Love Twins- פרק 45

דייסון הרגיש יד חמה על מצחו, היא ליטפה אותו בעדינות, לאחר מכן הוא הרגיש רטיבות חמה. "לין" דייסון מלמל, משתעל מעט ופותח את עיניו. "אתה בסדר?" האישה שמולו חייכה, שיערה היה חום ועיניה ירוקות בהירות. "פרפסונה, הוא התעורר?" האדס נכנס לחדר. "איפה אני?" דייסון ניסה להתרומם אך נכשל בכאב הבטן שהיה לו. "אל תקום, אתה עדיין מתרפא" פרפסונה אמרה בדאגה, היא הביטה על האדס שהתקרב, הוא ליטף את שערה בעדינות. "אתה בשאול" האדס התיישב ליד המיטה הגדולה שדייסון נשכב בה. "למה הבאת אותי לכאן? אסור לך להתערב במקרי המוות של בני אדם" דייסון הביט בהאדס. "אתה לא היית אמור למות, הגורל לא קבע שתמות בזמן הזה, לכן הצלתי אותך" האדס אמר באדישות. "אתה רוצה מים?" פרפסונה חייכה, דייסון הנהן והיא רצה להביא מים. "למה הצלת אותי? אנחנו אפילו לא חברים טובים" דייסון הביט לתקרה, עיניו השחורות נצצו. "גם בן אנוש זר היה עוזר אם היה רואה אותך" האדס נאנח, שם עוד עצים באח שיחמם את החדר. "למה אתה שם עצים? אתה רגיל לקור שבשאול" דייסון תהה, הוא הביט באדישות על האש האדומה שעלתה באח. "אני רגיל, אך פרפסונה לא, היא צריכה חום, עוד סיבה למה הדלקתי לפידים בטירה הזו" האדס הביט בדלת, כמצפה לשובה. "מה אתה עושה כשהיא לא פה במשך יותר משלושה חודשים?" דייסון גיחך, "מחכה לשובה, כשאצלכם חם, בטירה הכל הופך להיות קר יותר מהרגיל, כשאצלכם קר כמו עכשיו, הכל פה מרגיש חם" האדס פיזר את שערו. "הבאתי כוס מים!" פרפסונה חייכה, היא עזרה לדייסון להתיישב. "האדס, השיער שלך שוב עם קשרים" פרפסונה גיחכה, היא החלה לסרק את שערו הארוך והסגול. "מישהו יודע, על התקיפה?" דייסון נאנח בכאבים, מביט על התחבושות שעטרו את ביטנו. "שלחתי מסר ללוציפר, אני מקווה שהוא יקבל אותו בזמן הקרוב" האדס שתה תה. "לא עידכנתי את הבן שלך והמחזר הסוטה שלו אם זה מה שחשבת, אני לא רוצה לגרום להם לדאגות מעבר ליכולת שלהם" האדס נאנח ושם בחזרה את הכוס על השולחן. "הבן שלך עדיין בבית חולים מתאושש, נראה שהמזחר שלו ישן לידו" האדס אמר באדישות, "כמה חמוד" פרפסונה צחקקה בזמן שעשתה להאדס צמה ארוכה. "כן, חמוד" דייסון מלמל, מביט לקיר. "בכל מקרה, נתחיל עם הנושא העיקרי שרציתי לדון עליו ברגע שתתעורר" האדס הביט בדייסון בעיניו הסגולות והקרות, דייסון התפלא כיצד פרפסונה מסוגלת לחיות עם מישהו כזה במשך שלושה חודשים שלמים ולחייך באופטימיות למראה אדישותו. "למה אוסטין רצה לפגוע בך, בבן שלך ובמחזר שלו?" האדס הביט בו במבט מסקרן, 'אז הוא יכול להביע עוד רגשות' חשב דייסון. "הוא רצה להיפטר מאיתנו, כי אנחנו מפריעים לו, כנראה שהוא רוצה את קלייר לעצמו" דייסון נאנח, "הוא לא יודע על קלייר יותר מכך שהיא בת חסותו של לוציפר מעתה והלאה, לכן הוא לא יכול להתקרב, הטיפש מאמין שהוא יוכל להרוג את