Medicines Will Not Help-פרק 1

נתנו לנו שעה בחצר, זה לא קורה הרבה. יכולתי לשמוע את כולם רצים ומשחקים או סתם מפטפטים. אני ישבתי כאן, בפנים, עם גוף זרוק על כורסא לא נוחה במיוחד. הדוגמה בעלת הפסים על הכריות עטפה את גופי, כששקעתי בתוך הכריות שעמדו כאן כבר שנים, ועם הזמן התרככו. בהיתי במסך הטלוויזיה הגדול שבתוכו ריצדו תמונות, וקולות מרעישים נשמעו ברקע. לא ממש שמתי לב למה היה משודר. יש לי דברים יותר חשובים לחשוב עליהם. בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לכאן, סרקתי בעיניי את החדר. כבר שחכתי איזה צבע הן. כלומר, העיניים שלי. לא היה לי מושג. עברתי דרך הקווים הדקיקים שהפרידו בין התקרה אל הקירות, ואז עברתי לסרוק את הכורסאות והכיסאות והספות בחדר הטלוויזיה הענק באופן מפתיע. עיניי נחו על כורסא כמו שלי, ואז קלטתי תנועה קלושה. לא הופתעתי שלא הופתעתי מכך שישב שם בחור צעיר, שעוד לא ראיתי בחיי. היה לו שיער חום כהה, והוא בהה במסך במבט מרוחק. בדיוק כמוני, הוא לא באמת צפה והקשיב. הוא היה במקום אחר לגמרי. בתוך הרפתקה שלמה בתוך מוחו, שאף אחד לא יכל להאזין לה או לצפות במתרחש. היו לו עיניים ירוקות בוערות, שהיו עמוקות כמו האוקיינוס. לא יכלתי לראות אותם. אבל אני פשוט ידעתי. אני פשוט יודע הרבה דברים. שפתיו היו פתוחות מעט, הוא נשם דרכיהן באיטיות, חזהו עולה ויורד בקצב אחיד להפליא. הוא לא דיבר, או עשה רעש כלשהו. הוא פשוט ישב שם, ידי מונחות על ירכיו, משחק עם אגודליו. מקודם הוא הרים יד אל פיו, לועס אחת מציפורניה מתוך הרגל ישן. רואים לפי היד שלו. אבל עכשיו הוא פשוט משחק עם האגודלים שלו. הרמתי את מבטי מן האגודלים המסתובבים שלו חזרה אל שפתיו. הן נראו כל כך עדינות, וכל כך פגועות. כאילו מה שנגע בהן הכאיב לו. הן היו מלאות ונראו רכות, אבל היה בתוכן כאב ועצב עמוק. המשכתי לבהות בהן עוד הרבה זמן.
"במה אתה בוהה, טוביאס?"
שמעתי את קולו המלגלג של פרסי מאחורי. הוא אוהב לתפוס אותי במצבים מביכים, אפילו אם הם מביכים רק לעיניו. הסתובבתי להסתכל עליו מעבר לכתפי במבט ריק, לא מוציא מילה מפי. אני פשוט לא מדבר, אף פעם. הוא המשיך להסתכל אל תוך עיניי בדממה, ואז נאנח בייאוש, ושבר קשר עין. הוא התקדם אל החדש, שישב לא כל כך רחוק ממני. 2.3 מטרים ליתר דיוק. אני פשוט יודע.
"אנחנו סוגרים את חדר הטלוויזיה." פרסי הודיע לו בקול רך מהרגיל. הוא מקבל את היחס של "התינוק החדש והמסכן." הוא יקבל כל מה שהוא רוצה בשבועיים הקרובים. אבל הקטע הוא, שאצלי היחס הזה אף פעם לא הפסיק. אני המלך של המקום הזה. אפילו מותר לי ללבוש עניבות, אבל רק בימי שלישי וחמישי. אתם רואים, לא מרשים ללבוש כאן עניבות בעיקרון. תמיד יש את החשש שנתלה את עצמנו איתן. אבל אני לא מתכוון להרוג את עצמי בקרוב, וכולם יודעים את זה. פשוט עדיין לא גיליתי את סודות הקיום עדיין.
"אתה צריך עזרה לקום, מיכאל?" פרסי שאל בקול רך אפילו יותר, ושוב, העיר אותי ממחשבותיי. אה כן, החדש תפס את בן זוגו של הכיסא שלי, הכיסא השני מבין השניים היחידים בחדר הזה שפשוט בולעים אותך לתוכם. או שהכיסא שלי הוא הכיסא השני? מי יודע. מיכאל הניד בראשו וניסה לקום בכוחות עצמו, ונכשל. הוא הנהן בראשו פעמיים בחוסר אונים. פרסי הגיש יד כדי לתפוס בידו של מיכאל כדי לעזור לו לקום, אבל מיכאל הצמיד את ידיו לחזהו, מחבק את עצמו, ומניד בראשו בהיסטריות.
"מותר לי לגעת בך?" פרסי שואל בקול מעט מודאג. הבחור החדש רק מניד בראשו ביותר לחץ ומהירות, ומהדק את ידיו לחיבוק עוד יותר לוחץ. אני קם מכיסאי, כבר מיומן לקום בכוחות עצמי. אני נעמד מולו, מזיז את פרסי הצידה. אני מגיש יד לצווארון חולצתי, לא מנתק קשר עין עם מיכאל החדש. אני מוריד את עניבתי האדומה, מחזיק בה בצד אחד, ומשאיר את הצד השני מתנדנד מול מיכאל, כדי שיוכל לאחוז בה. וכך הוא עושה. אני מלפף את ידי פעם אחת בעניבה, ומושך אחורה, מקים את מיכאל על רגליו. הוא נראה טיפה מסוחרר ונוטה לנפול, אבל אני לא נוגע בו כדי לייצב אותו. אם בקשתו היא שלא ייגעו בו, מי אני שאפר אותה? גם אם הוא ייפול ויסדוק את גולגלתו אם לא אתמוך בו, אני לא אעז לגעת בו. זה החוק שלי עם עצמי ואיתו. הוא מתייצב, ואני לוקח את העניבה שלי חזרה, עונב אותה על צווארי מחדש, ומתקדם אל ארוחת הערב בקפיטריה הגדולה של המוסד לחולי הנפש שלו אני יכול לקרוא בית.