Love Twins- פרק 42

אוסטין התרחק מעט לעבר הקיר, "אתה..אתה השטן..?" הוא ניקה עם שרוולו את הדם סביב פיו. "אני די בטוח שאמרתי את זה פעם אחת" לוציפר נאנח. "בני אדם, מין כל כך עלוב, אידיוטי, ואם זאת כל כך יפה" לוציפר התקרב לעבר אוסטין, נעלי העקב שלו השמיעו רעש נקישות ברצפה. "חבל שאתם הורסים את היופי של עצמכם, ושל כל הסובבים" הוא עמד במרכז החדר, מביט סביב, "אתם אומרים שאתם גזע עליון, שאי אפשר להשוות אתכם לחיות, נכון, אי אפשר, אתם גרועים יותר מחיות" לוציפר הביט באוסטין במבט מלא שנאה. "הריסת הטבע, אונס, פשעים בכל מקום, רצח, עוני, שפיטת אנשים ופגיעה בזכויות שלהם, רק אצל בני האדם" לוציפר התקרב, "גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותשוקה" לוציפר החל להגיד את שבעת חטאי המוות*, בכל חטא הוא התקרב יותר אל אוסטין שפעם ראשונה הרגיש פחד מזה הרבה שנים. "בני אנוש, לא יכולים להבדיל בין תשוקה לבין אהבה אמיתית, זה מגעיל. התשוקה שלך פגעה בקלייר" לוציפר הביט באוסטין, מבטו היה מלא שנאה ועיניו האדומות התכווצו. "אתה פגעת בקלייר! בכל דרך אפשרית! אתה נטשת אותה! אתה…אתה…אתה הפכת אותה לניסוי מהלך שלך!" לוציפר צעק, הוא בעט עם עקביו בבטנו של אוסטין שוב. קלייר לא הבינה, הכל נהיה מטושטש. "אז אתה יודע?" אוסטין גיחך. לוציפר הנהן, "איך, הגעת לכאן בכלל?" אוסטין ישב, לא זז משם. "העורבים שישבו בעצים בזמן האחרון, הם משרתים שלי, הם צפו בה עבורי, ראיתי מה אתה גורם לה, ראיתי את הסבל שהיא עוברת. שמרתי עליה שלא תגזים, לא עד מוות של בן אדם, אבל אז אתה עשית מה שעשית והייתי חייב להתערב, היא הבת שלך" לוציפר היכה עם זנבו בלחיו של אוסטין. "תתרחק ממנה, ואם לא, אני אגרום לכך שתישרף, לא רק בזמן שבעודך חי, אלא גם באש הגיהינום לנצח" מבטו של לוציפר נראה פסיכופטי, הוא הסתובב מאוסטין והתקדם לעבר קלייר. "למה אתה לא הורג אותי וזהו?" אוסטין גיחך. "כי לא אני זה שיהרוג אותך, אני אשב בצד, בזמן שאחד מהילדים שלך יהרוג אותך, בזמן שהבית הזה יקרוס כשאתה בתוכו, אני אסתכל מהצד ואצחק" לוציפר צחקק, הוא הרים את קלייר כמו נסיכה. "לו-לוציפר…" היא רעדה והחזיקה בחולצתו. "אוסטין, הגיע הזמן שתבדיל בין אהבה לתשוקה, הגיע הזמן שתהיה יותר אנושי ממה שאתה" לוציפר אמר ברצינות ונעלם כעמוד אש. העורבים עפו מהעצים בלהקה גדולה. אוסטין צחקק, 'השטן הא?' הוא המשיך לצחוק על אף שביטנו כאבה.

