Love Twins- פרק 40

ידיה של קלייר רעדו, היא רצה לגג, למקום היחידי שהיא לא תראה בו כרגע את קיי ומיקוטו, "קיי, הוא קאי…מיקוטו, מיקוטו ידע על זה?" קלייר מלמלה כשתיישבה בגג, מהרהרת, כל מחשבותיה עורפלו, היא לא האמינה שכל הזמן הזה קיי שיקר לה, אמר לה שהוא רק חבר טוב, שהוא לא מכיר אותה. היא הביטה בתמונה שלהם יחד,עכשיו הפרצוף שלו חזר אליה, כל הזכרונות ילדות שלה. 'א-איך לא ידעתי על זה קודם? איך לא שמתי לב שיש לו את אותו הפרצוף…?' היא רעדה מבכי, היא הרימה את ראשה למשמע הדלת הנפתחת, ממנה יצאו קיי ומיקוטו. 'אני לא יכולה לבטוח באף אחד מהם…' קלייר חשבה בעצב. "קלייר! את בסדר?! לא היית בשיעור ואמרו לנו לחפש אותך במרפאה, אבל לא היית שם" קיי אמר בדאגה, "אז הלכנו מיד לפה" מיקוטו אמר באדישות, אף על פי בעיניו הראו כמה דאג לה. "מה קרה?" קיי התקרב אליה והניח את ידו על כתפה, רואה את עיניה הנפוחות והאדומות. "אל תיגע בי!" היא התרוממה, מתרחקת ממנו, ממי שפעם יכלה לקרוא אח, חבר טוב. "אתה שקרן! בוגד!" קלייר צעקה לעבר קיי, "על מה את מדברת קלייר?" קיי לא הבין מה נכנס בה, עד שהיא הראתה את התמונה שלהם בתור ילדים קטנים ואת הקוביות המחוברות. "אתה קאי! ולא טרחת לספר לי! אתה ידעת כמה אני חיפשתי אותך! כמה דיברתי עלייך! ובכל זאת לא טרחת לספר לי! לא טרחת לספר לי את האמת עלייך, אתה שיקרת לי.." קלייר בכתה. "מיקוטו, אתה ידעת על זה?" היא הביטה במיקוטו, מלאת תקווה שהוא לא ידע, אבל הוא רק הנהן בשקט. "קלייר, לא רציתי שתגלי את זה ככה" קיי ניסה לדבר איתה בהיגיון, יודע שכל מה שעובר עליה כרגע הוא משהו שאוסטין עשה לה. "לגלות איך? על ידי אבא שלי? כשהיינו קטנים אמרת שאני יכולה לבטוח בך יותר מכל בן אדם, אפילו יותר מההורים. כנראה שזה לא תקף על ההווה" קלייר איגרפה את ידיה, מנסה להתאפק. "מי עוד ידע?! דייסון? רן? לוציפר? סם? אפילו פין…?" קלייר מלמלה, מיקוטו וקיי רק הנהנו בשקט, יודעים שלא יוכלו לשקר לה עכשיו כשהיא יודעת הכל. "אז…אמא..היא מתה.. היא מתה! ואפילו לא ידעתי שהיא אמא שלי!" קלייר ישבה על ברכיה, היא כיסתה את אוזניה והחלה לבכות. "למה?! למה אני האחרונה שיודעת הכל?!" קלייר צעקה, "קלייר, תני לי להסביר לך" קיי התכופף אליה, "להסביר לי מה?! שכל הזמן הזה חייתי בשקר?! שכל הזמן הזה שיקרתם לי והתחזת למישהו אחר?! להסביר מה? להסביר, שכל מי שאי פעם בטחתי בו.. בעצם הסתיר ממני את הסוד הכי גדול?" קלייר התרחקה במהירות מקיי. "לא, אני לא צריכה את ההסברים שלך, עשית מספיק כדי שאני אבין שאתה שקרן, כנראה שהיחידי שאני יכולה