Love Twins- פרק 35

*הערת הכותבת: פרק זה הוא פרק על העבר של קלייר, רוב הדברים יהיו מהצד שלה אבל גם חלק יהיו מהצד של אוסטין כדי להבין את עלילת ההמשך יותר טוב. השם של קיי פה ישתנה לקאי משום שזה העבר של קלייר.

-לפני עשר שנים-
קלייר בת שש.

"אח גדול! תתעורר!" קלייר הקטנה ניערה את אחיה במיטתו, עברו עשר דקות והוא עדיין לא התארגן. "עוד חמש דקות…" קאי מלמל. קלייר דחפה אותו מהמיטה, קאי התעורר בכאב. "עצלן! תתעורר, אמא מכינה ארוחת בוקר!" קלייר חייכה, לחיה היו שמנמנות מעט כשחייכה את חיוכה הגדול, בגלל שערה הקצר היא אספה אותו לשתי קוקיות קטנות בצידי שערה. "אנחנו נאחר לבית ספר, כמו שבוע שעבר בגללך" קלייר אמרה בזמן שאחת העוזרות עזרה לקאי להתלבש. קלייר הייתה רגילה לראות את אחיה בלי מכנס או חולצה, או ללא בגדים בכלל. הם תמיד מתקלחים יחד. "אני מוכן" הוא אמר בעייפות, קלייר גררה אותו לעבר שולחן האוכל. "ארוחת בוקר!" קלייר צעקה משמחה, "התעוררת באנרגיה היום קלייר?" אוסטין חייך אליה, היא הנהנה בזמן שאכלה את הפנקייקים. "קלייר תמיד מתעוררת באנרגיה לבית ספר" קאי אכל את הפרוסה שלו, מביט באביו במבט מעריץ. "כשאני אהיה גדולה אני אהיה כמו אמא! אני אבשל לכולנו ארוחות טעימות!" קלייר חייכה, "אני בטוחה שתצליחי" אימם של קאי וקלייר התיישבה לאכול, שערה היה בלונדיני וארוך, היא הייתה דומה לקלייר בעוד קאי דומה לאוסטין. "רוז יש לך פה מתחרה" אוסטין הביט באימם וצחקק. קלייר אהבה את המערכת יחסים בין הוריה, היא קיוותה לאחת כזו בעתיד, משפחה מגובשת וארוחות משפחתיות כל יום. אוסטין ורוז התנשקו בפה נשיקה חפוזה, בעוד קאי משמיע קולות גועל קלייר חייכה את חיוכה המתוק. 'אני רוצה עתיד כזה' היא הביטה סביבה. "אוסטין כדאי שתמהר לקחת אותם לפני שיאחרו עוד פעם" רוז נאנחה, שלושתם התרוממו במהרה, "בואו ילדים" אוסטין חייך, הם רצו למכוניתו. כל הדרך לבית ספר קאי סיפר על חלומו על חזירים ושקלייר רכבה עליהם. "הגענו ילדים" אוסטין חייך, "להתראות אבא!" התאומים אמרו יחד, הם יצאו מהמכונית מהר. אוסטין הביט בהם רצים לעבר דלת הכניסה בצחקוקים וחיוכים, זיק שטני ניבט בעיניו כשהביט בקלייר נכנסת לבית ספר ומיד לאחר מכן עלה גיחוך מפיו.
