Love Twins- פרק 33

קלייר התעוררה לאור השמש החזק שבקע מחלונה, קרני השמש גרמו לשערה הבלונדיני להבריק ולעיניה החומות דבש להיות זוהרות. היא הביטה בעוזרת שאירגנה לה את בגדיה לבית הספר, "תודה לך" קלייר חייכה אך העוזרת שתקה ושלחה אליה מבט קר "ארוחת הבוקר מוכנה" היא סגרה את הדלת והשאירה את קלייר לבד בחדר הגדול. העוזרות תמיד התרחקו ממנה אחרי שהוריה התגרשו, כי אבא שלה אמר להן להתרחק ממנה כדי שתתרכז בלימודים. קלייר התארגנה במהירות לבית הספר וירדה לארוחת הבוקר. "איפה אבא?" שאלה כשראתה רק צלחת אחת בכל השולחן הארוך, היא התיישבה על הכיסא והחלה לאכול. "האדון הלך מוקדם יותר עבור ענייני עבודה" אחת המשרתות ענתה. "אני מבינה" קלייר חייכה את חיוכה המתוק, אך עיניה שידרו עצב. היא הייתה רגילה לבדידות הזו כי אביה היה עסוק בעבודה, לפני שהוריה התגרשו הם תמיד היו יחד כמשפחה, ארוחות משפחתיות, פעילויות משפחתיות. גם אם הוריה היו הולכים לעבודה היא תמיד הייתה עם אחיה. 'קאי…' קלייר חשבה בעצב. היא נזכרה בבדידות הקשה שהייתה לה אחרי הגירושין, היא לא הייתה מוכנה לצאת המחדר החדש שניתן לה, המיטת יחיד הייתה מוזרה עבורה. "אבא.. אני יכולה לישון איתך הלילה? מפחיד לי להיות לבד" היא הייתה אומרת בתור ילדה קטנה, מביטה באביה שמנסה לישון במיטה הגדולה. "תלכי לישון קלייר, את צריכה להתרגל לזה, יש לך את הבובות שלך הן יארחו לך חברה" הוא אמר לה באדישות וחזר לישון. היא נזכרה איך נרדמה בלילה כשהיא מחבקת את הבובות שלה בפחד. "אל תדאגו כולם, אמא ואבא יחזרו, ואז קאי יחזור ונהיה כולם יחד שוב" היא הייתה אומרת כל לילה לפני שנרדמה.עכשיו קלייר רק חשבה שזה היה טיפשי מצידה לחשוב ככה. "תודה רבה על הארוחה" היא חייכה אל העוזרות האדישות והתכוונה ללכת עד שאחת העוזרות שמה בידה שקית אוכל, "זה עבור האדון, הוא שכח את זה כשיצא" העוזרת אמרה והלכה לעבר המטלות שלה. קלייר יצאה מהדלת והביטה במיקוטו שחיכה לה מעבר לשער. "מיקוטו!" קלייר חייכה ורצה לעברו, "לא חשבתי שתחכה לי, חיכית הרבה זמן?" היא סגרה את השער לבן והכבד והביטה במיקוטו. "לא, לא ממש" הוא אמר באדישות, אם כי היא ראתה את החיוך הקטן שהיה לו בצד כשראה אותה מתקרבת אליו.
"מיקוטו, אתה ניפגש הרבה עם אבא שלך מאז המקרה?" קלייר העלתה את השאלה כשהלכו לעבר קיי. מיקוטו נזכר בפגישה האחרונה שלו עם אביו בבית קפה. "לא כל כך, אני עסוק בלימודים, הוא עסוק בכל ענייני הגיהינום" מיקוטו נאנח, "אבל אנחנו מדברים בפלאפון, הוא מתקשר כל הזמן לדייסון לשמוע לשלומי, דייסון סיפר לי שזה היה ככה מאז שהייתי קטן, בכלל הוטו שנתנו לאבא שלי הוא לא יכל לבוא ולהיות איתי" מיקוטו הסביר לקלייר, כאשר דיבר על אביו הוא הרגיש צביטה קטנה בלב, כי הבין שכל חייו חיכה לרגע בו הוא יפגוש את אביו. "למה שאלת?" מיקוטו הביט בקלייר, "כלום, סתם התעניינתי" קלייר השפילה מבט, מיקוטו התכופף כדי להסתכל עליה. "קרה לך משהו" מיקוטו הביט בקלייר במבט מודאג, קלייר הביטה בו וחייכה חיוך עצוב. "זה כלום! באמת.. פשוט…בבוקר הוא לא אכל איתי אז הרגשתי די בודדה" קלייר גיחכה, "סליחה על הדיכאון של הבוקר, לא הייתי צירכ להגיד את זה משום שאתה הרגשת יותר בודד ממני כל כך הרבה זמן" קלייר הביטה בו במבט מודאג, מיקוטו רצה לחבק את קלייר ולהגיד לה שהכל בסדר, שהיא יכולה לבכות עליו, אבל הוא ידע שהוא לא יכול כיוון שהגיעו לביתו של קיי. מיקוטו ליטף את ראשה וחייך אליה, "אל תדאגי, הוא עובד קשה כדי שיהיה לך טוב" מיקוטו אמר בקול מרגיע, קלייר חייכה והנהנה. "התעכבתם מעט.." קיי חיכה ליד השער בחיוך, "קלייר התעכבה בבית שלה" מיקוטו נאנח באדישות. קלייר הבינה שלמיקוטו יש מצבי רוח משתנים בהתאמה לסיטואציה ולדברים שמדברים איתו עליהם.

