Love me Love me not- פרק 7- (18+)

אני, מל ג'ונסון, יושבת במושב הקדמי בפורש הצהובה של דניאל, ליבי עדיין דופק במהירות, ואני?, אני לא מצליחה להפסיק לשחזר במוחי סיטואציות שרק ריאן ארצ'ר יכול להכיר.
אני נושמת…, נושמת נשימות כבדות, נשימות כאלו שלא מצליחות למלא בגופי את החמצן הנדרש.
"מל, את מרגישה טוב?", שאל דניאל והביט בי בלחץ מחשש שאקיא שוב.
ממש לא דניאל!, אם רק היית יודע שלפני כמה דקות בגדתי, בגדתי באמון של החברה הכי טובה שלי, ושלך!.
"לא יודעת, לא כל-כך", עניתי קצרות בייאוש רב, ויכולתי להרגיש את האיבר שבין רגליי נהפך לרטוב שוב, רק מעצם הפלאשבקים שלא מפסיקים לרוץ בעיניי.
"אני אשכיב אותך לישון, עכשיו…", דניאל קרץ אליי.
חמוד, אתה ממש מתבלבל, הלילה אני ישנה לבד.
"אני חושבת שעדיף שאישן הלילה לבד", אמרתי בקול נמוך ומובך.
פניו נפלו, לא הבינו וגם לא רצו לשאול שאלות מיותרות.
"אוקי, אוריד אותך בבית".
מאותו הרגע, השתיקה הייתה כל כך חזקה, הייתי מובכת, הרגשתי שאני מתחילה לשנוא את עצמי, את מה שריאן גרם לי לעשות, אבל אני לא מצליחה להתנגד לגוף שלי ולאינסטינקטים שהטבע העניק לו, הייתי טרף, טרף כזה לא הרגשתי מעולם.
נסענו בכבישי מנהטן הרועשת, כל-כך בשקט.
"לילה טוב", אמר דניאל וניגש לנשק את שפתיי.
נישקתי אותו קלות ובירכתי אותו ללילה טוב בחזרה, כשעליתי במדרגות הרגשתי שאני מתעלפת, הראש מסתחרר והבטן מתהפכת.
"קדימה מל, את חייבת לצלוח את זה מבלי להתעלף או להקיא", גלגלתי את המשפט הזה בפי לעצמי בלחש, בלי סוף בזמן שעליתי מדרגה ועוד מדרגה לאחריה, נושמת, נושפת, נושמת ושוב נושפת.
כשהגעתי לקומה הרביעית והאחרונה, חיפשתי את מפתחות הבית בתיק הקלאץ' שלי.
יכולתי לשמוע צעקות עמומות, מה שגרם לי להסתובב במיידי לכיוון דלת הבית של ריאן, ועדיין, אני חושבת שאולי האלכוהול וצריכת ריאן ארצ'ר גורם לי לדמיין קולות .
כשסובבתי את ראשי בחזרה למנעול דלת ביתי, הפעם יכולתי לשמוע את קולה של מדיסון בחוזקה ובבירור.
"נמאס לי, אני חוזרת הביתה!", היא אמרה בקול גבוהה מהרגיל.
התקדמתי בצעדים איטיים לכיוון הדלת של ריאן והנחתי את האוזן השמאלית שלי על הדלת.
"אני אדבר מחר בבוקר עם הסוכנת שלי ואדאג שזה יגמר!", ריאן אמר בקול רגיל ואדיש שהלך ונחלש ממילה למילה.
"מה הבעיות שלך?", מדיסון צעקה בדרמתיות.
"לי?, לי אין בעיות!, את משוגעת!", ענה לה בחזרה, ועדיין בנון-שלנטיות מוחלטת.
האוזן שלי עדיין נשארה דבוקה אל דלת הבית שלו, אל-אלוהים, למה אני כל-כך-בן-אדם-מביך?.