רוז נכנסה בשקט לחדרם של קאי וקלייר לבדוק לשלומם בזמן שהם ישנים. "הכל רגוע.." רוז חייכה והביטה בקאי, בפניו היפות, מראהו היה דומה למראה אביו, אך אופיו היה שונה. "אמא..?" קאי שיפשף את עיניו, עיניו החומות והגדולות. "תחזור לישון מתוק, לילה טוב" היא נישקה את לחיו, הוא הנהן ונרדם מיד. רוז עלתה בסולם של מיטת הקומותיים לראות לשלומה של קלייר, אך התפלאה כשלא הייתה שם. "קאי אתה יודע איפה קלייר?" רוז אמרה בדאגה. "אבא בא לבדוק לשלומנו, הוא לקח אותה, אני חושב שזה היה כי היה לה לשירותים" קאי מלמל בישנוניות. "תודה מתוק" רוז נישקה למצחו של קאי וסגרה אחריה את הדלת. 'אבל כל האורות בתאי השירותים סגורים…' חשבה בדאגה. היא ירדה למטבח לשתות כוס קפה ושמעה רעשים מהמרתף. 'רעשים מהמרתף? חשבתי שממזמן כבר אין עכברים שם' רוז ירדה בשקט במדרגות לעבר המרתף, היא ראתה אורות מהבהבים מחריץ הדלת. "אל תדאגי קלייר הכל יעבור חלק אם לא תזוזי" רוז שמעה את קולו של אוסטין, 'אל מי הוא מדבר?' רוז הביטה בחריץ הדלת שהיה פתוח, עיניה נפתחו בתהדמה ובזעזוע. בחדר הייתה מיטת בית חולים, עליה קלייר נשכבה כשפיה מכוסה במטפחת כדי לא לשמוע אותה, ידיה היו קשורות למשענות הידיים במיטה ורגליה אל קצה המיטה. קלייר נראתה ישנה אך סובלת ומזיעה, מעליה אוסטין עם מזרק ביד בכל פעם מזריק משהו קטן לתוך ידה. רוז שמה את ידה על פיה בתדהמה. 'מה הוא עושה לילדה שלנו? למה הוא עושה את זה?' היא חשבה, גופה רעד. "מא….א…מא…" המילים יצאו מבעד לפיה של קלייר אך היו מטושטשות, "ששש קלייר, זה יעבור,חוץ מזה אבא כאן לא?" אוסטין גיחך, ידה של קלייר רעדה ואחת מכוסות הפלסטיק שהונחו על המדף הקרוב נזרקה אל הקצה האחר של החדר. "אז הניסוי מתקדם, נהדר" אוסטין חייך, רוז בחיים לא ראתה את החיוך הזה, את הזיק השטני בעיניו. 'היא קוראת לי, היא כל כך סובלת שהיא קוראת לי!' דמעות עמדו בעיניה. מביטה שוב ושוב על קלייר הישנה סובלת. 'אני לא יכולה להתעמת איתו עכשיו, לא כשהיא שם…אני לא אהיה מסוגלת, אני אדבר איתו כשהוא יחזור לחדר' חשבה לעצמה רוז, עדיין רעדה כשעלתה בשקט למדרגות. שומעת בראשה את הצעקות החלושות של קלייר ואת רעידותיה.

רוז נשכבה על המיטה, עושה את עצמה כישנה עד שאוסטין נכנס לחדר בשקט ונשכב לידה. "אני יודעת מה עשית במרתף" רוז הסתובבה אליו, מבטה הראה כמה כועסת אך פוחדת היא. "על מה את מדברת?" אוסטין הראה פני תמים, אך רוז לא קנתה זאת. "אל תנסה לעבוד עליי אוסטין, אני ראיתי הכל! את קלייר הקטנה קשורה למיטה ואת המזרק! אתה עושה עליה ניסויים!" רוז צעקה, למזלם הדלת הייתה סגורה ולא ניתן לשמוע דרכה כלום. "רוז, את לא מבינה, קלייר נולדה חולה, אני רק מנסה לטפל בה" אוסטין נאנח. "בזה שאתה מזריק לה דברים שונים? אוסטין אני ראיתי מה אתה מנסה לעשות, הכוס נפלה אל הצד האחר של החדר" רוז התעקשה, יודעת שהוא משקר לה. "מה אתה מנסה לעשות?" היא אמרה. "הרס, כוח של הרס, הכוח הזה מתפתח לאט לאט, קודם זו כוס ואחר כך זה יכול להיות בן אדם" אוסטין גיחך, כבר לא מסתיר כלום, עיניו שוב הראו את הרוע שהיה קודם לכן. "להרוס בן אדם? אתה מתכוון, להרוג?" רוז הזדעזעה עוד יותר כאשר אוסטין הנהן כתשובת כן. "ולקאי, אתה גם עושה..