Love me Love me not- פרק 2

יום שישי הגיע, ואיתו הטיסה חזרה לאל איי, חמש שעות רצופות של ציפייה והמתנה להגיע הביתה, ארזתי כל כך מעט בגדים, כי רוב הבגדים שלי היו חורפיים, כבר תכננתי לקנות שם את הדברים הנכונים לקליפורניה.
הגעתי לJFK במונית שעלתה לי 60 דולר, בלי הגזמה, הנהג היה נוראי ולא הפסיק לדבר על אשתו במהלך כל הנסיעה.
עשיתי צ'ק אין בזריזות והמתנתי עם המוזיקה באוזניי לטיסה.
כשיצאתי מ-LAX . שדה התעופה, הרגשתי את השמש מכה על עורי הבהיר כל כך חזק, חיפשתי את הג'יפ הלבן של אמא שלי, שבאה לאסוף אותי.
"מלללל!", שמעתי צעקה חזקה, אוח, איך היא אוהבת לצעוק.
אמא שלי, ריי'צל ג'ונסון, היא באמת אישה טובה, לעולם לא פגעה בזבוב, היא גדלה בפילדלפיה, ובמהלך חופשה באל איי, הכירה את אבא שלי, ריצ'רד.
רייצ'ל וריצ'רד היו אהבה ממבט ראשון, ממש כמו באגדות, אמא שלי כבר לא חזרה שוב לפילדלפיה, למעט לקחת את הדברים שלה ומיד עברה לגור בדירת הרווקים של אבי, עד שהתחתנו ועברו דירה.
אמא שלי ואני מעולם לא היינו בקשר אם- ובת כמו כל הבנות כאן באל איי, בגלל שאמא שלי מפילדלפיה, אין בה את כל הקטע של השחצנות, הניתוחים הפלסטיים וה-לראות וה-להיראות, ולנסות להיות הבסטי של הבת שלה. היא הייתה בת 55 ותמיד דאגה לי והייתה דמות אם, כשעברתי לניו יורק היא הייתה מאוד עצובה, אבל תודות לטובי אחי הגדול החיים שלה לא משעממים בכלל.
אבי, ריצ'רד, היה בחור קשוח, הכל הוא השיג במו ידיו ובדרך הקשה, הוא תמיד ניסה ללמד אותי שלא הכל מוגש על כפית של כסף, ובשביל להגיע לחיים טובים צריך לעבוד קשה, אפילו קשה מאוד. רוב שעות היום הוא היה מבלה בעבודתו, ומגיע רק בשעות הערב לארוחה. הוא תמיד גונן עלי וכל בחור שיצאתי איתו סבל ממש, גם אני ואבא שלי לא היינו כל כך קרובים, כי הוא תמיד היה עסוק ב 'לעבוד'.
אולי הסיבות לכך היו גם אני, בגלל שאני לא 'ילדה של בית' ואהבתי לעשות תמיד הכל לבד, לא חיפשתי את ההורים שלי יותר מדי, הייתי עסוקה עם אחי הגדול טובי שנהג להציק לי בלי סוף, היום הוא אחרי גמילה ארוכה מסמים ושהסתבך אינספור פעמים עם המשטרה, אין ספק שהוא בעייתי, אך הוא אדם מיוחד, הוא אוהב את החיים,טוב לב ואדיב בכל צורה ולכל אחד. הוא גולש, מבלה את רוב שעותיו בים והעתיד שלו לא כל כך ורוד, הוא גר בדירה רדודה באזור וניס ביץ', ועובד בחנות כובעים ומשקפיים, ומיד לאחר העבודה לוקח את הגלשן ולים, עד היום לא הייתה לו חברה רצינית, הוא כבר בן 28 ואין לו שם עניין במשהו אחר חוץ מגלישה.
"אמא שלי", אמרתי לה וחיבקתי אותה חיבוק חם ומלא געגועים שצפו כך ברגע.
"בת שלי, עבר כמעט חצי שנה מאז שראיתי אותך בקריסמס האחרון", אמרה והתחילה ליבב מהתרגשות.
"כן אני מצטערת, העבודה כל כך עמוסה שאין לי זמן פרטי לעצמי כמעט", ישר השתמשתי בתשובת השנה.