קלייר נפרדה ממיקוטו וקיי כאשר הגיעו לבית הספר, "אני צריכה לתת את ארוחת הצהריים של אבא שלי" אמרה להם והלכה לעבר משרדו. היא תיקתקה בדלת בפעם הראשונה ולא היה מענה, היא החליטה לפתוח מעט את הדלת וראתה שאביה לא נמצא במשרד. 'הוא עסוק מאד, בטח יש לו עניינים מחוץ למשרד' קלייר חייכה והתקדמה לעבר הניירת, היא רצתה לשים את השקית אוכל וראתה באחת הניירות תמונות שלה. 'למה לאבא יש כל כך הרבה תמונות שלי בין הניירת?' קלייר תהתה, היא רצתה לבדוק אותן והתקרבה אליהן. "מה את עושה כאן?!" אוסטין הביט בה, היא הסתובבה במהירות וחייכה חיוך לחוץ. "העוזרת נתנה לי את ארוחת הצהריים שלך, היא אמרה ששכחת את זה כי מיהרת בבוקר" קלייר חייכה, אוסטין הביט בה במבט אדיש ולקח את שקית האוכל במהירות. "תודה" מלמל. "יכלת לשים פה את השקית וללכת במקום להתעכב.." אוסטין התיישב והביט בה במבט עצבני. "רק עכשיו הגעתי" קלייר התיישבה מולו, "ואז בדיוק נכנסת" היא חייכה. אוסטין נאנח בעייפות, "אגב, אבא, למה יש לך תמונות שלי בין הניירת" היא הביטה במבט זהיר לעבר אביה, עיניו נפקחו. "מצאתי אותם בתיקייה שהייתה לי והשארתי אותם פה עד שאשים אותם באלבום תמונות" הוא נאנח. "אני מבינה" היא חייכה, והביטה בתמונות שמצא, "קלייר אל תחטטי לי בניירת!!" אוסטין צעק עליה והיא הביטה בו כמו כלב שמביט בבעליו שצועק. "אל תיכנסי למשרד שלי שאני לא פה! ואל תדברי איתי על דברים פרטיים בבית הספר!" הוא צעק עליה. "אתה לא רוצה שאדבר איתך בכלל בבית ספר?" קלייר הביטה בו בעצב, הוא הנהן. "גם ככה אנחנו לא מדברים בבית! אתה כל הזמן בעבודה!" קלייר צעקה עליו. "אני עושה את העבודה הזו כדי שתוכלי לחיות כמו שצריך, אל תתלונני ואל תצעקי עליי" הוא אמר לה בכעס אך לחש כדי להרגיע את עצמו. "כי נמאס לי להרגיש מרוחקת ממך אבא! לפני שהתגרשת כל הזמן היינו ביחד ו-" קלייר צעקה, "אל תזכירי שוב את הגירושים קלייר! זה עבר, זה נגמר ותתמודדי עם זה!" עיניו שידרו כעס רב, כמו שהוא תמיד מראה כאשר מדברים על הגירושים. "אתה אפילו לא הסכמת לנו להיפגש! אני הרגשתי בודדה בשנים האלו! ואתה בקושי התייחסת אליי!" קלייר החלה לבכות. "קלייר, את לא ילדה קטנה, אז תפסיקי לבכות כמו אחת!" הוא נתן לה סטירה, קלייר הייתה בהלם, היא הלכה לעבר הדלת בשקט. "רק שתדע, שאני מתגעגעת לאבא הקודם, זה שתמיד היה לצידי" קלייר אמרה בעצב וברחה.