את זה?" רוז דמיינה את קאי במיטה, רועד כולו. אוסטין נד לשלילה. "קלייר היא הקטנה מביניהם, היא יותר טרייה, אני מעדיף אותה" אוסטין חייך, "תפסיק עם זה! בבקשה אני מתחננת תפסיק עם זה! הם הילדים שלנו! לא עושים כאלו דברים!" רוז החלה לבכות, היא חיבקה את אוסטין בניסיון לשכנע אותו. "אם המצב ההכרחי לא טוב לך, אולי כדאי שנתגרש" אוסטין חייך, רגוע מהסיטואציה. "מ-מה? ל-לא! אני לא מוכנה לזה! אתה תמשיך בניסויים שלך על קלייר הקטנה שלנו! אני לא מוכנה לזה!" רוז המשיכה לבכות, "אם כך…אולי כדאי שאהרוג אותה אם לא נתגרש? כי עכשיו שאת יודעת אין לי שום צורך בקלייר, אני אעדיף להרוג אותה ולעשות כבר ניסויים על מישהו אחר, אולי קאי יהיה טוב?"אוסטין חשב לעצמו, רוז הביטה בו בתדהמה. "לא! לא אתן לך לעשות את זה, אנחנו נתגרש" רוז השפילה מבט, לא מאמינה שהיא אומרת את זה לבחור שהיא אוהבת. "אם כך יש לי כמה בקשות ממך לפני שנתגרש: כשאנחנו נתגרש אני רוצה שתעברי דירה הרחק מכאן, מצידי לעיר אחרת, לא משנה מה אל תצרי קשר עם קלייר ואל תכניסי אותה לביתך, ויותר חשוב, תשני את שמו של קאי, לא משנה לאיזה שם, אבל שלא יהיה אותו הדבר. ככה קלייר לא תזהה את קאי אם הם יגדלו ויפגשו, הם לא זהים ולכן כשהוא גודל הוא משתנה" אוסטין הסביר לרוז, היא הנהנה בשקט. "ואם תפרי את אחד מהדברים בהסכם הזה, אני אהרוג את קלייר ואת קאי" אוסטין גיחך, "לא, אל תהרוג אותם, תהרוג אותי במקום, אני זו שהרי תפר את ההסכם אם בכלל, לי יהיה מגיע למות" רוז רעדה, אוסטין הנהן בהבנה. "סיכמנו. רוז, תהני מהלילה האחרון שלנו באותה מיטה" אוסטין חייך, הם נשכבו והוא חיבק אותה. 'הידיים אשר הזריקו לקלייר דברים עכשיו מחבקות אותי..' רוז חשבה בעצב.
לילה לפני עזיבתם של רוז וקאי, אוסטין שוב עשה את אחד מניסוייו על קלייר, אך יצא כדי לקחת ספר מהספרייה, רוז ניצלה זאת והתגנבה לחדר. "קלייר, בטח סבלת…" רוז דמעה, אך ידעה שצריכה לעשות זאת מהר. היא חיפשה משהו שינטרל את הניסויים של אוסטין. אך מצאה רק ניסויים אחרים, לפתע בזווית עינה הייתה מבחנה שעליה רשום 'הכוח להחיות דברים-לא לגעת'. רוז חייכה, יודעת שזה הדבר היחידי שיכול עוד להציל את קלייר מלהפוך להרס אחד גדול. היא לקחה מזרק ושמה בו את הניסוי, "אני מצטערת קלייר, אבל זו הדרך היחידה עוד איכשהו להציל אותך" רוז חייכה חיוך עצוב והזריקה לידה של קלייר את הניסוי. קלייר נראתה רגועה לשם שינוי, לא כאב לה כאשר רוז הזריקה. "מה את עושה?!" אוסטין נכנס, מבועת כאשר ראה שהמבחנה שרשם בה לא לגעת ריקה ואת רוז מזריקה לקלייר. "לא תצליח בתוכנית שלך אוסטין" רוז חייכה, הוציאה את המזרק וברחה מהחדר. אוסטין דפק את ידו על השולחן "לעזאזל! אי אפשר להוציא את זה כבר כי זה התפשט בגוף! לעזאזל!" אוסטין אמר בכעס.

-כמה חודשים לאחר מכן-
קלייר בת שש, חג המולד.