"אני הולכת לישון אצל מל! ביי!", כששמעתי את שמי, במהירות האור זינקתי לכיוון דלת ביתי, ולאחר שתי שניות דלת ביתו של ריאן נפתחה בחוזקה, ואני?, אני למזלי הספקתי לפתוח את דלת ביתי, ובאדי קיפץ אליי לשלום.
"מדיסון?", שאלתי אותה, בכאילו, לא מצליחה להבין את הסיטואציה.
"מל?, למה את לא עם דניאל?", שאלה בחשדנות.
"אני רוצה לישון הלילה לבד…", אמרתי בייאוש, הסתכלתי על עיניה הקטנות, העצובות והכועסות, אני עדיין לא מעכלת ומאמינה שעשיתי את מה שעשיתי, שבגדתי בה.
"אני יכולה לישון אצלך הלילה?, כמו בימים ההם?", שאלה בחיוך קטן וחיבקה אותי.
"כן, בטח, הכל בסדר?", שאלתי.
"לא!, אני אספר לך את כל הסיפור עכשיו", מדיסון נכנסה לביתי והתיישבה בפינת האוכל.
אוקי, כנראה שללכת לישון או להקיא ממש לא בא בחשבון, לפחות לא בשעה הקרובה.
שמתי מים בקומקום, על מנת להכין לשתינו קפה, ואי אפשר היה להתעלם מהשעון הגודל שמורה על השעה שהיא 2 בלילה, שהגיע הזמן לישון!
שמתי עוגיות חמאה קניות בצלוחית והגשתי למדיסון את הקפה לאטה שלה, ואני שתיתי את הקפה הרגיל שלי.
"קדימה, מה הסיפור?…", שאלתי בניסיון לפקס את ראייתי.
"אני בכלל לא אוהבת את ריאן ארצ'ר", אמרה מדיסון כל- כך מהר, שחשבתי שאני מפנטזת.
"מה?", שאלתי שוב, לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון.
"אני- לא- אוהבת- את – ריאן!", מדיסון אמרה כל מילה ומילה בנפרד, ובקול ברור.
"אז למה את פה?, ולמה את איתו?", שאלתי בחוסר הבנה, ועלה בי קמצוץ קטן שאולי ויכול להיות שאני אוכל לצאת זכאית מהבגידה במדיסון?, עדיין לא, ובמחשבה שנייה, דניאל עדיין בתמונה.
"תקשיבי, בואי אני אסביר לך כלל פשוט מאוד בעולם הזוהר- זה ממש לא לפי מה שהלב שלך מרגיש ובוחר", אמרה בייאוש ולגמה קלות מכוס הקפה.
"אוקי.. ואיך זה בא לידי ביטוי בסיפור שלכם?", חיכיתי לתשובות כמו נמרה, עיניי נפערו, וכבר לא הרגישו עייפות או שיכורות כמו שהיו עד לפני שתי דקות.
"הסוכנים שלי ושל ריאן שידכו בינינו לעיני הציבור… בלבד", אמרה בביוש גדול.
"WTF", אמרתי בקול.
לא יכולתי להתעלם מהנושא החריג הזה, מה אנחנו חיים בשנות ה-90?, ממתי מישהו יכול להחליט על חיי האהבה של מישהו אחר?.
"כן זה מסריח לגמרי", מדיסון הסכימה איתי.
"הייתי בטוחה שאת מאוהבת בו עד מעל הראש", מילותיי זרמו מפי ללא מעצורים, הרגשתי את החיוך על פניי כל כך חזק, שלא הצלחתי למחוק אותו.
"הכל בסדר?, למה את מחייכת ככה?", שאלה לפתע ועיקמה את מבטה אליי.
"העייפות…", מרתי ומיד שיניתי את ההבעה המוזרה והשמחה מדי שהייתה על פני.
"בהתחלה הייתי מאוהבת…, מאוהבת? זאת אפילו לא המילה המתאימה לסיפור, אבל אולי היה לי קראש קטן, בכל זאת.. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, אבל שום דבר לא יציל את האופי שלו, הוא כזה דושבאג", הסבירה.