"ילדתי אהובה, אני גאה בך!", אמרה וליטפה את כתפי.
נסענו לכיוון הוליווד, תכננתי לפגוש שם את מדיסון, ולאכול בראנץ' בחברתה ובחברת אימי.
מדיסון הגיעה עם הב.אמ.וו הלבנה והחדשה שלה, והפצירה ביופייה מולי, כל כך שמחתי בשבילה שהכל מסתדר לה, עם העבודה, האנשים, היא פשוט תותחית אין ספק.
לאחר ארוחת הבוקר,נפרדנו מאמי לשלום ונסענו לכיוון סנטה מוניקה, שהיה האזור החביב עלינו לקניות, הכנתי את הכרטיס אשראי שלי לבזבוזים, למרות ההוצאות החונקות בניו יורק.
למדיסון היה כרטיס זהב בלי הגבלה שאבא שלה העניק לה כבר שהיינו בנות 15, הוא היה הבסטי שלה, אין ספק..הכרטיס כן?.
"נו אז לאן אנחנו הולכות היום?", שאלתי בציפייה.
"חכי ותראי!, זאת תהיה הפתעה, רק תלבשי את הדבר הכי יפה שיש לך בארון בבקשה!", התלוצצה, ואני שנאתי הפתעות.
"אני אשתדל", גיחכתי, והיא כמובן מצידה לקחה את זה ברצינות, חרשנו עד השעה 18:00 את איזור סנטה מוניקה, מצאתי שמלה מנצנצת בגזרה צמודה שמחמיאה לכל הקימורים שלי עם גב חשוף שלא כל כך מותירה מקום לדמיון.
"אני רוצה להכיר לך מישהו מיוחד היום", מדיסון הייתה סמוקה, לא משהו שרגיל בשבילה.
"מה לא סיפרת לי?", חייכתי חיוך רחב, ידעתי שמדובר בבחור מיוחד, אם הוא הפיל את מדיסון ברשת שלו.
"רק את הפרט הקטן והחשוב, אבל הערב תכירי!", אמרה בהתרגשות ואפילו לא יישרה אליי את מבטה.
"אני יכולה לפחות לדעת את שמו?", אין ספק שהסקרנות יותר מדי הורגת אותי.
"ממש לא!", לפעמים היא הייתה כל כך קשה.
מדיסון חנתה את מכונית היוקרה שלה בחניית הבית שלי ושתינו יצאנו לכיוון הכניסה, אבא שלי חיכה לי כבר בכניסה מחויך מאוזן לאוזן, הוא ניגש אליי והביא לי חיבוק חם וגדול.
"שמתי את דברייך בחדר שלך", אמר בתחושת שמחה, שסוף-סוף החדר הזה מלא באור ואדם.
אחרי שנייה הרגשתי מכה קטנה בראש, כן, זה היה טובי.
"אחותי", טובי חיבק אותי והניף אותי על רגליי, מביך שכמוהו, לפעמים הוא לא היה מבין שאנחנו כבר לא בני 10!, אבל תמיד אהיה אחותו הקטנה.
"היי מדי", בירך לשלומה ונשק אל לחייה.
מדיסון קיבלה את מנת המבוכה שלה להיום, כשהיינו קטנות היא הייתה מאוהבת בטובי, וכשהגענו לגיל בגרות מסתבר שהם היו ביחד לפחות שנה מאחורי גבי, אך איך לא, ברגע שהיא הבינה שהוא לא יביא לה את המיליונים הביתה, היא עזבה את רעיון 'טובי' לילדות, מאז תמיד שהם היו מתראים והייתי בנוכחותם הייתי מרגישה במתח הגדול שנמצא בחדר, אין ספק שעדיין יש שם משהו.
טובי היה נאה, הוא היה גבוהה כמו אבא שלי, ודי דומה לו אפשר לומר בשיערו הבהיר ועיניו הכחולות, הוא היה קצת יותר בהיר ממני, ועם מראה הגולש אי אפשר שלא היה להסתכל עליו, תמיד היו אחריו מחזרות, בכל שלל הגילאים.