קלייר סידרה את חדרה לקראת חג המולד, כולה מחוייכת, 'אולם זה לא יהיה חג מולד עם קאי ואמא, אבל אמא ואבא יחזרו והכל יחזור להיות כמו שהיה קודם' קלייר חשבה בחיוך, מביטה מעבר לחלון בפתיתי השלג שנופלים באיטיות על האדמה הלבנה. קלייר שמה את כובע הסנטה הקטן שלה ושמלה אדומה עם פפיונים לבנים. "אבא! אבא!" קלייר רצה, שערה הקצר היה אסוף בקוקו קטן. "אבא חג מולד שמח!" היא חיבקה את אוסטין מאחורה בחיוך. "על מה את מדברת קלייר?" אוסטין נאנח, "אנחנו חוגגים יחד חג מולד!" קלייר חייכה, אוסטין נאנח והלך לעבר הדלת "אני הולך לחגוג במקום אחר קלייר" הוא פתח את הדלת, "אבל, תמיד חגגנו יחד! זה חג המולד! אבא, אני רוצה לחגוג איתך!" קלייר החלה לבכות, "קלייר, אין לי זמן וכוח לבכי שלך" הוא אמר בכעס וסגר את הדלת. "אבל…הבטחת שתמיד נחגוג יחד" קלייר אמרה בעצב, היא חזרה לחדרה והתיישבה על מיטתה. קלייר הביטה בבובות שלה וחיבקה אותן, "אל תדאגו, יש לנו אחד את השני, וחוץ מזה אבא ואמא יחזרו והכל יהיה כמו שהיה פעם" קלייר המשיכה להאמין בזה ואמרה לעצמה זאת שוב ושוב. "סנטה, בבקשה תחזיר את הכל לקדמותו" קלייר בכתה. "חג מולד שמח, קאי…אמא.." קלייר בכתה עד שנרדמה.

-לאחר חמש שנים-
קלייר בת 11

היחסים בין קלייר לאביה רק הדרדרו, הוא בקושי השקיע בה זמן, "אבא אני יכולה לצאת לבחוץ? אני רוצה לשחק עם הילדים.." קלייר אמרה לו, מביטה מהחלון על הילדים שמשחקים בכדור. "לא קלייר, את צריכה ללמוד, שלא יהיה את אותו המקרה עם המשרתות!" אוסטין צעק עליה, הוא השאיר אותה לבד בחדר עם השולחן מלא הספרים, "אתה אף פעם לא נותן לי להכיר אנשים חדשים, אתה אפילו לא רושם אותי לבית ספר! אני רוצה לחיות כמו כל הילדים שמבלים בחוץ!" היא צעקה, כועסת ומיואשת, היא סיימה במהירות את שיעוריה והביטה על הילדים דרך החלון הגבוה. "אני רוצה לחזור לבית הקודם, אני רוצה לחזור לחיים הקודמים.." קלייר לחשה בבכי, רועדת ומחבקת את הבובות שלה, החברים היחידים שהיו לה מאז הגירושים. "אמא וקאי כבר לא יחזרו" קלייר הביטה בקובייה ההונגרית, היא החלה לנסות לפתור אותה שוב. אחרי כמה נסיונות כושלים היא החלה לבכות שוב. "את כזו בכיינית" המילים של אביה עלו בראשה. היא ניגבה במהירות את הדמעות ושטפה את פניה בשירותים. 'אסור לי לבכות יותר, אני לא בכיינית, אני צריכה להיות ילדה גדולה, כדי שאבא יהיה גאה!' קלייר חשבה לעצמה בעצב כשראתה את עצמה, שיערה הגיע לה עד הכתפיים, היא שיחקה איתו מעט. "אולי, בכל זאת אצא קצת?" קלייר חייכה לעצמה, היא התגנבה מעין המשרתות ויצאה לחצר האחורית. 'אני אעבור מתחת לגדר, אף אחד לא יראה אותי' קלייר חייכה, היא מצאה חור קטן בין שני לוחות עץ של הגדר ועברה דרכו. 'הילדים כבר הלכו…' היא חשבה בעצב, "מיאו" שמעה צליל קטן מתחת למכוניתו של אביה. קלייר הביטה למטה וראתה חתול לבן בגווני אפור. החתול התקרב אליה והחל להתחכך בה, "אתה כל כך חמוד" קלייר הרימה אותו, "מצאתי אחד כמוך גם בבית הקודם לי, אבל החלטתי לשחרר אותו כי הייתה לו משפחה" היא דיברה אל החתול, החתול רק גרגר למגע ליטופיה. "אולי אתה קרוב אליו?" היא צחקקה, מביטה על החתול שנרדם בידה. 'אולי אוכל לקחת אותו הביתה' קלייר חשבה לעצמה והתגנבה יחד עם החתול אל ביתה. כאשר היא נכנסה לחדר היא לקחה קופסא קטנה ושמה בה שמיכה שהייתה על הארון. "פה אתה תישן" קלייר חייכה למראה החתול שהתכרבל בשמיכה. "אני אקרא לך…שירו*! כי רוב הפרווה שלך לבנה" קלייר ליטפה את החתול, הוא החל להוציא קולות מיאו ולהתכרבל בידה של קלייר. "שירו, מעכשיו אנחנו חברים!" קלייר צחקקה לקולות האהדה של שירו.
