Love me Love me not- פרק 15- (18+)

יום שני בבוקר היה יום קשה מנשוא, כרגיל, אבל בחודשים האחרונים משום מה הפך ליותר מעודד, רק חיכיתי למצוא סיבה מספיק טובה למה לצאת מהבית ולפגוש בקרני השמש שהפכו לקרירות.

יצאתי עם באדי לטיול הבוקר שלו שנערך דקות קצרות ומיד לאחר מכן החזרתי אותו הביתה, היה לי כל-כך עצוב להשאיר אותו שם לבד כל השעות הארוכות שנשארתי לעבוד על הפרויקט החדש- שכבר לא כל כך חדש, אני מחכה בקוצר רוח למפגש עם העובדת החדשה שמצוותים אותה אליי לפרויקט כדי שסוף-סוף מחצית מהנטל ירד ממני.

אחרי נסיעה עמוסה באנשים ותיירים בסאבווי הגעתי למשרד ובירכתי את מייק לשלום.

כמה דקות אחרי שכבר התחלתי במלאכה המרובה האנה הגיעה עם כוס הלאטה החביב עלי, קצת חנופה קלה אחרי שבשבועות האחרונים כמעט והתעלמה מקיומי, לא מספיק שהייתי ממורמרת על חיי האהבה שלי עם כל סיפור ריאן- מדיסון, ריי שלה הגיע היישר מסן דייגו החמה לניו-יורק, הסטוץ הרגעי הראשון בהיסטוריה שהפך לקשר רציני בחיתוליו.

האנה וריי מנצלים את ההזדמנות שהשותף של האנה בפגישות עסקים בבוסטון והדירה כולה לרשותם, ואני?, אני נדחקתי לצד הכי שאפשר.

"בוקר טוב מל", אמרה ונשקה ללחי הקרירה שלי, לא יכולתי שלא לגלגל את עיניי, "בוקר טוב האנה", עניתי בקול נמוך.

"אוי…אם הייתי יודעת שכך אהרוס לך את הבוקר לא הייתי מגיעה בכלל", התלוננה ולקחה אליה בחזרה את כוס הלאטה, כאילו זה כבר לא מגיע לי.

"תביאי, אני חייבת את זה", צחקקתי ולקחתי מידיה, למרות כל הכעס ששרץ בליבי לא יכולתי להיות יותר מדי קרה איתה.

"את חייבת לעבוד על ההתמרמרות שלך גברת", היא התיישבה לצד שולחני ורצתה לפתוח את שעת הפסיכולוגיה-ללא-תשלום האנלזית שלה.

"לא כרגע האנה, תודה, אין לי כסף מיותר לשלם לפסיכולוגית", דחיתי את הצעתה בעדינות והתעסקתי בערימת הדפים שבשולחני, אני שונאת לקבל עצות מאנשים שהחיים שלהם מאושרים בזמן ששלי עמוק באדמה, "בשביל זה יש חברים, כדי שלא תצטרכי לשלם לפסיכולוג", לא יכולתי להתעלם מהמאמצים הכושלים שלה בלהחזיר אותי ל'חיים', אבל באמת שמגיע לבחורה הזו פרס נובל על זה שסבלה וספגה אותי בחודשים האחרונים.

"אוהבת אותך, תתעודדי כבר, עבר המון זמן!", העירה בלחש בליווי חיבוק חמים ויצאה ממשרדי בזריזות כאילו לא הייתה.

השעה 10:00 הגיעה ולמרות שסך הכל עברו שעתיים מאז שהגעתי, הרגיש כאילו סוף היום, קרני השמש האירו את כל המשרד המבולגן שלי והדפים ששררו בכל עבר גרמו למייק כאב ראש שאפילו ביקש ממני 2 כדורים, הדלת נפתחה ללא התראה מוקדמת ונכנסה אל משרדי בחורה צעירה, מיוחדת ביופייה, שיערה בלונדיני מתולתל ועיניה הכחולות בטוח מעמידות גברים בתור ארוך מאוד, מבנה גופה היה רזה ושדיה היו כמעט וענקיים שאי אפשר היה לפספס במיוחד עם המחשוף העמוק שהגיעה אתו, הבגדים נבחרו בקפידה ונראו שייכים למעצבי העל הנמכרים בשדרה החמישית.