דושבאג, זאת מילה כל-כך נכונה לתיאור של ריאן ארצ'ר, יצא לי להכיר, אפילו טוב מאוד את החלק הזה בו, או יותר נכון זה החלק היחידי שיצא לי להכיר ממנו, אבל לעזאזל, משום מה זה כל-כך מדליק אותי ומושך אותי אליו עוד יותר.
"אני עכשיו מצליחה להבין למה לא התחברת אליו, את תמיד קולטת אנשים לפני, והנה, אני בעצמי לא הצלחתי להחזיק יותר מדי זמן", מדיסון צחקקה.
מה שתהיתי לגבי כל הסיפור זה, זה האם בכלל הסיפור הזה נגמר בגלל אחי, טובי?, האסמסים שכתב לה לא יוצאים מראשי ואני כמעט בטוחה שהוא משגע לה את הלב והראש כמו שהוא עשה תמיד, ותמיד איך שהיא הייתה חוזרת אליו, הוא היה זורק אותה שוב ושוב בדרך הכי מכוערת שיש, ואני זו שתמיד איחתה את הפצעים והרסיסים שהשאיר אחריו.
"מדי…", התחלתי לומר והסתכלתי עליה מתכתבת במרץ בטלפון הנייד, כי עם מי יש להתכתב בשעה 2 וחצי לפנות בוקר, אלא אם כן הוא לא מהחוף המערבי.
"מה?", שאלה ואפילו לא הרימה אליי את מבטה.
"את מתעסקת עם טובי שוב?", שאלתי בחשדנות.
ובפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושבת שאני חושדת במשהו, ריאן גרם לי לחידוד כל החושים שהיו רדומים כבר הרבה מאוד זמן.
"מה?, לא.. מה פתאום", אמרה בטון לחוץ ולקחה עוגייה מהצלחת.
"אל תשקרי, אני ראיתי במקריות שהוא שלח לך הודעה, ועוד איזה הודעה… את השתגעת?", ואוו הטון שלי הפך להיות מרגע לרגע דומה לטון המעצבן של אמא שלי כשהיא מעבירה עליי ביקורת.
"עלית עליי", חייכה חיוך זדוני.
"אוח, אין לי כוח אליכם", אמרתי בעצבנות וקמתי מהשולחן.
מדיסון קמה אחרי לכיוון חדר השינה שלי.
"חשבתי שסגרנו את הסיפור הזה כבר מלפני 4 שנים!, לפני שעזבתי את הבית, זוכרת?, שסיכמנו.. יותר נכון שהבטחת לי שתתרחקי מאחי, כי כולנו הבנו ביחד, שזה פשוט לא מסתדר ביניכם!", אמרתי בעצבנות והתחלתי להחליף את בגדי היציאה לפיג'מת לילה.
"האמת, שזה אף פעם לא נפסק", מדי הודתה באשמה.
"ומה עם הקשר עם ריאן?", שאלתי שוב בסקרנות, בניסיון להבין את החיים הכפולים שניהלה.
"מל!, תתעוררי כבר!, הקשר הזה היה פיקטיבי!, לריאן בחיים לא תהיה חברה, אסור לו, במיוחד אם הוא רוצה להיות מפורסם, אלא אם כן תהיה לו חברה במעמד כמו שלו או גבוה יותר, וכמובן אחת שמסוגלת אפילו בפיקטיביות לסבול אותו!", הסבירה בעצבנות יתר, וחיפשה בארון שלי פיג'מה.
כשאמרה את מה שאמרה, ליבי נחצה לשניים, שני חתיכות שבורות ומרוסקות.
"מה אכפת לך ממנו כל-כך?, חשבתי שאת שונאת אותו", מדיסון שאלה.
"אני שונאת אותו", עניתי בזריזות ונכנסתי אל מתחת לשמיכה, שלא תשים לב לפניי, שהתשובה האמיתית לשאלתה כתובה לי על המצח.
"גם אני", מדיסון צחקקה ונכסנה ישר אחרי למיטה שחלקנו הלילה.
