Love Twins- פרק 39

קלייר לבשה שמלת לוליטה לבנה, שנתנה לה מראה טהור ביחד עם שערה הבלונדיני, כל דבר סביבה היה שחור, ריק. 'איפה אני? מתי לבשתי את השמלה הזו..?' היא חשבה בשקט, לא נלחצת מהסיטואציה אליה נקלעה. לפניה עמד שביל אדום, נראה היה שהוא נמשך נצח בזמן שהיא הלכה בו, רגליה התכסו בצבע האדום של השביל וגם שמלתה. היא שמעה קולות צחוק, "מישהו נמצא כאן?" קלייר קראה בקול, בודקת שזה לא דמיונה שתוקף אותה. השביל נגמר, קלייר הביטה סביבה והמוני גופות היו פזורות בחדר שחור משחור, באמצע עמד אוסטין, חי ונושם עם רובה וסכין ביד, מצחקק לו בזמן שכולו מכוסה בדם. קלייר זיהת כמה מהגופות, "קיי, מיקוטו, לוציפר, דייסון, רן…" היא החלה לספור, היא הייתה מזדועזעת לראות את אביה כך, עיניו שידרו שיגעון, חוסר שפיות. "א-אבא?" קלייר התרחקה מעט כשראתה אותו מתקרב אליה, "קלייר, אין לך ממה לפחד" אוסטין חייך חיוך מתוק, למרות שחצי מפניו מרוחות בדם של הגופות. "ל-לא! תתרחק ממני! אמא! קאי!" קלייר צעקה, לא יודעת למה היא צועקת את המילים הללו, למה היא קוראת לאנשים האלו שנעלמו מחייה כבר עשר שנים לבוא ולהציל אותה. "אין לך מה לדאוג קלייר, אבא כאן" אוסטין חיבק אותה, היא רעדה מתחתיו, שמלתה הלבנה התמלאה בדם. "אל תיגע בי! לא!" היא דחפה אותו, "אתה לא אבא שלי! אתה מישהו אחר! אבא…אבא לא יהרוג אנשים! אבא לא רע!" קלייר הביטה באוסטין במבט רציני. "זה מה שאת חושבת" אוסטין החל לצחוק והכל נעלם. שמלתה של קלייר חזרה להיות לבנה וטהורה כמו קודם. שביל בצבע זהב הופיע, קלייר הלכה עליו עד שראתה אישה בעלת שיער בלונדיני וקצר. "אמא של קיי?" קלייר הביטה במבט תוהה אל עבר האישה שעמדה מולה, מבטה הייתה עייף. קלייר ידעה על אובדן אימו של קיי, זה ציער אותה מאד, יותר מכפי שציפתה. האישה לבשה שמלה לבנה ארוכה יותר מזו של קלייר, היא חייכה חיוך מרגיע וחיבקה את קלייר. "אני מצטערת קלייר, כנראה שהוא באמת השכיח ממך הכל.." רוז חייכה חיוך עצוב, היא הביטה בקלייר, "את יפיפה" רוז ליטפה את לחיה של קלייר. "את גדלת יפה, למרות הכל" רוז דמעה. "ע-על מה את מדברת? למה את בוכה?" קלייר הביטה בה בדאגה, "אני אוהבת אותך קלייר, אני מצטערת, אני מצטערת על הכל" רוז בכתה, לפתע השמלה הלבנה שלה התמלאה בצבע אדום, בדם, רוז השתטחה על הרצפה בחיוך, למרות שמתה. קלייר צרחה והתעוררה במהירות מהחלום המזוויע.
קלייר התארגנה במהירות לבית הספר, חלום הבלהות שתקף אותה בשנתה עדיין רדף אותה, 'למה אמא של קיי הפיעה לי בחלום? מה הפירוש של כל זה?' קלייר נאנחה בעצב, הולכת בראש מושפל לעבר שולחן האוכל שבטח יהיה ריק כמו תמיד. להפתעתה ראתה קלייר את אוסטין, אביה, יושב ואוכל את הארוחה שהוכנה עבורו. "בוקר טוב אבא!" קלייר חייכה, "בוקר טוב קלייר" הוא חייך אליה, היא התיישבה לידו והחלה לאכול את ארוחתה. "איך ישנת?" אוסטין חייך, מביט על ביתו. "היה לי סיוט, בסיוט הזה הלכתי בשביל של דם ואתה היית בקצה שלו, אוחז סכין, כל האנשים שאני מכירה מתו, ובאת לרצוח אותי, אחר כך נעלמת ואז אמא של קיי הופיעה, היא אמרה לי שהיא מצטערת והיא נעלמה" קלייר סיפרה על מאורעות החלום שלה, עיניה שידרו עצב כשהחלה להיזכר שוב בחלום הנוראי. "קלייר, זה רק חלום, אל תדאגי" אוסטין ליטף את שערה של קלייר ברוגע. "אבל אולי הוא אומר משהו?!" קלייר דאגה, אוסטין גיחך, "קלייר, חלומות לא אומרים שום דבר, את לא חוזה את העתיד, את לא יכולה לדעת דבר" אוסטין נאנח, הצלחות פונו מהשולחן. "אני בטוח שלא הייתה שום משמעות בחלום שלך