לוציפר השכיב את קלייר המעולפת בספה בביתו, הוא כיסה אותה בשמיכה חמימה. "קלייר, את מוגנת עכשיו" הוא הביט בה בדאגה. 'אם רק הייתי מגיע קודם לכן' הוא איגרף את ידיו. "לוציפר, תודה" קלייר התעוררה בחיוך, עיניה זהרו. היא ראתה ששערו של לוציפר חזר להיות שחור עד עורפו והקימונו חזר להיות בצבע אדום. "קלייר, איך את מרגישה? את רוצה משהו לשתות?" לוציפר החל לשאול אותה המון שאלות, היא צחקקה, מבינה את הדאגה שלו. "אני בסדר, אני רק צריכה לשתות קצת מים" היא חייכה, לפתע נכנס נער בחולצה מכופתרת לבנה ווסט שחור, לבוש במכנס שחור ונעליים שחורות. עיניו היו סגולות ושערו היה שחור כמו עורב. הוא הגיש לה את המים במבט אדיש. "תודה" היא חייכה והוא נעלם במהירות. היא התיישב ליד לוציפר, חולצתה כבר סגורה אך שערה עדיין מבולגן. "כדאי שתנוחי קצת" לוציפר ליטף את לחיה, נאנח למראה שלה, עיניים אדומות ונפוחות מבכי, היו לה קצת שריטות 'בטח מאחד הרהיטים ששברה' חשב לוציפר בעצב. "לוציפר, למה אתה כל כך דואג לי? אני אפילו לא הבת שלך" קלייר השפילה מבט, היא נזכרה במיקוטו וקיי, איזו טעות זו הייתה לצעוק עליהם, בטח קיי לא עצמו. "בהתחלה דאגתי לך במיוחד כי היית בת האנוש הקטנה של מיקוטו, אבל יותר מאוחר אני דאגתי לך בתור את עצמך" הוא ליטף את שערה, קלייר הביטה בו במבט ביישני מעט. "הייתה לי פעם ילדה, לפני המון שנים, היא הייתה בלונדינית כמוך, אבל העיניים שלה היו כחולות כמו הים. הייתי איתה בקשר טוב, לפעמים גם נפגשנו פגישת משפחה יחד עם אישתי באותו זמן" לוציפר חייך, עיניו זהרו לזיכרון שעלה במוחו. "ומה קרה לה?" קלייר תהתה, "שרפו אותה, יחד עם אישתי, הם צעקו שאני אעזור להן, צעקו שאני אכבה את האש בזמן שהן נשרפות, אבל לא הצלחתי, לא הייתי מסוגל באותו זמן, אני לא יודע למה אבל…אבל לא הצלחתי" לוציפר רעד מעט, נזכר בצרחות של ביתו ואישתו שצעקו לו, אך הוא לא יכל למנוע מוות, זה היה אסור על פי החוקים. הוא ראה איך הן הפכו לאפר, כמו שאר הילדים והנשים שלו. "אני מצטערת לשמוע על כך" קלייר הביטה בלוציפר, "מיקוטו, הוא היחיד שנשאר הרבה זמן חי, אני רוצה להגן עליו, ולהגן על האהובים שלו" לוציפר הביט בתקרה בחיוך. "למיקוטו, יש מזל שיש לו אבא כמוך" קלייר חייכה חיוך עצוב מעט, מרגישה שוב פחד כשנזכרת במבט הפסיכופטי שהיה לאביה. "קלייר" לוציפר נאנח וחיבק אותה, יודע שהיא צריכה את זה יותר מכל. "אני מצטער שלא יכלתי לבוא מוקדם יותר, מצטער" הוא השעין את ראשו על כתפה. "זה בסדר, זו לא אשמתך" קלייר צחקקה, לוציפר ידע שהיא רוצה לבכות, לצרוח על כך שאיבדה את אבא שלה, על כך שהיא איבדה אמון גם בו. "קלייר, אם את רוצה לבכות, את יכולה" לוציפר הביט בה בעיניים אדומות ומודאגות. היא נדה לשלילה, "אני בכיתי מספיק, חוץ מזה, קיי..הזהיר אותי, שאבא שלי לא טוב, אבל לא הקשבתי לו, אז זו בטח אשמתי" קלייר נאנחה, חיוך עצוב התפרש על פניה, "לוציפר, למה אבא הפך לכזה?" קלייר דמעה, לוציפר חיבק אותה בחוזקה והיא החלה לבכות. "אני מפחדת, אני מפחדת ממנו, איך הוא יכל לעשות את זה?" קלייר רעדה, 'אם הייתה יודעת מה הוא עוד עשה לה, ולכולם..' לוציפר נאנח וליטף את שערה. "לפעמים, בני אדם הם המפלצות הגדולות ביותר של הטבע" לוציפר הביט בקלייר. "אני מציעה לך, ללכת להתקלח ואבקש שיכינו לך משהו לאכול, את בטח רעבה" לוציפר חייך, מנגב לה את הדמעות, היא הנהנה. המשרת בעל העיניים הסגולות הופיע מולה שוב והוביל אותה לעבר המקלחת. 'כדאי שאתקשר לרן ודייסון' חשב לוציפר בעודו מביט בפלאפון שלו.