"לילה טוב סיס, אוהבת אותך!, סוף-סוף אני מרגישה חופשייה מכל הרגשות והדברים ששמרתי בבטן ממך", מדיסון חייכה חיוך שיכולתי לראות אותו אפילו לאחר שכיבינו את האור, היא זרחה.
אחרי שמדיסון אמרה את המשפט הזה, הבנתי שמהיום, לא אוכל להיות יותר חופשייה, לא אוכל להרגיש משוחררת, אלא אם כן אספר לה מה קרה הערב.
גם אם מדיסון לא באמת אוהבת או אהבה את ריאן, עדיין, כשזה קרה חשבתי שהם ביחד, ושלא נתחיל לפתוח את נושא דניאל, שכל- כך רוצה שאהפוך לשלו, והוא כל- כך מקסים בעיניי, אבל משום מה, ריאן מצית בי משהו שלא נדלק כל- כך הרבה שנים, ואם בכלל?.
כשעצמתי את עיניי, כבר שטתי ביקום אחר, יקום שאני וריאן נוגעים אחד בשנייה, מתנשקים, מלקקים, מוצצים, שוכבים, ואת כל הדברים הכי כחולים שהמוח שלי יוכל היה לדמיין בשעה 3:00 לפנות בוקר.
את הבוקר העברנו אני ומדיסון בשיחות נפש במיטתי עד שכבר הגיעה שעת צהריים, איכשהו, עם סיפוריה הרבים ניסיתי לקבל את הקשר שלה עם טובי, היא טוענת שהוא התבגר, השתנה וממש לא כמו פעם, קשה לי להאמין- כשאני מסתכלת עליו- הוא אותו אחד תמיד.
כשקמנו לשתות קפה, ראיתי בטלפון הנייד שלי מס' שיחות שלא נענו מדניאל.
"קצת אובססיבי אליך הבחור", מדיסון צחקקה, בזמן שהיא משחקת עם באדי, סוף-סוף הם התחילו להתחבר.
"כן, אני לא יודעת מה לעשות…", נאנחתי ושקלתי אם לחזור אליו עכשיו, כי לא היה לי עדיין מושג מה אני הולכת להגיד לו.
"את לא רוצה אותו?", שאלה.
"שאלה טובה… אני לא יודעת", עניתי וחיפשתי את החגורה של באדי, התכוננו לטיול של ראשון בבוקר.
"מדי את באה איתי להוציא את באדי לטיול?",הצעתי, "לא… אני לא רוצה להיתקל בריאן האידיוט הזה", ענתה בילדותיות.
"את תהיי חייבת בכל מקרה , הדברים שלך עדיין שם, והטיסה שלך היום בלילה", צחקקתי, כי איך באמת היא חשבה שהיא תתעלם ממנו שיש לה לארגן את המזוודה שלה.
"את תביאי לי את הדברים…, באמת חשבת שאחזור למקום שלו?", מה-מה-מה-מה-מה.
מה היא חושבת לעצמה לעזאזל?, שאני שליחה?, סבלית?, או שבכלל לי בא לראות את ריאן?, אחרי הנשיקה הסוערת שלנו אתמול בבר, או יותר נכון בשירותים של הבר שכמעט גרמה לי לגמור בתחתוניי- רק מהמחשבה, התחילו פרפרים בבטן, אולי זה כן רעיון טוב שאלך אליו.
כשירדתי עם באדי עשיתי ריצה קלה, איתו ביחד, שואפת אוויר, שמה פלייליסט של שירים רומנטיים בג'נגו ומרגישה כאילו אני על ענן ורדרד, מלא לבבות, נצנצים, כוכבים וסוכריות גומי.
לאחר שעה וחצי חזרתי עם באדי, ומדיסון הייתה עדיין באותה תנוחה מכורבלת לצד הטלוויזיה.
"לא זזת מפה מהרגע שיצאתי?", צחקקתי ושחררתי את באדי מהחגורה לחופשי, שקיפץ ישירות לצידה של מדי.