קלייר" אוסטין חייך, "אני אסיע אותך לבית ספר" אוסטין חייך. "אני קיי ומיקוטו קבענו ללכת יחד לבית ספר, אני לא רוצה להבריז להם" קלייר חייכה, חיוכו של אוסטין נמחק במהירות. "קלייר, יש משהו שאני רוצה להגיד לך, אבל אני מעדיף שתגלי את זה לבד, כי אחרת לא תאמיני לי" אוסטין השפיל מבט, "מה קרה אבא?" קלייר נראתה מודאגת, מה כל כך נורא שאפילו אביה לא מסוגל להגיד את זה? "זה קשור לקאי" אוסטין הביט בה, "קרה לו משהו?! אבא מה קרה?! תספר לי!" קלייר נבהלה, 'אולי הוא חולה? אולי..אולי הוא מת? לא.. לא אני מרגישה שהוא חי, אני יודעת שהוא חי' קלייר חשבה בבהלה. "אני מאמין, שקיי יודע דבר או שניים עליו, אני מציע לך לבדוק בארונית שלו בבית הספר" אוסטין הביא לה את הקוד לארונית של קיי, היו לו את כל הקודים למקרה חירום. "מה קשור קיי לכל העניין? הוא לא מכיר את קאי! קאי בטח גר בעיר אחרת אחרי הגירושין" קלייר מלמלה, "הוא יודע קלייר, אני לא רוצה להגיד לך מה הוא יודע, כי אני רוצה שתגלי את זה לבד" אוסטין נאנח ויצא מהדלת, לאחר כחמש דקות קלייר יצאה אחריו בריצה, הולכת לעבר ביתו של מיקוטו.

'קיי.. יודע משהו על אחי, מה הוא כבר יכול לדעת?' קלייר הוציאה את ספריה מהארונית. היא הביטה בקובייה ההונגרית ששמרה בארוניתה, היא הצליחה לא מזמן לפתור אותה, את כולה, חצי הלב הורוד הושלם. 'קאי…' פרצופו של קאי היה מעורפל במוחה, אפילו תמונתם יחד נעלמה, קלייר האמינה שכנראה איבדה אותה או שהיא נמצאת בחדר של אוסטין. "בוקר טוב קלייר" רן עמד לידה, בחיוכו המתוק והרגיל, חלוק הרופא הלבן והארוך שלו היה בידו. "בוקר טוב רן!" קלייר חייכה "יש לך היום שיעור כימיה?" רן נשען על אחת הארוניות, קלייר נדה לשלילה. "חבל, היום אני מחליף את המורה, הולך להיות שיעור פיצוץ" רן השתמש במשחק מילים כושל, אך קלייר בכל זאת צחקקה על נסיונו הטוב של רן להצחיק אותה. "רן, איך קיי מרגיש?" קלייר השפילה מבט בעצב, "הוא עדיין קצת עצוב, אבל אנחנו עושים הכל כדי לעודד אותו. מיקוטו, סיפר לי שהוא ידע על המוות שלה, אך הוא לא ידע מתי זה יקרה" רן הביט בתקרה, "איך הוא ידע?" קלייר שאלה, למרות שידעה כבר את התשובה. "אבא שלו, האדס כנראה אמר ללוציפר, הוא ידע שמיקוטו קרוב אל רו…" רן השתעל לפני שאמר את שמה של רוז. "אל אימו של קיי" הוא תיקן את עצמו במהירות. "אני מבינה, זה קשה לדעת שהמוות הולך ובא, אבל יותר מפחיד לא לדעת מתי הוא יבוא.." קלייר נאנחה. "אני חושב שאלך להתכונן לשיעור כימיה" רן חייך, "תתעודדי קלייר, החיים יפים, אם מסתכלים עליהם טוב" רן צחקק ובילגן את שערה, מיד נעלם בדילוגים אל עבר כיתת כימיה. המסדרון אט אט התרוקן מתלמידים. קלייר הביטה בקוד הארונית של קיי, 'מצד אחד זו הארונית של קיי, אסור לי לפתוח אותה ללא רשותו. מצד שני, זה קשור לקאי, אולי הוא יבין למה פתחתי אם אסביר לו אחר כך" קלייר חשבה בעצב, היא הלכה לעבר ארוניתו של קיי, והחלה לשים את הקוד. הארונית נפתחה במהירות, קלייר הביטה לצדדים לבדוק שאף אחד לא מסתכל ומיד פתחה אותה. המראה כמו של כל ארונית רגילה, אך עד מהרה הבינה קלייר מה שונה, היא ראתה את הקובייה ההונגרית שעמדה באמצע, קלייר הוציאה אותה והביטה בה. היא ראתה את הלב הורוד, החצי השני, היא חיברה את הקוביות יחד ועיניה נפערו בתדהמה. 'לא…לא זה לא נכון! הוא היה אומר לי! הרי אנחנו אחים נכון?! קיי לא היה עושה דבר כזה! אולי…" קלייר הביטה לעומק של הארונית ומצאה תמונה שלה ושל קאי כשהיו קטנים. "קיי..הוא..קאי.." היא מלמלה, דמעות החלו לנזול מעיניה.