אחרי שבוע קלייר הלכה לעזור לאחת העוזרות עם הקניות בסופר, "תודה לך שבאת איתי" העוזרת אמרה בחיוך כאשר הן הכניסו יחד את ההמוצרים למקומות שלהם. "שמחתי לעזור" קלייר חייכה, היא עלתה בחזרה במהירות כדי לבדוק לשלום שירו, אך היא לא מצאה אותו בשום מקום, "שירו. שירו, איפה אתה?" קלייר חיפשה בכל חדרה אך לא מצאה, "את מתכוונת לחתול המכוער שהיה בחדר שלך?" אוסטין נעמד במפתן הדלת, "א-איך..ידעת?" קלייר מלמלה בעצב. "זרקתי אותו לבחוץ" אוסטין התקרב אליה, היא החלה לבכות. "למה?! אבל אני רוצה חיה! אתה וא…" קלייר עצרה את המשפט לפני שדיברה יותר מדי. "קלייר, חיה יכולה להרוס את הבית, וכמה מהעוזרות אלרגיות, את לא יכולה להכניס חתול בלי רשותי" אוסטין נאנח והרים את קלייר, הוא שם אותה על ברכיו. "אני מצטער בסדר? אבל את חייבת להבין שיש עוד אנשים כאן, את מבינה?" קלייר שמעה מאביה קול עדין, זו הייתה הפעם הראשונה זאת שנים. קלייר הנהנה. "יופי" הוא נישק אותה בלחי וחיבק אותה. "אבא, זו הפעם הראשונה אחרי הרבה שנים שהתייחסת אליי ככה" קלייר חייכה והחלה לדמוע. "את בוכה?" הוא גיחך, "זה דמעות של שמחה" קלייר צחקקה. הם ישבו יחד וראו טלוויזיה כל אחר הצהריים. 'אני מקווה שאבא יהיה ככה כל הזמן' קלייר חשבה כשהביטה את אביה ישן על הספה."לילה טוב אבא" קלייר שמה עליו את השמיכה שהייתה מתחת לרגליו, היא נישקה אותו בלחי ועלתה לחדרה לישון.

-אחרי שנתיים-
קלייר בת 13.

"אני צריך שהיא תישאר אצלך כמה זמן" אוסטין דיבר בטלפון, "כמה זמן בדיוק אוסטין?" מריה נאנחה, מביטה אל השקיעה מבעד למרפסת. "שלוש שנים, לא יותר" אוסטין נאנח. "אוסטין, לאן אתה עוזב שאתה משאיר אותה אצלי שלוש שנים?" מריה חשדה, לא הייתה לה בעיה לארח את קלייר, היא העדיפה שקלייר תהיה אצלה מאשר אצל אוסטין, היא ידעה את הסכנות, היא ידעה מה הוא עושה ובכל זאת לא יכלה לעשות כלום כי לא הקשיב לה. אוסטין ידע כי קלייר מקשיבה לו, הוא ראה את שערה הבלונדיני שהתארך בשנתיים האחרונות דרך המרווח בדלת הספרייה. "אני טס לחו"ל, לשלוש השנים הקרובות" אוסטין חייך. "אתה משקר, היא שמה בחדר, או לפחות שומעת אותך, אתה אומר את זה כדי שהיא לא תדע. אוסטין, זה עוד אחד מה..ניסויים שלך..?" מריה הצטמררה. "סוג של.." אוסטין גיחך, תיכנן תוכניות שלמות בראשו לקראת השלוש שנים הקרובות. "אוסטין, בבקשה, תפסיק עם זה, החיים שלך יהרסו לבסוף, לא שהם כבר לא הרוסים" מריה נאנחה, דמעות קטנות עמדו בעיניה. "אמא, החיים שלי לא הרוסים, אני בסדר גמור" אוסטין המשיך להביט בשיערה הבלונדיני של קלייר אשר הציץ מבעד לדלת הפתוחה למחצה. "אוסטין, התגרשת מאישתך, הרסת את הקשר בין הילדים שלך, הרסת את הילדות השלמה של הילדה שלך, הילדה שאתה הבטחת על פי החוזה לשמור ולתת לה חיים טובים יותר" מריה אמרה בקול תוקפני. "הכל בגלל הניסוי הזה שלך, אוסטין לא ככה חינכתי אותך" מריה השפילה מבט. "אמא, אני מחליט על החיים שלי, ואני אעשה איתם מה שאני רוצה" אוסטין