"אני נהנית לרבוץ בבית הקטן, החמים והנעים שלך", מדיסון אמרה בשלוות נפש.
"את מוזמנת תמיד!", חייכתי אליה.
"נווו, מתי את הולכת להביא לי את הדברים?", שאלה בחנפנות, בחיוך מאוזן לאוזן, ואני בתגובה גלגלתי את עיניי.
"פליזזזז", שוב התחננה.
"מה אני צריכה לקחת?", שאלתי בייאוש והתרוממתי מהספה בשנית.
"הוא יגיד לך, הדברים די מפוזרים שם…", אמרה בזריזות, שכאילו- לא- אשים- לב, גם כן, עכשיו היא מפילה עליי את התיק הזה כאילו שיש לי כוח לארגן מזוודה, את שלי לוקח לי שבוע, אז את שלה בוודאי כפול שלוש.
הלכתי לחדרי, ופתחתי את ארון בגדיי, ניסיתי לעשות החלפה מהירה של בגדים, כי חשבתי על הריח שלאחר הספורט, והחלטתי שעדיף שאשאר עם הטייץ של היוגה וחולצת הבטן שהתעמלתי איתם- ככה לפחות יהיה היגיון לריח הנעים שיוצא ממני.
סגרתי מאחורי את דלת ביתי, והתהלכתי לכיוון דלתו הסמוכה של ריאן.
צלצלתי פעם אחת, צלצלתי פעם שנייה, הדלת לא נפתחה, הלב שלי החל לפעום בחוזקה, ונשמותיי החלו להיות כבדות, השפלתי את מבטי לרצפה, ממתינה לתשובה, שכבר היה נראה לי שלא תגיע.
"מל?", שמעתי את קולו בשקט מבעד לדלת, הוא נשמע המום, כנראה מזה שאני מופיעה אל מחוץ דלת ביתו.
"תפתח", ביקשתי במהירות.
אחרי כמה שניות הדלת נפתחה, האיש הזה, האיש המסוקס הזה, מפתיע אותי כל פעם מחדש.
הוא היה עם מכנס קצר מבד, בלי חולצה, האור שבביתו הבליט את השיזוף הקליפורני שלו, לא יכולתי שלא לשים לב שיש עליו שרשרת מכסף, בצורת עוגן, ותהיתי מה המשמעות של השרשת הזו בשבילי, בהיתי בה לכמה שניות וחזרתי לבהות בריבועים שבבטנו, עדיין קשה להחליט איפה להתעמק.
השפלתי את מבטי, נכנסתי לביתו ומיד ריאן סגר אחרי את הדלת.
"מה?, השארתי לך טעם לעוד?", שאל ריאן והרים את אחת מגבותיו.
כשזו הייתה השאלה הראשונה ששאל, לא הצלחתי לבלוע את הרוק לגרוני, גרוני התייבש והתעבה לחלוטין, הסתכלתי עליו המומה משאלתו והוא חייך אליי את החיוך, אותו חיוך שחייך אליי אתמול בתא השירותים.
"למה לא אמרת לי שהקשר שלך עם מדיסון פיקטיבי?", שאלתי בעצבנות, אני הרגשתי כל- כך רע שאפילו לא יכולתי לדחות את השאלה הזו לאחר שתעזוב, "אחרי כל מה ש… הרגשתי רע, לא יכולתי לשאת את זה, לכן הקאתי בלי סוף", הסברתי לו, וככל שהוא התקרב הרחקתי אותו עם ידיי בחזהו הקשיח.
"למה מדיסון לא אמרה לך שהוא פיקטיבי?", שאל בחזרה בחיוך מאוזן לאוזן, "אם אתן חברות כל-כך טובות, רק תתקני אותי אם אני טועה?…, אולי היא לא אמרה לך מאותה הסיבה שאת לא אמרת לה שאת רוצה אותי?", היהירות שלו, זה שם המשחק של הקשר שלנו, כל מילה שהוציא במשפט גרמה לדם שלי לרתוח מעצבים.