"שלום, את מל?", הבחורה המתולתלת שאלה בחיוך, הנוכחות שלה מזכירה לי מישהי שהייתה מאוד קרובה אליי.

"מל ג'ונסון, ואת?", שאלתי בחוסר נחמדות.

"אני אמה, ממשרדו של ג'ורדן ספארקס נדל"ן בע"מ", חייכה והושיטה את ידה אליי ללחיצה, "אני הצד השני של הפרויקט שעמלת עליו כל-כך הרבה בחודשים האחרונים".

"אה, ברוכה הבאה, נעים להכיר",אחרי שהתברר שמדובר בשותפה החדשה שלי לפרויקט הסכמתי ללחוץ את ידה שהמתינה לי שניות ארוכות.

הפעלתי את כישוריי החברתיים מזה כמה שבועות והצעתי לה מקום לשבת.

"כמה שנים את בתחום?", אחרי דקות ארוכות של שקט אמה שברה את השתיקה בשאלה הכי בנאלית שקיימת, אבל בכל זאת חייכתי אליה וניסיתי להיות נחמדה עד כמה שאפשר, אמנם הייתי צעירה בתחום, אבל היא נראית לי הרבה יותר צעירה ממני.

"שנתיים", עניתי קצרות ואף לא הסטתי את מבטי אליה.

"גם אני!, אבל היה לי קצת קשה להיכנס לחיי השגרה למען האמת", נאנחה כאילו מדובר בנושא כבד, שנאתי לפתח שיחות נפש עם אנשים שאני כלל לא מכירה, במיוחד לא מהסוג שמשתפך עם נשמתו וליבו.

"איפה את חיה בניו יורק?", התעניינה.

"בווסט ווילג', ואת?", שלחתי אליה חיוך מזויף בניסיון נחמדות הכושל ביותר שלי שמנסה בעל כורחו לעלות מדרגה.

"בווסט סייד", חייכה, ואז לפתע, ובשנייה אחת, חזרתי לתיכון הפרטי שלמדתי בו בלוס אנג'לס, כי הכל מתחיל ונגמר במיקוד שלך, וכך ברגע זה ממש, כאן ועכשיו אמה הודיעה לי על הסטאטוס שלה בעיר ניו יורק,מנהטן.

אם היא רק הייתה יודעת שיש לי יותר מדי כביסה מלוכלכת בנושא סטאטוס ומעמד, רק בצד השני של אמריקה, האף שלה היה יורד טיפה למטה עכשיו, מיד מחשבותיי שטו לסטאטוסים, מעמד חברתי, תהילה ובמילה אחת כל מה שסותר את דרך החיים שלי, הדבר האחרון שרציתי זאת חברה/ שותפה לפרויקט סטייל מדיסון רק מהאיסט סייד- ניו-יורק, באמת שחשתי סיפוק מהנושא לשארית חיי.

איך שהו כל ציוות לעבודה בפרויקט איתי מסתיים באסון טבע, כמו דניאל, ועכשיו אמה.
אחרי שעבדנו שעות ארוכות, ועשיתי היכרות בינה לבין האנה שלהפתעתי הסתדרו מצוין, יצאנו לארוחת צהריים באחת המסעדות הצמחוניות שבאזור.

משום מה אחרי השעות הארוכות בתוך המשרד בין חומר העבודה יכולתי להרגיש את הקליק שנוצר ביני לבין אמה, אמנם הוא ההיפך הגמור מההיכרות הקרירה שהייתה בנינו הבוקר, אבל משהו בתחושת הבטן שלי גרם לי להרגיש שהקליק הזה אפילו יותר גדול משלי ומשל האנה, אמנם היא הייתה שונה ממנה כמעט ב-180 מעלות אבל משהו בשיגעון,בשוני ובמסתוריות שלה היה נראה אמיתי, כנה, בלי הצגות או שקרים.

מהשיחות הקצרות שהספקנו לנהל בין לבין יכולתי להבין שהיא ה- BAD GIRL
של משפחתה, היא עושה את ההיפך הגמור ממה שמצפים ממנה, ועוד גיליתי כי היא הבת הצעירה של ג'ורדן ספארקס- עוד עשיר שהכסף נשפך מידיו ללא מעצורים שבכל דבר כמעט מוטבע שמו בניו יורק, ועכשיו גם בעמק הנדל"ן.