כעס, "בואי נסכם את השיחה הזו, קלייר באה אלייך בעוד כשלוש שבועות" אוסטין נאנח וניתק לאחר כמה דקות. "את יכולה לצאת קלייר" אוסטין גיחך, רואה את ביתו הקטנה נכנסת לספרייה הגדולה ומתקרבת במבט מושפל אל השולחן. שיערה של קלייר התארך עד לאמצע הגב, בדיוק כמו אימה. "כמה מהשיחה שמעת?" אוסטין נשאר רגוע, למרות שעמוק בתוכו עדיין כעס על השיחה עם אימו. "הכל…" קלייר הרגישה לא בנוח והיה ניתן לראות זאת על ידי תזוזת גופה ואי הנוחות שהרגישה. "שבי" אוסטין הורה לה לשבת מולו, היא ישבה בצייתנות. "אם שמעת, אין לי צורך להגיד ולהסביר לך שוב.. תחליטי כבר עכשיו מה את רוצה לקחת איתך" אוסטין אמר באדישות. "אני לא יכולה לבוא איתך? לחו"ל? אנחנו נהיה יחד! הרי אנחנו משפחה לא? ומשפחה נשארת יחד.." קלייר הביטה באוסטין במבט מפוחד מעט, מפחדת לתגובתו בקשר לבקשתה. היא נזכרה במשפט שאמרה כרגע, שמשמפחה תמיד נשארת יחד ונזכרה בפרידה הכואבת בגיל שש, מאז הם אף פעם לא חזרו להיות יחד כמשפחה. "אני לא יכול קלייר" אוסטין התרומם מכיסאו. "זה משום שאתה רוצה להיפטר ממני נכון?" קלייר השפילה את מבטה, "כמו תמיד, אתה מנסה להיפטר ממני!" היא צעקה, כאשר היא קמה מהכיסא הוא נפל. "כמו תמיד! אתה תמיד לא איתי! אתה תעדיף להיות בחופשה עם בנות אחרות שיחליפו את אמא מאשר להיות איתי! עם הבת שלך!" קלייר צעקה, "אז תן לי להגיד לך משהו! אף אחת לא יכולה להחליף את אמא! אתה בטח תלך לחופשה בחו"ל לבלות עם בנות!" קלייר בכתה, "אתה תמיד תעדיף אנשים אחרים ממני" קלייר רצה מהספרייה לעבר החדר שלה בבכי. אוסטין הביט על הדלת נסגרת בטריקה,'אני אהיה חייב לעשות את הדבר הנכון..' אוסטין נאנח והלך בעקבות קלייר. הוא נכנס לחדרה בזמן שבכתה והחזיקה בקובייה ההונגרית, מנסה לפתור אותה. "מה אתה רוצה?" היא אמרה בכעס, פרצופה היה כמו ילדה קטנה שכועסת על הוריה, אוסטין נשכב על המיטה ליד קלייר. "אל תתקרב אליי.." היא הסתובבה עם הגב אליו. "קלייר, אני נוסע לחו"ל בשביל העבודה, חבר טוב שלי צריך אותי עבור עזרה מסויימת, אני לא יכול להביא אותך" אוסטין ליטף את שערה. "נכון שאין תחליף לאמא, אבל את לא רוצה שאהיה לבד כל הזמן נכון?" אוסטין חייך חיוך עצוב, קלייר הביטה בו. "אבל יש לך אותי ואת סבתא, אתה לא לבד" היא חיבקה אותו. "אני מדבר על אהבה קלייר, אהבה מסוג אחר, כמו שהיה לי עם אמא" אוסטין גיחך, "כשתיגדלי תביני שזה חשוב, זה מרגיש טוב וגורם לחיים שלך להשתפר" אוסטין אמר. "אני דואג לך קלייר ורוצה לטובתך, זה למה אני מתייחס אלייך בקשיחות כזו, אני לא רוצה שתהי כמו העבריינים מהרחוב שיש היום, אני רוצה שתהי ילדה מדהימה, עוד יותר מאשר את עכשיו" עיניו של אוסטין שידרו עדינות. "קניתי לך מתנה קטנה" אוסטין הוציא מכיס הג'אקט הגדול שלו קופסא קטנה. "מזה?!" קלייר התיישבה בשמחה, הוא פתח והיא ראתה פלאפון צנוע בצבע ורוד. "זה מה שרציתי! תודה אבא!" קלייר חיבקה אותו וצחקקה, "אני שמח שאת אוהבת את זה" אוסטין חייך.