"טוב, הבנתי את הנקודה שלך, לא משנה, אני כאן כרגע כי באתי לקחת את הדברים של מדיסון", החלפתי נושא במהירות, על מנת שלא ניכנס לנושאים לא נעימים ורצויים, כשהתקרב, התרחקתי מרחק הגון,על מנת שלא אפול בשנית במלכודת שלו.
"בבקשה", אמר וסימן עם ידו אל עבר ביתו.
"תרגישי בבית", חייך אלי, לקח את בקבוק הבירה שהיה על השולחן והתיישב על הספה.
איך אני אמורה להרגיש בבית, בבית של ריאן?.
"איפה הדברים שלה?", שאלתי בטון מתנשא, "תחפשי", צחקק.
"תלך להזדיין!",נפלט מפי.
ריאן קם מהספה באיטיות, והניח בחזרה את בקבוק הבירה על השולחן לצד הספה והתקדם לעברי, המתנתי לו, משולבת ידיים, אדומה מכעס ומצומררת מחרמנות.
"מה אמרת לי?", שאל והתקרב קצת יותר קרוב.
חשבתי פעמיים אם לענות או לא, זה לא היה במקום לקלל, אבל הוא מוציא בי צדדים אחרים- שלא הכרתי כולל עצבנות יתר.
"שתלך להזדיין ריאן, היהירות שלך מסריחה!", התעמתי איתו, עם עיני השקד הקטנות, החוצפניות שחיכו לתשובה מלוכלכת מפי, מהפה של מל ג'ונסון.
כשהיה במרחק נגיעה ממני, יכולתי להרגיש את רגלי נרעדות, בבקשה, בבקשה אל תבגדו בי, שלא אפול לרגליו כמו אתמול.
ריאן לקח כמה שאיפות מהאף, "את גם מסריחה", חייך אליי.
בן זונה, עכשיו הוא פתח נגדי חזית, אין בעיה ריאן ארצ'ר, אני אחזיר אותך מיד לקרקע.
אבל סתמתי, סתמתי את הפה הגדול והמסריח שלי כמו מסכנה, מסכנה שברח לה כל אוצר המילים.
ריאן חלף על פניי, ונעצר לצד גבי, הייתי עדיין עם הגב אליו, משולבת ידיים, קפואה, עדיין לא יודעת איך להגיב למשמע אוזניי.
לפתע הרגשתי את גופו הרחב ידיים והחם מתעטף סביבי, עורו התחכך בעורי, חום פיו החל לנשוף על צווארי ואפו נושם לרווחה את ריח גופי… המסריח?
יכולתי להרגיש את שיערותיי קפוצות ואת איבר מיני נרגש כמו נער מתבגר.
"אני אוהב שאת מסריחה, כמעט כמו ביום הראשון שהכרתי אותך", לחש באוזני והחל ללטף את צד גופי.
ידו הגדולה אחזה בי, בצדי הגוף וירדה מטה, עלתה מעלה, הגיעה עד שדיי באיטיות שהרגה את השטן.
כששבה למטה, התחילה להתקדם אל אזור בטני, ולאט- לאט התמקמה באיבר מיני שקפץ עם מגעו של ריאן, נשיקותיו הרטובות על צווארי, לא יכלו להשאיר אותי אדישה והוצאתי אנחת אנקה קלה מגרוני, אנקה שנהנתה, שרוצה שימשיך ויגע בה עוד, שיענג אותה ויגרום לה להגיע עד קצה גבול היכולת.
הוא התחיל לעסות את איבר מיני באיטיות ובחושניות בזמן שמנשק את צווארי ובידו השנייה מסית את שיערי הפזור בעדינות ומחזיק בו שלא יפריע מעלילותיו.
הטלפון שלי החל לצלצל בידיי שנפתחו משילובם בזמן שריאן חקר אותי וזרמו איתו במגעו.
ריאן לקח לי אותו מהיד, הציץ על המסך, "הזין הקטן מתקשר, לא מעניין", אמר וזרק את הטלפון על הספה שהייתה בקרבת מקום.