קלייר התיישבה בספסל מאחורי בית הספר והחלה לבכות, היא לא רצתה ללכת למיקוטו וקיי כדי שלא יראו אותה בוכה. 'אני לא רוצה להעמיס עליהם את הבעיות המשפחתיות שלי עוד פעם' קלייר חשבה לעצמה בעצב. 'אבא לא אוהב אותי? לא אכפת לו ממני?' היא רעדה בשקט והמשיכה לבכות. "למה את בוכה, בת אנוש קטנה?" היא שמעה קול מוכר, לפניה היה עמוד אש שנעלם והפך ללוציפר, הוא לבש קימונו כתום עם הדפסי פרחים אדומים. "לא נחמד לראות את בת האנוש הקטנה של מיקוטו בוכה" הוא חייך חיוך מרגיע. "ל-לוציפר…למה אתה כאן?" היא הביטה בו וניגבה את הדמעות. "אני ראיתי את המריבה שלך עם אביך" לוציפר הצביע על העץ, קלייר הביטה למעלה וראתה להקת עורבים מול החלון של המשרד. "על מה רבתם?" לוציפר התיישב לידה, הייתה לו הילה אבהית, ככה חשבה קלייר. "אמרתי שהוא לא מתייחס אליי, ואז הוא צעק עליי ונתן לי סטירה" קלייר חייכה חיוך עצוב. "סטירה? הוא מודע לזה שזה אסור על פי החוק נכון?" לוציפר נופף במניפתו, למרות טון הדיבור המודאג שלו הבעתו לא השתנתה. "ממתי לך אכפת מחוקים?" אש סגולה נראתה מולם ומתוכה יצא האדס, שערו הדגול הכהה והארוך היה אסוף בצמה, הוא לבש קימונו שחור עם הדפסי פרחים סגולים. "האדס, מה אתה עושה כאן?" לוציפר נראה אדיש, האדס התיישב על ספסל מולם, רגל על רגל. "לא עניינך" הוא נופף במניפתו. "בכל מקרה קלייר, אין לך מה לדאוג, אולי הוא עייף ולא היה לו כוח" לוציפר נאנח. "לוציפר, אתה חושב שלאבא שלי לא אכפת ממני?" קלייר בכתה, "אולי, ואולי לא" לוציפר הביט לשמיים, קלייר החלה לבכות עוד יותר. "יש שני דברים שאתה לא טוב בהם, מערכות יחסים וילדים" האדס נאנח, הצמחים שהיו מתחתיו החלו לנבול, "אומר מי שאין לו ילדים ושחטף את אישתו*, תאמין לי שהמצב שלך לא יותר טוב משלי" לוציפר אמר בכעס, "לפחות אישתי נשארת איתי כל הזמן, אני לא מחליף אותה באחרות" האדס מגחך. "אל תזכיר את זה, אתה נכנס כאן לאש שלא תוכל לצאת ממנה בחיים" ידו של לוציפר החלה לבעור כדי שיתקוף. קלייר צחקקה, "אתם רבים כמו ילדים קטנים" היא הביטה בלוציפר בחיוך. פניו של לוציפר החליפו הבעה חזרה להבעתו הדאגנית, הרגועה, הוא חיבק את קלייר, "תקשיבי קלייר, אולי אני לא הכי מעודד, אבל אם הייתי יכול עוד ילד או ילדה הייתי רוצה בת כמוך, אני בטוח שאבא שלך גאה בך" לוציפר חייך וליטף את שערה. "תודה לוציפר" היא חייכה והתרוממה, קלייר הלכה לעבר האדס בחיוך. "ברוך הבא לעולם שלנו האדס" היא הושיטה את ידה ללחיצה, הא לחץ את ידה, "נעים לפגוש אותך בת אנוש" הוא אמר באדישות, קלייר הביטה במראהו, עיניו הסגולות וחסרות ההבעה ועורו החיוור, הוא היה נראה כמו גופה מהלכת. "כדאי שאלך לפני שהשיעור יתחיל!" קלייר נופפה לשלום ורצה במהירות. "היא ילדה מיוחדת, אין פלא שמיקוטו מאוהב בה" לוציפר גיחך, "הבן שלך מאוהב בבת אנוש? בדיוק כמו אבא שלו" האדס הסתיר חצי מפני עם מניפתו כאשר דיבר עם לוציפר. "בני אנוש הם יצורים יפים יותר מכל דבר, רק חבל שלפעמים הם לא יודעים לאן לקחת את היופי הזה" לוציפר נאנח וחשב על לינה, הוא הביט שוב בהאדס. "האדס, הצמחים שדרכת עליהם קודם לכן, הם לא נבלו?" לוציפר הביט בשורת הצמחים הפורחים, "גם אני חשבתי ככה" האדס ולוציפר הביטו לשביל שקלייר רצה בו.