אחרי שבוע אוסטין הלך עם קלייר לקופת חולים, "למה אנחנו בקופת חולים אבא?" קלייר תהתה. "אני רוצה לעשות לך חיסון נגד שפעת, אני לא רוצה שתהי חולה בזמן שתהי אצל סבתא" אוסטין חייך וליטף את שערה. "אוקיי" קלייר התיישבה על מיטת בית החולים, אחד הרופאים התקרב עם מחט לעבר קלייר. "אל תדאגי…קלייר, זו רק דקירה קטנה וזה יעבור, זה למען מטרה טובה" הרופא חייך, הוא היה קירח ועיניו היו בצבע חום כהה. קלייר הרגישה את הדקירה לרגע וזה עבר. "תודה" קלייר חייכה, הרופא שם צמר גפן על כתפה. "קלייר, תחכי בחוץ אני רק מדבר עם הרופא לכמה רגעים" קלייר הנהנה ויצאה מהחדר. "אתה בטוח שזה הסם שנתתי לך?" אוסטין הביט ברופא, "כן אוסטין אל תדאג, זה הסם שיכחה החלקי" הרופא חייך. "הנה הכסף" אוסטין נתן כסכום של אלף בשטרות. "אתה בטוח שהסם הזה ימנע ממנה…" הרופא הביט במבט תוהה ואוסטין קטע אותו במהירות "הסם הזה יגרום לה לשכוח לפחות חלק מהעבר, פרצופים וכדומה, זה יגרום לה לשכוח את הפרצוף של אימה במידה והן יפגשו" אוסטין גיחך ויצא מהחדר. "בואי קלייר" הוא חייך אליה והרים אותה.
קלייר הביטה בחלון המכונית על הכפר, "לא הייתי פה בערך שנה" קלייר חייכה, "עכשיו את עומדת לבלות שמה שלוש שנים" אוסטין חייך. הם עצרו ליד הבית של מריה. "הגענו, שיהיה לך בהצלחה קלייר, תהני" אוסטין נישק למצחה של קלייר. "ותזכרי את הולכת לאותו בית ספר של פין" אוסטין חייך, היא הנהנה ויצאה מהמכונית. "להתראות אבא, נדבר" היא נופפה לשלום למכונית השחורה שנסעה, הנהג היום היה ביום חופש אז אביה היה צריך להסיע אותה. "קלייר!!" פין קפץ עליה בחיבוק, שיערו היה אסוף בקוקו קטן ועיניו השחורות זהרו. "אנחנו הולכים להיות באותו הבית ספר!" פין צחקק, "הולך להיות כיף!" הוא קפץ משמחה. "קלייר!" סוקה חיבק אותה וגם טומו. "יהיה כיף יחד" פין חייך. קלייר הנהנה בחיוך ורצה למריה "סבתא!" היא חיבקה אותה, מריה חיבקה אותה חזק. 'אל תדאגי קלייר, את מוגנת אצלי לשלוש השנים הקרובות' מריה חשבה. "פין הגיע הזמן ללכת הביתה, נהיה מאוחר" דייסון עמד מול פין, "שלום דייסון!" קלייר נופפה לו בחיוך, הוא נופף לה בחזרה, פין חיבק את כולם חיבוק אחרון ואת סוקה בסוף חיבוק חזק, פין הלך יחד עם דייסון חזרה הביתה.

-שלוש שנים אחר כך-
קלייר בת שש עשרה.