ישבנו לארוחת ערב מפנקת כמו שרק אימי יכולה לבשל, הכל היה על השולחן מ-א' ועד ת', ממנה ראשונה ועד קינוח, טובי סיפר לנו את שלל הבדיחות שלו, ואני ניסתי להתחרות בו ולהיות המצחיקה יותר, אבא הודיע שכנראה בקרוב הוא ייצא לפנסיה והוא ואמא יתחילו לטייל בעולם כמו שתכננו במהלך כל חייהם.
"רייצ'ל, אין על הארוחות שלך בכל היקום! תודה רבה, אני עוד צריכה להיכנס הערב לאיזה שמלה", צחקקה מדיסון וטפחה על בטנה השטוחה.
"ועוד איזה שמלה צמודה וקצרצרה", צחקקתי והתחלתי לפנות את השולחן, ראיתי את טובי מגניב מבט מלא קנאה לעבר מדיסון, כבר שכחתי איך זה להיות עם שני אלה, תמיד מרגישים גלגל שלישי, כל הארוחה הם לא הפסיקו לעקוץ אחד את השנייה בלי סוף, הוא השוויץ בגלשנים החדשים שלו ובתמונות שצילמו אותו בסשן של גלים בשבוע שעבר בסנטה מוניקה, ומדיסון לא יכולה להישאר חייבת ומוכיחה לו מאיפה משתין הדג.
"אני עולה לנוח", הצהרתי, די, יש גבול, אני אחרי טיסת לילה, מצפה לי ערב מיוחד, לפי מדיסון לפחות, אני צריכה קצת לקבל אנרגיה.
"אני אחזור הביתה", אמרה מדיסון והתרוממה מהשולחן ולאחריה גם טובי, "אלווה אותך", נשמע שהוא מתכנן עליה שוב- התעייפתי.
לא נתתי להם יותר מדי להסיח את דעתי, עליתי אל חדרי, כל פעם שאני מגיעה אליו תחושת הנוסטלגיה ממלאה אותי, הריחות, התמונות שעל הקיר, המיטה הכי נוחה בעולם- אין ספק שזוהי הרגשה של בית.
החלפתי את בגדיי לפיג'מה נינוחה וצללתי אל תוך שינה עמוקה.
פקחתי את עיניי והכל היה חשוך פתאום, מעניין לכמה זמן נרדמתי.
הצצתי באייפון וראיתי תמונות של באדי שהאנה שלחה לי, היא שומרת עליו בזמן שאני כאן, חיוך גדול השתרע על פניי, עד ש..פאק השעה הייתה כבר 21:00 בערב מה שלא מותיר לי יותר משעה להתארגן.
נכנסתי במהירות למקלחת הצמודה לחדרי, יום אחד באל איי והצבע חזר לי לפנים, כמה שזה מדהים.
כשיצאתי ראיתי אלפי שיחות שלא נענו ממדיסון.
"היי", התקשרתי אליה נינוחה.
"איפה את?", שאלה אותי בלחץ גדול.
"בבית, הרגע יצאתי מהמקלחת", התחלתי להבריש את שיערי.
"קבענו שתהיי אצלי ב-21:00", אין לי מושג עם מי הבחורה הזו קבעה, מה שבטוח שאיתי לא.
"מדי, לא קבענו, אולי לא שמעתי?, אני לא יודעת… אני רק זוכרת שקבענו לצאת", אמרתי בטון הכי מצטער שבעולם.
"עוד חצי שעה אגיע לאסוף אותך עם מונית אנחנו הולכות ל- O2", אמרה בייאוש וניתקה את הטלפון.
חשבתי שזה היה צריך להיות סוד, לא התעמקתי יותר מדי בעצבנות שלה, היא תמיד כזו כשהיא לחוצה או מתרגשת.
לבשתי את השמלה המדהימה שקניתי היום במחיר לא שפוי בעליל, אבל היא הייתה שווה את זה, נעלתי את עקבי הסטילטו השחורות שלי, ופיזרתי את שיערי הגלי לכל הכיוונים, התאפרתי קלות וחיכיתי לצפירה של הנהג מונית.
כשירדתי במדרגות אימי חייכה אלי, "אני לא רגילה לראות אותך, כאן, אולי תישארי עוד קצת?", שאלה בבקשות תחנונה, "אמא, את יודעת שהמקום שלי זה ניו-יורק", חיבקתי אותה חיבוק ממלא.
"מדיסון בחוץ?", שאלה בדאגנות.