הוצאתי מקופסת הסיגריות עוד סיגריה ארוכה והדלקתי אותה מחוץ למסעדה הצמחונית והשמרנית, בהיתי בין ההולכים והשבים ומבטיהם של כולם היו נראים קרים כקרח, יכולתי להתערב ששלי היו מנצחות כל אחד ואחת מהם.

"אפשר סיגריה?", אמה הושיטה את ידה אלי וביקשה שאתן לה סיגריה אחת מהחפיסה שהייתה בידי. העברתי אל ידה סיגריה והדלקתי לה אותה עם המצית.

"מי היה מאמין שמג'ויינט קטן הבחורה הזו תתחיל לעשן", האנה יצאה מהמסעדה והצטרפה אלינו, למה היא חייבת לספר הכל?!.

"האנה!", לחשתי אליה בעיניים פעורות וסימנתי לה להנמיך את הטונים.

"כאילו זה סוד…", צחקקה, מאז ריי הבחורה איבדה כל קשר למציאות העגומה, לא אתפלא אם היא שכחה שנושא הירוק והסמים ממש לא חוקי, ומספיק שיעבור שוטר אחד שיפקח את אוזניו ואני יעביר את הלילה בתא מאסר, חסרת טאקט.

"אל תתביישי, אני תמיד עושה", אמה קרצה לי.

גלגלתי את עיני לכיוון השני ויכולתי להבחין בחבורה של תיירים, גברים נאים, לבושים בחליפות ומתוקתקים מכף רגלם ועד ראשם אבל הבחור שעמד בראשם, שבלט בעיקר בגלל שיערו השחור כפחם התקרב לעברנו.

"אמה", הבחור הקדמי עם המבטא המעצבן קרא בשמה של אמה וניגש לחבק אותה לשלום.
אני והאנה לקחנו צעד אחורה מהם וממעמדם ונתנו להם פרטיות לשוחח.

אחרי שיחה של חמש דקות של אמה עם הבחור שהיה קרוב אליה מתמיד ומבט עיניו שצרב בכל סנטימטר בגופי יכולתי להבחין באצבעותיו הארוכות מגישות כרטיס ביקור קטן לידה הלבנה של אמה, התעלמתי מהנושא וסובבתי את גבי אליהם, מאז ריאן אני לא יכולה לסבול נעיצות שכאלה.

אחרי שעות ארוכות של עבודה במשרד, וכוסות רבות של קפה אני ואמה התחלנו להתעייף.
"אני חושבת שכדאי שנלך הביתה", הצעתי שהשעון הראה כבר שהשעה היא 21:30.

"יש לי רעיון יותר טוב…", הציעה בחיוך ממזרי שחשף את שיניה הישרות והלבנות, אם היא רק הייתה יודעת שאין שום רעיון יותר טוב מלהיכנס להתקלח וללכת לישון לצד באדי, בטוח היא אפילו לא הייתה מציעה.

"נו…", חיכיתי בציפייה לשמוע מה הוא.

"את זוכרת את הבחור שניגש אליי בהפסקת הצהריים שלנו?", שאלה בקול נרגש.

התחלתי לאסוף את דבריי מהשולחן בניסיון להתעלם מההצעה שלה אבל החלטתי לתת לה צ'אנס- "כן…", ניסתי להבין את מלוא התמונה.

"הבחור הזה הוא שותף עסקי של אבא שלי…", אמה החלה לספר לי על העסקים של אבא שלה, שבאמת לא הייתה צריכה כי מייק הכריח אותי לקרוא את כל קורותיו שאהיה מוכנה לקראת הפרויקט, "ואיך זה קשור אליי?", שאלתי בסקרנות, שאלה טובה, לא?. "הוא הביא לי את כרטיס הביקור הזה בשבילך", אמה הוציאה בזריזות מתיק השאנל שלה את אותו הכרטיס שהבחור העביר לה בצהריים.

בחנתי את מבטה ולקחתי את הכרטיס מידה.

הוא היה קטן בשילוב צבעי הורוד והלבן.

"FIFTH DIAMOND SPARKS- your place to find a peace"
————————————-
"יהלום בוהק החמישי- המקום שלך למצוא את השלווה"

בחנתי את כרטיס הביקור משתי צדדיו, זה היה נראה כמו כרטיס לספא.