קלייר לבשה קימונו ורוד עם הדפס פרחים לבן. "ידעתי שזה יתאים לך" לוציפר חייך, קלייר הביטה במראה. "לפני שנכנסתי להתקלח, ראיתי את עצמי במראה, נראתי נורא, אני אפילו לא יודעת כמה ימים הסתגרתי בחדר" היא השפילה מבט, "שבוע" לוציפר ענה לה והתיישב על הספה. "קיי ומיקוטו רצו לבקר אותך, אבל ידעו שאוסטין לא ירשה זאת וגם את לא" לוציפר הביט בה במבט מודאג. היא התיישבה לידו כשהחלה אוכלת את הנודלס והסושי שהגיש לה לוציפר. "זה טעים" היא חייכה, "אני אגיד למשרתים שלי" לוציפר צחקק, מבלגן מעט את שערה. לפתע האש באח הפכה לסגולה, "לא שוב הוא" לוציפר נאנח. האדס הופיעמולם והתיישב בכורסא בבת אחת. "שמעתי מה שקרה לקלייר, אז הגעתי לבדוק מה איתה" האדס אמר באדישות, על אך שקלייר ראתה בעיניו דאגה. "פרפרסונה אמרה לך לבוא נכון?" לוציפר גיחך, האדס הנהן בשקט. "אז הסיפור עם פרפרסונה אמיתי? איך היא?" קלייר חייכה, "דומה לך באופי" האדס גיחך, 'הוא לא מרבה לחייך בפני אנשים אחרים, או בכלל, כל עוד זאת לא פרפרסונה' לוציפר חשב. "יום אחד אני אביא אותך לשאול ואפגיש אותך עם פרפרסונה" האדס חייך מאחורי מניפתו. לוציפר חיבק את קלייר בבת אחת. "אתה לא תיקח את קלייר לשאול!" לוציפר ליטף את שערה של קלייר המצחקקת. מבטו של לוציפר כל כך ילדותי, כך חשב האדס, נאנח. לוציפר שם את רגליו על השולחן, "אתה יודע שזה לא מנומס לשים רגליים על השולחן? חוץ מזה, אילו מגפיים חדשים?" האדס הביט במגפיים השחורים של לוציפר. "שמח ששמת לב! קניתי אתמול, המוכרת הביטה בי במבט מוזר כשביקשתי מגפי עקב שחורות" לוציפר הביט בתקרה "בני אנוש מוזרים" הוא נאנח, "רוצה שאקנה לך גם האדס?" לוציפר צחקק, "לא תודה, אני לא נשי כמוך" האדס גיחך למראה הכועס של לוציפר. "גם אתה שם לק, ועוד סגול בהיר" לוציפר עקץ את האדס בחיוך. לפני שהאדס יכל להגיב נשמעה דפיקה בדלת, המשרת בעל העיניים הסגולות נכנס "האורחים שלך כאן אדון לוציפר" הוא קד קידה. "תכניס אותם" לוציפר חייך.