"אכן", עניתי קצרות ויצאתי מהבית.
כשנכנסתי למונית אי אפשר היה לפספס את הגלאמור שנטף ממדיסון, היא לבשה שמלה לבנה צמודה וקצרה שהבליטה את השיזוף, שלה, הבלונד והאיפור הקיצי פשוט עשה את העבודה בלי יותר מדי התאמצות.
"ואוו!", שתינו אמרנו בו זמנית, נדהמנו כל אחת מהשנייה, לא אשקר, היה בי מקום שהתגעגע לכל זה, בניו יורק אני יוצאת עם ג'ינס, חולצה ונעל כלשהי, פה לתת את השואו זה חלק מהביזנס.
"אני מצטערת על מקודם", מדיסון חייכה והחזיקה בידה את כתפי, "אני יודעת, את מתרגשת", חיבקתי אותה שתדע שהכל טוב.
לאחר כחצי שעה נסיעה הגענו להוליווד, שם נמצא מועדון ה , O2 – שהיה מועדון של הסלבריטאים הכי מבוקשים באל איי והסביבה.
"אני פשוט לא מאמינה שאני כרגע נכנסת לכאן", אמרתי בהתרגשות, ניסיתי לשמור על קור רוח ולהיות קולית, אבל שמחתי.
"תחכי ותראי", מדיסון התהלכה בזריזות על העקבים ואני מפגרת אחריה, היא ניגשה לשומרים ותוך כמה שניות כבר היינו בתוך המבנה העצום שכלל 2 קומות, הכל היה נוצץ, כיסאות וכורסאות מעור, שנדלירים נוצצים בכל פינה שמאירים בתאורה כחולה, החלק התחתון כלל את רחבת הריקודים וכמה כורסאות, ולמעלה הבר השתרע על קילומטר מטורף.
"אנחנו למטה", מדיסון צעקה לאוזני, המוזיקה הייתה מחרישה.
הלכתי בעקבותיה, כמו סהרורית, ניסיתי להכיל את המקום, הכמות של האנשים האווירה, זה ממש לא אני, אני אוהבת מקומות פרטיים, צנועים, עם אנשים טובים.
התקרבנו לשולחן עם חבורת אנשים, נשים וגברים, מדיסון אמרה להם שלום והציגה אותי בפניהם, המשכנו לכיוון שולחננו.
כשהגענו לשולחן, ראיתי פרצוף מוכר.
אוי לא.
"ג'ק סנדרס", מלמלתי למדיסון.
הוא היה הקראש הגדול שלי בתיכון, חתיך עולם, הוא בחיים לא הסתכל לכיוון שלי, הוא ומדיסון תמיד היו ידידים טובים, ולמרות החברות בנינו הוא אף פעם גם לא טרח להיות נחמד אליי יותר מדי.
"שלום למל ג'ונסון, חשבתי שלעולם לא אראה אותך יותר, את נראית טוב", קם לעברי ג'ק סנדרס, קראש נעוריי, הוא חיבק אותי קלות והתחיל להתעניין בחיי האמיתיים. ג'ק אתה פספסת את הרכבת שלך, עכשיו בוודאות אין לי קראש עלייך כשמר שכן מושלם גר ממולי.
בשולחן היו עוד כמה אנשים שלא הכרתי, ג'ק ומדיסון עשו לי היכרות קצרצרה, ואני כבר התחלתי להזרים משקאות לגופי.
בשעה 12 בלילה, לא הבנתי איפה נסיך החלומות של מדיסון, אולי זה ג'ק?, תהיתי לעצמי, למרות שהיא לא נרגשת להיות לצידו, ואין שום קרבה, ניסיתי לבחון אופציות בזמן שהיא הייתה שקועה בנייד שלה.
כשסיימתי את הצ'ייסר השלישי ושתיתי את הכוס השנייה של הקוקטייל חמוציות הטעים הזה, כבר הייתי בראש טוב, רקדתי עם ג'ק, השתחררתי, והפסקתי לרגע להיות הקוץ בתחת שאני בניו יורק.
"איפה החבר שלך?",שאלתי את מדיסון, השכרות עלתה לראשי.
"הוא ירד מטיסה, בדרך לכאן", חייכה חיוך רחב והצטרפה לריקוד עם ג'ק.