"ומה את רומזת, שאני צריכה שלווה?", שאלתי בעודי ממשיכה לבחון אותו ואת משמעותו.

"אני רומזת, שאת צריכה את המקום הזה לתת ולקבל שלווה", היא רמזה רמיזה כל-כך דקה שלא יכולתי להבין את משמעות הדבר שסיקרן אותי מהרגע שראיתי את אצבעותיו של כהה השיער מעבירות אל ידה.

"ולמה דווקא אני?", למה דווקא אני מכל העולם?, למה ליקום יש קטע מוזר כזה תמיד להפיל עליי את כל הדברים הכי הזויים, לא מועילים והרעים בעולם?.

"כי הוא בחר אותך",היא לחשה לי כאילו מדובר בכת השטן ושאף אחד לא ישמע שברגע זה היא מדרדרת אותי לצד האפל של היקום.

התחלתי להתגלגל מצחוק, היה בי פרץ צחוק כל-כך גדול שלא יכול היה להיפסק, הרצינות של אמה, ההמצאה המצחיקה הזו, מה זה לעזאזל?, עוד בדיחה של אלוהים על חשבוני.

"למה זה מצחיק אותך?", מבטה של אמה החל לזעוף קצת.

"כי אני לא מבינה מה זה, ויש ליקום כל מני דרכים נסתרות לרדת עליי ועל החיים שלי, אז מעניין אותי לדעת אם זה עוד אחת מהן", הסברתי בייאוש.

"מל, אני לא יודעת מי דפק לך את הלב והראש שזאת ההתנהגות שלך, אבל תשמעי לעצתי, המקום הזה יעזור לך להמשיך הלאה", הטון של אמה היה תקיף במשפטה, לא התכוונתי לזלזל בעסקים של אבא שלך אבל היי, אני מכירה אותך אפילו לא 24 שעות ואת כבר באה אליי עם הצעות מוזרות שכאלה?.

"איך את יודעת שמישהו שבר לי את הלב והראש?", שאלתי בהלם גדול כאילו סיפרתי לה את תמצית של חצי שנה האחרונה שלי ולא שמתי לב.

"כי זה פאקינג כתוב לך על המצח!", היא ענתה בביטחון מלא כאילו באמת כתוב לי משהו על המצח ומתוך אינסטינקט ידי הונחה על המצח שהפכה לקרה למשמע אוזניי.

"אני אבוא", אמרתי בנחישות, "אבל אם זה לא מתאים לי אני חותכת אחרי דקה", הזהרתי אותה, חיוכה עלה על פניה כאילו השיגה את מבוקשה.

יצאנו מהמשרד שהיה שומם חוץ מהמנקים, וירדנו אל חניון המבנה העצום שעבדתי בו.
נכנסנו למכונית לקסוס בצבע אופייט מדהימה של אמה ומיד התמקמתי בנוחות במושב הקדמי, התחלנו לשוט ברחבי העיר עד שהגענו לתחתית השדרה החמישית, נכנסו עם הרכב אל תוך רחוב פנימי ועצרו את הרכב בחניה פרטית.

"מפה, בואי", אמה קראה לי לבוא אחריה בתוך הרחוב החשוך והיה נראה כי אנחנו הולכות להיכנס אל מבנה מפואר מכניסתו האחורית.

"את יכולה להסביר לי מה זה המקום הזה?", שאלתי בחשש, אולי היא תחטוף אותי?.
"תירגעי, הכל בסדר אני לא אחטוף אותך, רק תשמרי על ראש פתוח, בסדר?", יש סיכוי שהיא קוראת מחשבות?.

"אוקי, אני נרגעת", הנמכתי את טון הדיבור שלי והמשכתי ללכת אחריה עד שעברנו דרך דלת כחולה שפתחה במפתח.

"לחדר הלבשה הבאת אותי?", שאלתי בפליאה שעברתי במהירות במקום עמוס מראות, נשים שנראו כאילו יצאו מקטלוג אופנה לבושות בבגדי לבנים סקסיים במיוחד ואיפור כבד על פניהם ועל חלקן אפילו מסיכות.

"סבלנות,מל!", העירה לי בזמן שחיבקה ונישקה מס' בנות שניגשו אליה עם תחתונים וחזייה, התחלתי להילחץ.