לוציפר" דייסון גיחך, "בני אדם ידועים בטיפשותם כאשר הם מנסים להתעלות על האלים" האדס צחק, צחוקו היה עמוק. "כנראה שאינו יודע שלוציפר הוא כמעט בלתי מנוצח, אם הוא ואחיו יפגשו במלחמה, סוף העולם יגיע" האדס גיחך. "למה אתה לא מראה את הכוחות שלך?" דייסון התעניין, "כוחותיי הם כוחות המוות, אם אשתמש בהם אני אהרוג מישהו, אני לא אהרוג אנשים מבלי שזה מגיע להם, בנוסף אני מעדיף לשמור אנרגיה למקרי חירום" האדס נופף במניפתו. "אני מפחד לראות את האנרגיה הזו משתחררת אם כך" דייסון גיחך, "אם אוסטין יתכנן משהו, אני אהיה בין הראשונים לדעת" האדס קם ופתח את הדלת, מתכוון לצאת. "להכין לך ארוחת ערב?" פרפסונה חייכה, האדס פתח את פיו כדי לומר משהו אך פרפסונה דיברה מהר יותר "עוף עם תפוחי אדמה? אני צודקת?" היא הביטה בו, "כן, את צודקת" הוא חייך ויצא מהחדר. "חשבתי שהוא לא צריך לאכול" דייסון תהה, "כשהוא איתי הוא תמיד אוכל" פרפסונה גיחכה ויצאה מהחדר. דייסון נשכב על המיטה, חושב על החיים שלו עם לין בעבר, כשפין היה עוד ילד קטן. 'לין, תראי כמה הילד שלנו גדל, את בטח גאה' דייסון חייך ונרדם.

לוציפר הלך במהירות לעבר השער. "מה קרה?" רן רץ אחריו, הערב כבר הגיע והתחיל להחשיך, "רן, אל תלכו הביתה, זה מסוכן, אוסטין פגע בדייסון" לוציפר הביט ברן בעיניים צרות, מלאות בכעס. "מה הוא עשה לו?" רן נבהל, "ירה לו בבטן, האדס הציל את דייסון, הוא עכשיו נמצא בשאול" לוציפר הסביר במהירות בזמן ששם את מעיל הפרווה השחורה והמזוייפת שלו. "אני אבוא איתך" רן עקב אחרי לוציפר, "לא, תשמור על קיי ומיקוטו, וחוץ מזה, אסור לי להביא בני אדם לשאול ללא רשותו של האדס" לוציפר לא הביט ברן, המרכבה עמדה על הכביש. "אני הולך לשאול, אל תעז לעקוב אחריי, ותשמור שלוק לא יעשה כלום למיקוטו או לקלייר, כי אחרת זה יהיה סופו" לוציפר נכנס למרכבה, היא נסעה במהירות בזמן שרן נותר לבדו על המדרכה. לוציפר היה בשער השאול שהיה מאחורי בניין נטוש. "תיקח אותי להאדס" לוציפר התיישב על הסירה הקטנה, מעילו השחור התאים לאווירת המוות ששררה בשאול, 'נשמות עצובות ומיואשות מהחיים…' הוא הביט על כולם בעיניים אדומות כדם. כאשר נכנס לטירה הוא ראה את פרפסונה מראה להאדס פרחים חדשים שהצליחה לגדל. "הגעתי, איפה דייסון?" לוציפר אמר באדישות, רעש עקביו הגבוהים נשמע בכל אולם הכניסה השקט. "הוא נח בחדר שלו" האדס הביט בלוציפר, "כדאי שנעלה" לוציפר החל לעלות למעלה במהירות והאדס אחריו. "אני אביא תה" פרפסונה צעקה בחיוך, שערה היה אסוף בצמה. "למה אוסטין עשה את זה?" לוציפר עלה במדרגות במהירות, "הוא רוצה להרוג את כולם, כדי שלא יפריעו בדרכו, הוא אפילו מתכנן להרוג אותך" האדס האיץ את קצב הליכתו כדי ללכת ליד לוציפר, "בני אנוש וטיפשותם" לוציפר צחק בשעשוע. "הוא חטף את הבן של דייסון כדי שהבן זוג שלו ודייסון