הלכתי לכיוון הרחבה עם עצמי, השתעשעתי קצת עם גברים וקנו לי עוד כמה משקאות, כשפילסתי את דרכי לכיוון המיקום הסתכלתי על מדיסון מדברת עם מישהו גבוה קומה ורחב כתפיים, התקדמתי לעברה.
"מדי, את באה לרחבה?", צעקתי בחוזקה.
הגוף שלי התמלא חום, מקצות האצבעות עד השערה האחרונה בראשי שבטוח סמרה, מצמצתי את עיניי שוב ושוב, ניסיתי לפקס אותן עד כמה שאפשר, המשקאות בטוח כבר עלו לראשי ממזמן, אוקי, זה הזמן לוודא שאני לא מתבלבלת.
"ריאן", אמרתי את שמו כאילו האל התגלה אליי שנית, מיכאלנג'לו שלי, השכן החתיך שלי.
"מל, מה את עושה כאן?", מבטו נשאר קר, והלסת מהודקת, החיוך הדבילי שעל פניי השתחרר.
"באתי לביקור, בבית, מדיסון חברת ילדות שלי", אמרתי, מדיסון מנסה להבין מה שקורה, וברגע שאור הזרקורים טיפה מרחף מעליה ולא איתה יחד היא חייבת להתערב.
"מאיפה אתם מכירים?", שאלה ברכושנות ותפסה את ידו של ריאן.
הבנתי.
הבנתי מיהו הבחור המסתורי, מר מושלם שגרם לה ליפול מהרגליים, כמו שגרם לי, אבל מה הסיכוי?, אלוהים בוחן את החברות שלי ושל מדיסון כרגע?, אני לא אומרת שאני מאוהבת בו כן?, אבל אני אשקר אם אגיד שהוא לא הכניס טיפה עניין לחיי הפרטיים בבית בניו יורק, ובדוק שמדי לוקחת אותו בסיבוב.
"זה הבחור המדובר?", אוי פאק, עכשיו מרוב קנאה הפכתי למפרגנת, חייכתי חיוך מפה לאוזן, בירכתי אותם וקיללתי את עצמי,פאק.
"כבר דיברתם עליי?", ריאן חייך למדיסון ונתן לה נשיקה קטנה על קצות השפתיים, צווארי החל לגרד, גירוד קנאתי, שלא ידע לאן לברוח, הבעת הפנים הרצינית השתנתה במהירות לחמה שהביט במדיסון, והדבר היחיד שעולה בראשי בסיטואציה ההזויה והלא צפויה הזו, זה תמונתו עם התחתון בוקסר האדום לפני כארבעה ימים.
"מאיפה אתם מכירים?", תחקרה אותנו מיד, כי אין משהו שהיא יודעת לעשות יותר טוב מזה.
"מסתבר שחברה שלך, שכנה שלי בניו יורק", גיחך ריאן בטון מתנשא.
הגיחוך המזלזל הזה, בא לי לדחוף לו משהו לגרון, שיפסיק עם זה ומיד, כאילו אני איזה בדיחה פרטית שלו.
"העולם הוא קטן מאוד", אמרתי ולקחתי את רגליי לכיוון הרחבה, בן רגע הפכתי לילדותית, אבל המיכאלנג'לו הזה, המבט שלו,המבט החודר והמתנשא, הגיחוך הקצר של אנחנו-יותר-טובים-ממך שלו, מרסק לי את כל הביטחון העצמי לחתיכות קטנות.
מדיסון באה אחרי.
"מל, הכל בסדר?", שאלה כדי להבין את המהומה והדרמה שאני עושה.
"סתם, כבר מאוחר, ואני לא רגילה לשתות כמות כזו של אלכוהול, אני אחזור הביתה". הצהרתי וחיפשתי את היציאה בעיניי.
"אני רוצה שתכירי את ריאן עוד קצת, את לא יכולה להתאמץ קצת בשבילי, עד שהגעת לכאן", התחננה אליי ועשתה לי את הפאפי פייס שהיא עושה לאביה כשהיא רוצה משהו.
אחרי מבטים חוזרים בה וביציאה, ניסיתי להיות בוגרת ולשים בצד את האגו שלי, הלכתי אחריה, התיישבנו בכורסאות, הסיטואציה הייתה מביכה.