הגענו לצד דלת שחורה, אמה דפקה 3 דפיקות ונשמע קול של גבר מבעד לדלת.
"זאת אמה", היא אמרה והוא הותיר לה להיכנס.

"אני רואה שהצלחת להביא אותה", החיוך שהשתרע על פניו היה כל-כך גדול וממזרי שעיניו הכחולות שפספסתי בשעות הצהריים בלטו לצד האור המעומם.

"יש לה כושר שכנוע", זרקתי הערה מזלזלת מפי שלא יכלה להישאר בפנים וחיוכו עלה עוד יותר, כבר יכולתי להרגיש הרבה יותר נינוחה ממקודם.

"קדימה שבו", הוא הציע לנו את שני המושבים שממול לשולחן משרדו המפואר.

"אני יכולה הסבר בבקשה לאן הגעתי?", סובבתי את מבטי לאמה שהתנהגה בנון-שלנטיות מוחלטת כאילו היא נמצאת בחדר ביתה.

"בוודאי, סבלנות, מל, נכון?", הבחור כהה השיער עם המבטא האיטלקי היה כל כך רציני לפתע במיוחד שגלגל את שמי על שפתיו, רגע, מאיפה הוא יודע איך קוראים לי אם עדיין לא הצגתי את עצמי.

"כן, מל ג'ונסון", עניתי והושטתי את ידי אליו ללחיצה, ומיד כף ידו הגדולה כיסתה את כף ידי בלחיצה עוצמתית.

"ג'ייקוב ספארקס", מבין שיניו הישרות שלא יכלו לבייש אף רופא שיניים באמריקה, קולו הצרוד ניסח את שמו עוד יותר באטיות ממקודם מה שגרם ללחץ להשתולל עוד יותר בגופי.
"לפני שאתחיל לדבר, אצטרך שתחתמי על הסכם סודיות", שיחרר את ידו מידי, והמשיך לחפש בעזרת ידיו את המסמך המדובר.

שלחתי מבט אל אמה, ומיד שקיבלתי מג'ייקוב את המסמך שהיה מלא באותיות קטנות שממש לא היה לי כוח לקרוא, חתמתי בזריזות.

"יופי, אפשר להתחיל בסיור", ג'ייקוב לקח אליו את המסמך ונעמד על רגליו ולאחריו גם אמה, העתקתי אותם ונעמדתי על רגליי גם אני, יצאנו ממשרדו וככל שהלכנו יכולתי לשמוע מוזיקה רועשת של מועדון, כשעברנו בין ווילון שחור עצום שהתפרס לאורך כל הכיוונים נכנסו אל תוך מועדון עצום בגודלו וביופיו, השנדלירים הארוכים ירדו מהתקרה, האווירה בליווי האורות האדומים,ורודים וסגולים הייתה חושנית ומסתורית בטירוף שגרמה לגופי התרגשות בלתי מוסברת, מיד הבחנתי בנשים אשר מרקדות על העמודים וחלקן מנענעות את גופם על הברים במקום.

אחרי שמבטי סרק כמעט כל פינה, וג'ייקוב ואמה ממתינים לתשובתי, "אמה לאן הבאת אותי?", לחשתי אליה בכעס,השתדלתי שג'ייקוב לא ישמע אותי- "לבית זונות?", התרגזתי למראה עיני, היא חושבת שאם אני אראה זונות אני אירגע?.

"זה ממש לא בכיוון של בית זונות, זה מועדון, לאנשים אקסקלוסיביים בלבד!", היא אמרה בהצהרה ושלחה את ידיה אל קבוצת גברים שישבו תחת עמוד פול והניחו מזומנים בין שדיה של הבחורה שרקדה בשבילם.

"ומה אני עושה פה?", שאלתי בסקרנות.

"ג'ייקוב לא יכול היה לפספס את הנוכחות הפראית שלך, את האש שבעינייך, הגוף הסקסי שלך שמרוב שהוא דרוך אפילו מחמיא לך יותר- בתור אישה, אפילו אני לא יכולתי לעמוד בזה", הודתה במבוכה רבה.

מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו, אמה מתחילה איתי?, "לאן את חותרת?", הלוואי וזה לא מה שאני חושבת, הלוואי וזה לא מה שאני חושבת, שילבתי את אצבעותיי בניסיון להתפלל שהיא לא לוקחת אותי למקום הזה בתור זונה!.

