעק על אימא. אימא שוב תבכה. אימא שוב תאשים אותי. אבא שוב יאיים עליה. אני שוב ארצה לברוח.
אני אוהבת את אבאל'ה, הוא אבא טוב. אני אוהבת ללכת אתו לבר עם כל החברים שלו, אבל אני באמת מוטרדת מכך שאיני מצליחה לקום בבוקר וללכת לבית ספר, כמובן שלהיות עירנית בשיעור זה כמעט בלתי אפשרי.
מחר יש לי מבחן במתמטיקה.
בסדר.. אני אעשה חזרה קטנה. התיישבתי על הספסל, מורידה את תיק הגב הכחול שלי מגבי שתמיד הולך אתי לכל מקום, הוצאתי מבעדו מחברת צהובה עם הציור של היפהפייה הנרדמת, סינדרלה ושילגיה, הבלעתי חצי חיוך, הלוואי שאותי יצילו יום אחד. הלוואי שאני אמצא את הנסיך שלי יום אחד. לכל נסיכה יש נסיך. ואבא תמיד אומר שאני נסיכה. הוצאתי את הכתר הכסוף שלי עם היהלום הקשה בצבע וורוד כמו השמלה של היפהפייה הנרדמת והנחתי על ראשי, יום אחד אני אשלוט בממלכה שלי, יום אחד אני אזדקק לעזרה והנסיך המקסים יבוא… כן, כן ככה יהיה. צחקקתי במקצת לפני שפתחתי את המחברת, מדלגת על העמודים של הציורים של הנסיכות, הקשתות בענן, הכוכבים והסוסי פוני ופתחתי בדף שבו אימא כתבה לי תרגילים לפתור שעדיין לא פתרתי.
8+7=…- אממ.. זה… שמונה קווים.. ציירתי שמונה קווים.. ועוד.. עוד שבע קווים סגולים.. אני אוהבת סגול, זה צבע יפה, הוא הצבע האהוב עליי! חייכתי, מציירת סמיילי על הדף לפני שבמהירות חזרתי לקווים, סופרת אותם.. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה.. זה.. זה.. התשובה היא.. 15! כן, אני גאון!

לאחר כמה זמן שנראה לי די ארוך החלטתי שמספיק, פתרתי די ויותר תגילים. החזרתי את המחברת ואת הצבעים בחזרה לתיק, את הכתר משאירה על ראשי לפני שרצתי חזרה לבר.
"אבא!! אבא בוא נלך!". קראתי.
הוא נראה במעט לא טוב, הוא מלמל כל מיני דברים, והחברה הבלונדינית והגבוהה שלו ישבה עליו, למה שהיא תעשה את זה?
"הכול בסדר מתוקה, הכול בסדר". הוא ליטף את שערי לפני שנשפך מרוב צחוק.
אבל.. אבל למה היא יושבת עליו..? "אני יכולה לשבת עליך?" לחשתי.
הוא גיחך, "ברור! תכירי את ג'סי". הוא הציג אותי בפנים הבלונדינית לפני שנשק נשיקה קטנה לשפתיה, "אנחנו חברים מאוד מאוד מאוד טובים". הוא נשק לצווארה וירד במקצת לחזה שלה, הבלעתי חצי חיוך, אם היא חברה של אבא, היא חברה גם שלי. אנחנו צוות.