אצבעותיי ריקדו על ברכיי בלחץ, הזמנתי משקאות בלי סוף, ניסיתי להפיג את המתח אבל שום תירוץ כבר לא נקנה, שחקנית גרועה שכמותי.
"את רוצה שנחזיר אותך הביתה?, ריאן עם רכב כאן", הציעה מדיסון.
"אני אקח מונית, חבל על הטרחה", ניסיתי להסתיר את הפגיעות, את החולשה שהרגשתי בגוף, עד שהיה לי פנטוז קטן, אפילו לא רציתי לחלוק אותו עם ריאן, רק עם עצמי לפני שהלכתי לישון בלילה.
"את לא תיסעי בשעה כזו לבד במונית", קולו של ריאן הפך לרציני שוב.
כל פעם שמשהו היה נוגע אלי פניו היו מקשיחות והופכות לפוקר פייס, איפה ריאן של ניו יורק?
הסתכלתי על מדיסון והיא הסתכלה בחזרה לריאן ואליי, והתרוממה על רגליה הדקות וכך גם אנחנו אחריה.
ריאן אחז בידה של מדיסון והלכנו לעבר היציאה, אני כמובן התהלכתי מאחוריהם, אחרי הזוג הנוצץ של הוליווד. הצלמים לקחו תמונות שלהם מחובקים ואני המשכתי להשתרך מאחור.
הלכנו לכיוון חניון שנראה די נטוש, פתחתי את תיק הקלאץ' וראיתי שהשעה 01:00 בלילה, הלילה עוד צעיר ככה שלא בזבזתי לזוג האוהב את כולו, השפלתי את ראשי לטלפון במהלך כל ההליכה ולא דיברתי, עשיתי כאילו אני מתכתבת, אבל לעזאזל עם מי אני אתכתב ב- 1 בלילה ו-3 בשעון ניו יורק.
"זה כאן", שמעתי את קולו של ריאן, הרמתי את ראשי במהירות נרגשת מצג הטלפון המשעמם, מרוב שהייתי שקועה בכלום, לא שמתי לב שהם נעצרו ליד מכונית, ואוו, רגע, איזה מכונית, העיניים שלי יצאו מהמקום, מדובר במוסטאנג שחורה מבריקה, שנראית כדגם חדשני במיוחד. שאפו ריאן, מעניין אותי לדעת מה המקצוע שלו כבר.
נכנסתי בשלומיאליות מוחלטת למושב האחורי, ואני יכולה להישבע שהשמלה הקצרצרה עלתה לי כל כך למעלה, שכבר לא היה לי אכפת.

נכנסתי הביתה, אחרי הנסיעה המביכה בתבל, נרדמתי מס' פעמים וקמתי בבהלה, העייפות ניצחה אפילו את הבושה, אני רק מקווה שלא דיברתי מתוך שינה, אמנם הייתה לי נטייה חמורה לזה במיוחד שאני בין ערות לשינה. הורדתי מעלי את נעלי הסטילטו, השמלה המנצנצת, האיפור השחור וחזרתי לפיג'מה, עכשיו כיף לי, עכשיו אין מסיכות, אין אגו, אין הוכחות, זה רק אני, עם ניפוץ הפנטזיה הגדול בתבל שנכנסים כרגע מתחת לשמיכה.
מחר אקום ליום חדש, ואתמודד עם השטות הזו שכרגע בא לי להיות קצת דרמטית עליה, אחרי הכל אני באל איי, ואפילו החמצן פה מלא בדרמה. כיסיתי את גופי, כמעט את כל פניי, וחשבתי על הערב ההזוי הזה עד שלבסוף נרדמתי.

השמש של הבוקר הפציעה מבעד הוילונות הלבנים שבחדרי, הריח שהיה, היה קסום, ריח של בית בליווי הפנקייקים של אמא שלי, ארוחת הבוקר החביבה עליי.
לקח לי משהו כמו רבע שעה לצאת מהמיטה, התענגתי על כל מילימטר ומילימטר בה, שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים, הרמתי את שיערי הנפוח מליל אמש בגומייה גבוהה וירדתי למטה.
"בוקר טוב סאנשיין", אבי נשק ללחיי, "בוקר טוב אבא", חייכתי אליו וחבקתי לו.