יגיעו למקום החטיפה ובסוף המאפיה תהרוג את שלושתם" האדס אמר באדישות, "טיפשי, הוא מתעסק עם בוגדים, זה כמו להתעסק עם ערפדים ללא מוטות עץ" לוציפר אמר בקול מתנשא, מבין את טיפשותו של אוסטין. הם נכנסו לחדר בשקט והתיישבו ליד מיטתו של דייסון, "הגעת מהר" דייסון הביט בלוציפר באדישות, "הגעתי ברגע שקיבלתי את ההודעה, אוסטין באמת אידיוט כשחשב שיכול לגבור עלייך, או על כל השאר" לוציפר גיחך, "אוסטין אידיוט באופן כללי, תמיד ידעתי זאת מהפעם הראשונה שנפגשנו" דייסון התיישב בכאבים, פרפסונה נכנסה והביאה לכולם תה. "תהנו" היא חייכה ויצאה. "אנחנו צריכים להרוג את אוסטין מהר, לפני שינסה להרוג עוד פעם אחד מאיתנו" דייסון שתה את התה באיטיות, מנסה להוזיז את ידיו הרועדות. "טעות, אתם צריכים להרוג, לי ולהאדס אסור להרוג בני אדם" לוציפר התרומם לעבר האח כדי להתחמם. "אז איך הרגת את לינה?" דייסון הסתקרן, "אתה חושב שלא סוקלתי?" לוציפר גיחך בזמן שהוריד את הקימונו שלו, חושף צלקת מכוערת לאורך כל גבו, "זה יתרפא בעוד שבוע, אבל זה היה כואב כי השוט היה טהור, ואני הרי מלא בחטאים, כאשר מכים חטא בטוהר, זה גורם לצריבה" לוציפר נאנח בזמן ששם שוב את הקימונו והמעיל. "צריכים לחשוב על תוכנית, אבל קודם אתה צריך להתרפא" האדס מלמל.

"רן, לאן אבא הלך?" מיקוטו הביט על המרכבה. "האדס הזמין אותו לשאול בקשר למשהו דחוף" רן אמר באדישות, הוא נכנס לתוך הגינה והלך יחד עם מיקוטו לעבר החצר האחורית. "איך קלייר מתקדמת?" רן חייך, "אני חושב שדי טוב, לוק קודם מלמד אותה על המוות ואז החיים" מיקוטו ורן הגיעו והתיישבו בספסל. הם הביטו בקלייר שהצליחה לגדל עץ ענקי בחצר האחורית. "הצלחתי! הצלחתי!" קלייר קפצה משמחה, "כדאי שתנוחי קצת, עשר דקות הפסקה" לוק חייך, היא הנהנה ורצה לעבר השלושה שישבו בספסל. "קיי! ראית?! הצלחתי!" קלייר הביטה באחיה בחיוך גדול. "איך היא מתקדמת?" רן הביט בלוק שאסף את שערו לקוקו גבוה. "היא מתקדמת מצוין אם לומר את האמת, הבעיה היא הכוח של המוות, היא קצת מפחדת ללמוד" לוק גיחך, מביט על קלייר, "אנשים מפחדים מהמוות, זה ברור מאליו לא?" רן צחקק, "בני אנוש, מפחדים מהמוות, בזמן שאנחנו לא יודעים מהו מוות" לוק נאנח, "אנחנו?" רן הרים את גבותיו, מתרומם מהספסל ומתרחק מעט מהחבורה, "אל תשחק פני תמים" לוק צחקק, "פני תמים? אני עדיין לא מבין על מה אתה מדבר" רן חייך, "אני מבין שאף אחד לא שם לב, אפילו לא לוציפר בכבודו ובעצמו, למרות שהשתנת עם השנים" לוק גיחך, "שנים? אנחנו מכירים רק עכשיו" רן הדליק סיגריה, הוא לא הדליק סיגריה הרבה זמן בגלל מיקוטו וקיי. "אנחנו רחוקים מהחבורה הקטנה, אתה יכול להפסיק עם ההצגה" לוק צחקק, עיניו הסגולות נצצו, "הרבה זמן לא ניפגשנו לוק" רן חייך, "יותר מחמישים שנה" לוק צחק, "נחמד שחזרת המכשף והלורד רנארד" לוק קד קידה קטנה.