לבטוח בו זה אבא שלי.." קלייר בכתה ויצאה מהגג, קיי ומיקוטו ניסו לחפש אותה בכל רחבי בית הספר, אך כלום, היא נעלמה. "מיקוטו…ידעתי שזה יקרה, למה הייתי טיפש ולא אמרתי לה מיד כשראיתי אותה?" קיי השפיל מבט, למרות מצב רוחו הנסער הוא נשמע רגוע. "רצית לרדת לשורש העניין, להבין בדיוק מה הולך פה לפני שתגלה לה, כדי שכשהכל יהיה ברור, תוכלו לעשות משהו בנידון, אם היית עושה את זה, כל דבר ממה שקרה עד עכשיו לא היה קורה, תאמין לי" מיקוטו נשען על הקיר. "מיקוטו.. מה אתה חושב שאוסטין יעשה עכשיו? כשקלייר יודעת על כל זה? היא הרי אמרה, היא אמרה שהוא זה שסיפר לה…" קיי איגרף את ידו, נזכר בגופה של אימו. "אוסטין, עשה הכל, הרג את אמא, סיפר לקלייר, כדי לשחרר את הכוח הזה, הכוח הזה שהוא הזריק לקלייר כשהיינו קטנים.." קיי דמע מעט. יודע שלא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור. "קיי, הכל יהיה בסדר, אתה תראה, היא לא יכולה לכעוס עלייך יותר מדי זמן ואתה יודע את זה" מיקוטו חייך חיוך קטן ומרגיע, קיי גיחך "כנראה שאתה צודק" אמר.

קלייר הסתגרה בחדרה, בוכה על מיטתה ולא נותנת לאף אחד להיכנס לחדר. 'אני לא יכולה לבטוח באף אחד! באף אחד! למה? מה כבר עשיתי…?' קלייר המשיכה לבכות, שערה היה מבולגן ועיניה היו נפוחות ואדומות. הדלת נפתחה וטיפת אור נכנסה לחדר החשוך. זה היה אוסטין, הוא הביט על החדר חלקו מבולגן וחלקו מסודר. 'הכוח…' הוא גיחך לעצמו. "קלייר…את לא יכולה להסתגר ככה כל הזמן" הוא התיישב לידה, מלטף את שערה. "אבא, קיי..קאי, אני כבר לא יודעת מיהו, מי שחשבתי שהוא חבר טוב שלי פתאום אחי התאום, אבא…מה אתה היית עושה במצבים כאלו?" קלייר הביטה בו, הבכי שלה נרגע קצת כשאביה ליטף את שערה המבולגן. "אם הייתי מרגיש בגידה, ייסורים כמו אלה, לא הייתי מדבר איתם" אוסטין השפיל מבט. "אבל, אילו קיי ומיקוטו…כלומר…" קלייר היססה היא כבר לא ידעה מה לעשות, אוסטין נעמד והתקדם לעבר הדלת. "כולם התייחסו אלייך יפה, מיקוטו, קיי, דייסון, רן, פין, טומו, רק כי הם רצו לנצל אותך, לנצל את התמימות הזו שלך, הם אף פעם לא באמת אהבו אותך" אוסטיןן סגר את הדלת, לא מביט לאחור, ברגע שהוא יצא הוא שמע את צעקתה של קלייר ואת הבכי שלה, רגע קצר אחר כך הוא שמע קולות שבירה, אוסטין פתח מעט את הדלת וראה את ביתו, קלייר מתגלגלת על המיטה בבכי מר כשהריטים נהרסים לאט לאט מבלי שהיא נוגעת בהם, מנורת הלילה שלה עפה לצד השני של החדר והעציץ עף אל מעבר לחלון, כל הוילונות נקרעו לאט לאט וקלייר נשארה שוכבת דוממת, בוכה. אוסטין סגר בשקט את הדלת, וצחקק לעצמו.