"איך לישון בבית?", השאלה הקבועה שנשאלת שאני בביקורים מאז שעזבתי לניו יורק.
"כיף גדול", ובתמורה, אותה התשובה כמו תמיד, מעניין אותי לדעת, מתי יימאס להורים שלי לשאול את אותם הדברים כל פעם מחדש.
ישבתי סביב השולחן עם אימי, אכלתי את הפנקייקים ושתיתי קפה חזק.
"איך היה אתמול?", שאלה בזמן שבהתה בי.
"היה כיף", כן, ממש, הכי כיף בעולם.
"אני מכירה אותך, איך היה?", שאלה שנית.
"היה בסדר, נראה לי מדיסון כועסת עליי קצת", אמרתי בזמן שגירדתי את הסירופ מייפל מהצלחת שלי עם אצבעותיי, ידעתי שאמא שלי לא אוהבת שאני עושה זאת, אבל כל כך התגעגעתי אפילו להרגל המגונה הזה.
"מה קרה?", לפעמים אמא שלי לא הייתה מוותרת בכזו קלות, דווקא מתי שהיא הכי הייתה צריכה לוותר.
"אני ומדיסון לא דומות, שתינו ציפינו לדברים אחרים מאתמול בערב, כנראה אנחנו לא כמו פעם", אמרתי במרמור, אמנם זאת לא הייתה התשובה האמיתית, אך היה משהו בדבריי שדווקא יכול היה להישמע מאוד הגיוני.
"זה יעבור לכן, לפעמים קורות סיטואציות בין חברות, אבל החוכמה היא להתמודד איתן", פניני חוכמה מאת אמא.
"כן…" אמרתי בייאוש ועליתי לחפש את האייפון שלי.
לא ראיתי הודעה ממדיסון, למרות שציפיתי לה, קבענו ללכת לים היום.
השעה הייתה כבר 12:00 והיא לא דיברה אליי, היה נחמד לשבת עם הוריי בבית ובגינה, אבל רציתי להשתזף קצת יותר לפני שאני חוזרת לניו יורק.
"טוב?", התקשרתי לאחי הגדול והאהוב.
"איפה את?",התעניין.
"הולכת איתך לים", ניסיתי להיות ישירה, זה תמיד קונה אותו.
"אני תמיד שם, את מוזמנת, וניס או סנטה?", שאל, אחח התגעגעתי לבילוי טוב עם אחי.
"ברור שסנטה!", אמרתי וניתקנו את השיחה.
התארגנתי לאט לאט, לבשתי את אחד מבגדי הים הזוהרים שהשארתי פה בשתי הביקורים שלפני, ושמלת חוף קצרצרה.
אמא הכינה לי ולטובי כריכים ובקבוקי שתייה, לקחתי את המפתחות של הרכב שלה ויצאתי לכיוון ביתו של טובי.
צפרתי מספר צפירות וטובי כבר היה ברכב, עם הגלשן שלו כמובן.
החום היה בלתי נשלט, המעלות היו גבוהות כל כך, שהלכנו על שביל החוף כדי למצוא מקום הגון להתמקם בו, רגליי נשרפו מהחול החם והבריזה של הגלים ליטפו את עורי.
"התגעגעת לכאן אה?", שאל טובי.
"קצת, כן, אחרי החורף הקשה בניו יורק, הקיפאון, השלג, הגשמים שרק עכשיו נגמרו… להמשיך?", גיחכתי.
"שמחתי שהתקשרת אליי, הייתי בטוח שתבלי את היום עם מדיסון", אמר טובי בזמן שפרש את שמיכותינו על החול החמים.
לא רציתי להגיד לו שזה באמת היה התכנון, אני מאוד אוהבת את טובי, אך בגלל הפרשי הגילאים שלנו והמרחק, לא יכולנו לקיים יחסי אח-אחות, וזה עצוב.
"אני שמחה שאני פה איתך, התגעגעתי, חייכתי אליו, חיוך תמים ומלא באהבה, טובי החזיר לי את אותו החיוך, כל כך אהבתי את הכנות והטוהר שבו.
התיישבנו על החול, נהנים מהמטעמים של אמא, מחלפים חוויות, משלימים פערים, טובי סיפר לי איך זה להיות כבר יותר מ-180 יום ללא סמים, וכמה שהוא מרגיש נקי, בריא ומאושר.