"קלייר, איך היה אצל סבתא?" אוסטין חייך אליה בזמן שאכלו ארוחת ערב אחרי שלוש שנים. "היה כיף, קרו…כמה דברים לא נעימים" היא נזכרה במקרה עם פין ודייסון. "סוקה..מת.." קלייר אמרה בעצב. "אני מצטער לשמוע את זה, מה קרה?" אוסטין נראה עצוב "זה עניין משפחתי, עם פין ו..דייסון" קלייר נאנחה. "אני עייפה" קלייר פיהקה והתעלפה על הרצפה. "נצטרך לשנות כמה דברים בזיכרון שלך" אוסטין נאנח, הוא ירד למרתף כשקלייר בידיו, מאז שלוש השנים שעברו הוא פיתח מכונה חדשה שמוחקת ומעוותת חלק מהזיכרונות. אוסטין שם את קלייר במיטת בית החולים שהייתה לה פעם, הוא זכר עוד כשהייתה קטנה, כך הייתה נראית בדיוק. הוא החל לעוות לה את הזיכרונות, למחוק את דייסון מזיכרונה, לטשטש את פרצופה של רוז כדי שלא תיזכור את מבנה פניה. התהליך לקח כמה שעות, קלייר החלה לצרוח מכאבים אבל היא לא התעוררה בגלל חוזק הסם. כאשר אוסטין החזיר אותה לחדר השינה, הוא הביט בפניה המזיעות, ובגופה הרועד. "אל תדאגי קלייר, בקרוב מאד הכל יהיה בסדר, לפחות עבורי" אוסטין גיחך, הוא נישק את קלייר על לחיה ויצא מהחדר במהירות.

-היום-
בחדר המראה של האדס עם לוציפר.

המראה סיימה את העבר במהירות אחרי שאוסטין יצא מהחדר. "מפלצת…" לוציפר הידק את אגרופיו בכעס. "גם אישתך עשתה את הדברים האלו למיקוטו…" האדס מלמל. "היא לא.. היא גם לא נטשה אותו, היא דאגה שרן יקח אותו מהפנימייה כדי שמיקוטו כן יוכל לחוות ילדות, מיקוטו כן הלך לבית ספר והכיר כמה חברים. זה לא אותו דבר האדס, אל תנסה להשוות הכל לעבר שלי" לוציפר השפיל מבט. "אמא של קלייר, היא עשתה את המעשה הנכון" האדס שינה נושא. לוציפר רק הנהן, "בני אדם, הם יצורים יפים, אבל הם הורסים את היופי של עצמם" לוציפר המשיך להביט במראה, הוא התיישב מול האדס על הכורסא. "אתם צריכים להגן על הילדה הזו" פרפסונה נכנסה לחדר בעדינות, דמעות עמדו בעיניה והיא רעדה. "פרפסונה!" האדס התרומם וחיבק אותה בחוזקה. "כמה מזה ראית?" לוציפר נשאר אדיש למצב, למרות שעמוק בתוכו עדיין היה מלא כעס על אוסטין, כעס על בני האדם וההמצאות שלהם. "הכל..אני הצצתי דרך הדלת..וראיתי הכל, הילדה הזו, היא חזקה אבל היא צריכה עזרה, אתם חייבים להגן עליה" היא הביטה בהאדס במבט מתחנן. הוא הביט בלוציפר בזווית העין ולוציפר הנהן בהסכמה. "אנחנו נעשה את זה, אל תדאגי" האדס ליטף את שערה הארוך של פרפסונה, הוא חייך אליה חיוך מרגיע. "אנחנו לא ניתן למפלצת הזה להגשים את התוכנית שלו, לפגוע בילדה הזו" לוציפר השפיל מבט בכעס. "זה משעשע, שאנחנו בעצמנו מפלצות ואנחנו קוראים לבן האדם הזה מפלצת" האדס גיחך, "בני אדם, הם המפלצות הגדולות ביותר של הטבע" לוציפר הביט לעבר המראה בכעס, הוא הרגיש קרבה לקלייר, הוא הבין למה מיקוטו אהב אותה כל כך, כי היא חזקה, כי היא בן אדם יפה ליד כל המפלצות. לוציפר החשיב את קלייר כמו הבת שלו. "מיקוטו! קיי! תראו!" המראה נפתחה שוב והראו את ההווה, קלייר רצה לעבר מיקוטו וקיי. "הכנתי עבורנו עוגיות!" היא פתחה את הקופסא והם החלו לאכול, "זה טעים" מיקוטו חייך אליה. המראה שוב נסגרה במהירות. 'אני לא אתן לאוסטין להרוס את בת האדם שמיקוטו אוהב' לוציפר חשב. "האדס, כדאי שנתחיל עם ההגנה כבר עכשיו" לוציפר חייך אליו, האדס הנהן בהסכמה ופרפסונה חייכה חיוך מלבב.