***

"טרסה! טרסה! טרסה מילר קומי כבר!!!". אמי צווחה בזמן שנכנסה לחדרי, "אין לי את כל הבוקר! קומי!!". היא משכה ממני את הסמיכה לפני שהסיטה את הווילונות, קרני השמש סינוורו את עיניי ומהרתי להתחבא מתחת לכרית,במעט מתכווצת.
"רק עוד חמש דקות.." מלמלתי בקול צרוד.
"לא! לא אף לא דקה אחת מחורבנת יותר! קומי!". היא משכה בידי והושיבה אותי על המיטה.
שפשפתי את עיניי, שערי החום התפרע על ראשי והפוני שלי הוסט על עיני הימנית, "אבל..-" נסתי להשיג עוד קצת זמן אבל היא מיהרה לקטוע אותי.
"סתמי את הפה ותקשיבי. יש לך כאן שמלה שתפרתי לך, נכון שהיא יפה?"
הנהנתי, היא לא בצבע סגול, "כן, מאוד.. אבל..-"
"אז למה את לא לובשת אותה?!" היא זרקה אותה לעברי.
שלבתי את ידיי על החזה שלי והתבוננתי בה בכעס, "בגלל שהיא גורמת לי להיראות שמנה!".
"אם תפסיקי לאכול עוגיות אולי תרזי קצת! זו לא השמלה, זו את ששמנה. עכשיו הפסיקי להתלונן ולבשי אותה, יש לך שמץ של מושג כמה ילדות היו רוצות שאמן תתפור להן שמלה יפה כזו?" היא ירקה לפני שיצאה מהחדר שלי, "יש לך חמש דקות!". היא קראה.
"יש לך חמש דקות.." חכתי אותה בלעג ועשיתי פרצוף מרושע לראי, פשטתי מעצמי את כותנת הלילה הסגלגלה שלי ובחנתי את עצמי בראי, ידיי אוחזות בבטי ועולות לאט – לאט אל אגני ומשם אל צווארי ולבסוף על פניי.. אני באמת.. כל כך שמנה כמו שהיא אומרת? אני אוהבת עוגיות, זה עושה לי טוב, ואבא תמיד אמר שאני חייבת לעשות מה שעושה לי טוב וגורם לי להיות שמחה, אז למה היא מונעת זאת ממני?
לעזאזל אתה. במהירות נטשתי את הראי והלבשתי מעליי את השמלה הכחולה והלוחצת, נעלי את נעלי הבובה שלי ולבסוף חזרתי לראי.. אבל ברגע שראיתי את עצמי.. אני.. אני לא יודעת למה.. אני.. אני לא יכולה.. ו..- פשוט הסטתי את מבטי והסתרתי על מבט שתקוע בקיר. אם אני ארזה, היא תהיה שמחה? אבל מה זאת אומרת להרזות? איך?
הנחתי את המברשת על השידה ובמהירות ירדתי במדרגות, אבל נעצרתי על סף המטבח ובמהירות הסתתרתי מאחורי הקיר בזמן שהתבוננתי באימא מתעסקת לי בתיק. היא הוציאה בעצבים את חפיסת עוגיות השוקולד ביסקוויט שאני כה אוהבת ובמקומן הכניסה קופסת ירקות וקרקרים מסריחים. הוצאתי את לשוני, אוי, איכס, יאק, איו.. אני לא יכולה בכלל לאכול את זה, זה אכיל?! אני באמת שלא חושבת, מישהו צריך להגיש תלונה חריפה למייצרים של זה.
לאחר מכן צפיתי בה מוציאה את מיץ הפטל המתקתק שלי ובמקומו היא הכניסה לתיק בקבוק מים, מים?! אני הולכת להיות מאוד רעבה היום.
"קדימה טרסה, אני חייבת ללכת לעבודה!". היא קראה.
במהירות יצאתי ממקום המחבוא שלי והתקדמתי לעברה, היא הניחה את התיק על גבי לפני שסובבה אותי אליה, "הוא לקח אותך לבר אתמול, נכון? אבא לקח אותך אתמול לבר והחזיר אותך מאוחר?" היא שאלה בשקט.
"לא הוא לא". ישר הקחשתי כמו שאבא אמר לי לעשות.
הוא כיווצה את כפות ידיה לזוג אגרופים הדוקים, "אל תשקרי לי טרסה, הוא לקח אותך או לא?!"
"לא! הכול בסדר תירגעי! עזבי אותי במנוחה ותפסיקי להיטפל אליי היית מתה להיות טובה כמוהו כי את סתם מכשפה מגעילה כמו אימא חורגת..-!" אבל לא הספקתי לגמור והיא סטרה לפניי סטירה שהסיטה את ראשי וכמעט גרמה לי ליפול על הרצפה.
כואב.
כואב.
כואב.
שורף.
כואב.
צורב
אימא..למה.. למה.. למה עשית לי את זה..? למה.. הרבצת לי?
הדמעות בין רגע עלו, התבוננתי בה מוכת הלם ורועדת ללא כל שליטה והיא העלתה את ידה אל פיה, "אני כל כך מצטערת". היא לחשה עם דמעות זעירות בעיניים.
אבל לא הייתי מוכנה לשמוע ממנה יותר. לקחתי את עצמי ורצתי לדלת, טורקת אותה מאחוריי, מוחה את דמעותיי בכף גב ידי.
"טרסה, אל תהיה כזאת, חכי מותק!". אמי קראה אחריי אבל לא הקשבתי לה, רצתי במורד המדרכה לכיוון הבית ספר, עיניי היו ספוגות בדמעות, ידיי רעדו ורק חשבתי עד כמה כואב לי ועד כמה אני לא מאמינה שזה באמת קרה עכשיו. למה?! מה כבר עשיתי?! זה היה שווה את זה?!
לא שמתי לב לאן אני הולכת.. רק הלכתי לאן שרגליי נשאו אותי.. אפילו לא הפעלתי כל שיקול דעת.. אימא הרביצה.. אימא סטרה.. אני לא מדברת אתה יותר לעולם! אני שונאת אותה!
ולפתע נתקעתי כמעט בעמוד ופלטתי צווחה קטנה, קפאתי. סורקת את האיזור שסביבי.. איפה.. איפה אני..?
האיזור היה שומם כמעט לגמרי.
אם אני אמשיך ללכת אני אמצא את הדרך, ממש כמו באגדות. החלתי ללכת בהליכה מהירה ופתאום איש אחד, גבוה, בעל שיער חום ועיניים בהירות התקדם לעברי מבעד רכב שחור ופשוט תפס אותי והרים אותי.
מה?! לא!
"לא! הצילו! מה אתה עושה?!" משכתי בשערו. בטני התהפכה, לבי הלם בחוזקה. כל מערכותיי דלקו ודמי בער בעורקיי. "לא! הצילו! מישהו! בבקשה!!!!" בכיתי את חיי החוצה, "אימא!!".

אבל הדבר האחרון שאני זוכרת זה שנזרקתי אל תוך הרכב, יד הלמה בפניי והחשכה סגרה סביבי.