כעסתי, כעסתי על איך שהוא מדבר לדניאל, למען הסדר, הזין של דניאל ממש לא היה קטן.
הכעס שיחרר את החרמנות, ששחררה את ריאן מגופי הנוקשה.
"די", אמרתי והתרחקתי מבועתת.
"מגנה עליו, יפה.. נקודה לזכותו", הטון של ריאן בלתי נסבל.
"בטח שאגן עליו, הוא בן-אדם טוב, לא כמוך, איפה הדברים של מדיסון?", שאלתי קצרות.
"בחדר, סידרתי אותם אתמול, תיקחי את המזוודה ותלכי", אמר וחזר לספה עם בקבוק הבירה ביד.
אוח, רגע אחד הוא א', ורגע שני הוא ב', אני לא מצליחה לעקוב, לא מצליחה לעמוד בפיתוי שלו, למה אני כל הזמן הורסת את הרגעים האלה, אם אני כל הזמן חולמת עליהם בלילה?.
הלכתי לחדרו ולקחתי באדישות את המזוודה של מדיסון.
חדרו היה יפהפה, מעוצב, גדול ומסודר.
ראיתי את המזוודה המנומרת של לצד שידה, שעליה היה בקבוק היין שהבאתי לו במתנה, עם הסרט האדום.
החזקתי אותו בידי,הבקבוק היה ריק, בהיתי בו וסובבתי אותו, כאילו עכשיו ייצא ממנו ג'יני וייתן לי שלוש משאלות, ואבקש אותי ואת ריאן כאן במיטה.
כשיצאתי מהחדר, לקחתי את המזוודה ביד אחת, ואת הבקבוק בידי השנייה, תכננתי לקחת אותו אלי, כאות מחאה לסיום הקשר שלי עם ריאן.
כשיצאתי מחדרו, והוא הסתכל על ידי שמחזיקה בבקבוק ניסה לתהות מה אני עושה איתו.
"לאן את לוקחת את הבקבוק?",שאל.
"הוא שלי, מחזירה אותו הביתה", עניתי.
"אבל את נתת לי אותו במתנה, מתנות לא לוקחים", ריאן אמר, כנראה שלבחור שלנו יש ערך סנטימנטלי לדברים מסוימים- יש קלעתי לנקודה רגישה, זה הזמן להתחיל לעצבן אותו.
"אני לוקחת", אמרתי והתקרבתי לכיוון היציאה.
ריאן קפץ מהספה והתקרב אלי בזריזות וחטף את הבקבוק מידי, איך הוא כל-כך חד ומהיר?.
"אייי", אמרתי וניסיתי לדחוף אותו, רק שכבר היה מאוחר מדי.
"אם את רוצה את הבקבוק, תאלצי להילחם עבורו", אמר בחיוך זדוני.
"איזה מלחמה כבר עושים עבור בקבוק?", שאלתי בסקרנות, הוא נראה כל כך טוב שהוא מחייך את החיוך הזה, חזר לו הברק לעיניים.
"אני חושב שאין כמו מלחמה על בקבוק במשחק אמת או חובה, לא?", הציע.
"אני לא מתכוונת לשחק אמת או חובה ברגע זה", הצהרתי, מסתכלת על השעון שהטיסה של מדיסון אמורה לצאת בעוד כמה שעות, ואני לא מתכוונת לבזבז את זמני.
"לא ברגע זה, מחר יתקיים הדו קרב, אצלי בשעה 21:00 בערב, תבואי עם הרבה מצב-רוח כי את הולכת להפסיד", חייך ופתח את הדלת, "כרגע זה נשאר אצל בעליו החוקיים".
"לא לעוד הרבה זמן", חייכתי וטפחתי על חזהו הרחב.
אני בן אדם מאוד תחרותי, אני שונאת להפסיד, אני יעשה הכל כדי להיות המנצחת, במיוחד כשזה מדובר בלנצח את ריאן ארצ'ר.