"אני עדיין מעשן קצת אבל, שלא תטעי", גיחך והוציא בדלי סיגריה מגולגלים, חיבקתי אותו.
"אני יאהב אותך בכל מצב", אמרתי לו וטפחתי על רגלו.
"אני רואה שהגל עלה טיפה, את באה?, נראה אם את זוכרת משהו?", הציע טובי,שהגל עולה, החיוך עולה על פניו, בעבר הוא לימד אותי טיפה לגלוש, לא הייתי מעולה, טבעתי אינספור פעמים, אבל העיקר ניסיתי ורק על הניסיון קיבלתי ממנו חולצת גלישה ורדרדה שלא הייתי מוותרת עליה.
"אני באתי מוכנה", הוצאתי את החולצה מהתיק וטובי נראה מאושר, הלכנו לעבר הים, בזמן שהגלשן שלו קשור לרגלי והוא לצידי שומר עלי, אחי הבכור.

אני וטובי הגענו לבית, הפעם קבענו ערב משפחתי, יצאנו למסעדה בערב, סבתא וסבא שלי גם כיבדו אותי בנוכחותם והלכנו למסעדת שף איטלקית מן השורה. מה שהפתיע אותי שבמהלך כל היום לא קיבלתי שום הודעה ממדיסון, הבנתי כבר לבד שהיא כועסת עליי, ופה התחילה הבעיה, שתינו היינו עקשניות, אם היינו רבות בעבר היה לוקח לנו המון זמן להשלים, כי לכל אחת מאיתנו קשה להודות בטעויות שלה, למרות שהפעם ידעתי בליבי שהטעות בוודאות שלי, אני לא פרגנתי, הייתי מגעילה, לא טרחתי להראות עניין בקשר שלה ושל ריאן, אבל זה לא בגללה.. זה בגללי ובגללו.
"מתי הטיסה שלך מחר?", שאל אותי אבא.
"15:00", עניתי קצרות בזמן גלגול הפסטה הטעימה על המזלג.
"אקח אותך לשדה", הודיע, ואני הייתי מאושרת.
"את בטח תגיעי עייפה מאוד לניו יורק, איך זה שיש טיסת צהריים?", התעניינה אמי, מכיוון שכל הטיסות מהחוף המערבי למזרחי, או נהפכו, נקראות 'טיסות אדומות'- מדובר בטיסות שמתקיימות רק בלילה, אבל מצאתי טיסה בודדת של חברת תעופה חדשה, שהייתה יחסית זולה והסתדרה עם החזרה.
"היה במקרה, חברת תעופה חדשה, אני חייבת להספיק ביום שני להגיע למשרד", הסברתי.
"את עובדת נורא קשה, את בטוח לא רוצה להישאר קצת?, אפנק אותך!", שוב אמא החלה במסע שכנועים.
"הלוואי", לא באמת, בא לי לחזור לפינה שלי, להתרחק בקמה קילומטרים גדולים מהמריבה עם מדיסון, וסיטואציה אחת לא נעימה, שלצערי אני לוקחת אותה איתי בחזרה לניו יורק.
"למה את משקרת", גיחך טובי, כאילו קרא את מחשבותיי ולגמרי אהב להפליל אותי כל פעם מחדש ולא וויתר על התענוג!.
"אח מסריח!", לחשתי לעברו בבוז גדול.
"גם אני אוהב אותך אחותי", חייך לי חיוך לוציפר גדול מאוזן לאוזן.

נפרדנו לשלום מסבי וסבתי, שהיה מאוד מרגש לראותם, הגענו הביתה והייתי כל-כך עייפה, החלפתי את בגדיי לפיג'מה ונכנסתי מתחת למיטה, הדלקתי את הטלוויזיה בחדרי, וחיפשתי סרט לצפייה בנטפליקס, או יותר נכון סרט להירדם איתו, באותו זמן השלמתי פערים עם האנה, סיפרתי לה על הסיפור המביך עם מדיסון והשכן החתיך, שהתעקשה שאשים בצד את האגו, אך היא ידעה שזה בזבוז זמן, ברגע שאני מחליטה החלטה, קשה מאוד לשנות אותה.