"אני אהיה ישיר איתה", ג'ייקוב הניח את ידו על אמה וביקש ממנה את זכות הדיבור, היא סימנה לו עם ידה כי זה בסדר והוא התחיל לדבר, " מל, דבר ראשון אל תלחצי וחשוב לי שתיקחי את מילותיי ברצינות", אמר- לעזאזל איך אני יכולה לקחת את הבית זונות הזה ברצינות?,"המועדון נקרא פיפט דיימונד ספארק, וכשמו כן הוא, כל יהלום נוצץ ובוהק מגיע לכאן, כולל הגברים והנשים", הסביר ופנה אל כל צדדיו העמוסים באינספור גברים שמזילים ריר ובין נשים שמגלגלות מזומנים. "הבנות שעובדות כאן, מרוויחות טוב מאוד!, ואף אחד לא חושף את זהותן, כמו שאת רואה מרבית חובשות פאה…", המשיך.

"עצור!", הרמתי את קולי, "אני לא מוכנה לשמוע עוד, אני לא זונה!", התעצבנתי.

"שש, שהבנות שעובדות פה לא ישמעו אותך", אמה לחשה לאוזני.

"זה לא מעניין אותי!, מה אתם חושבים לעצמכם?", שאלתי בכעס, לאיזה מקום גברת אמה ספארקס לקחה אותי?, לעזאזל איתה, חבל שלא הקשבתי למה שאמא אמרה לי- לא ללכת עם זרים לעולם.

"מל, אני יודע שזה שוק בשבילך, ואת לא הטיפוס, אבל תראי את זה בתור הזדמנות טובה להשתחרר, להיות את, להוציא את פרץ המיניות שגועש בתוכך ורק מבקש לצאת החוצה!, תחיי את החלום, תרוויחי מזומנים- אנחנו לא מבקשים ממך לעזוב את עבודתך, זהו רק עסק מהצד שיכול להעביר לך את הערב נחמד ולהכניס לך עוד קצת מזומנים לכיס", חייך אלי את חיוכו המקסים והקונה, ולהמחשה לקח מהשולחן לצדנו שטרות של 100 דולר שהיו זרוקים והניף בהם לעיני.

"גם אני בעסק מל", אמה הודתה, "אני נהנית מזה מאוד, ואני בטוחה שגם את תיהני", אמה נשמעה מאוד משכנעת, וכשהכסף נכנס לתמונה זה קצת גרם לארנק שלי לגרד- אבל איי מל, את לא באת מבית כזה, להיות זונה זה אסור!.

"אבא שלך יודע שאת עובדת פה?", שאלתי את אמה, שלאחר שיחתנו היום הבנתי שאחרי תקופה ארוכה היא ואביה השלימו פערים וחזרו להיות בקשר.

"אני האחיין של אבא שלה, אני יודע שהיא עובדת פה וזה מספיק, המקום שייך לי ולאמה", ג'ייקוב התערב ונראה כי אינו היה מרוצה מדחיפת האבא לנושא.

הייתי נורא מבולבלת, הסתכלתי על הבנות שענטזו להן על העמוד ועל הבר, התלבושות היפות שהן לובשות ועל המשקאות שזורמים בלי הגבלה.

קינאתי, קינאתי בחופשיות שלהן, במיניות המוצהרת שלהן, בחוסר ביישנות ובהבנה העצמית שלהן של מי שהן.

"רובן סטודנטיות, וכולן נחמדות, אנחנו כמו אחיות!", אמה המשיכה וניסתה להחדיר בי מוטיבציה להישאר ולנסות את מזלי בתחום.

"אני מצטערת, אני לא חושבת שאני מסוגלת", אמרתי והשפלתי את מבטי מטה, אני לא יכולה לבגוד בחינוך ובערכים שההורים שלי השקיעו כל כך הרבה עבורם בשביל שאהיה אדם ישר, ולא זונה שרוקדת על עמוד בשביל כמה עשירים שמייפים את המילה 'זונה'.

חשבתי על מדיסון והאנה שיהיו מאוכזבות לגלות שבשביל הרוגע והשלווה חברה שלהן תטפס על עמוד או תנענע את החזה שלה בשביל שגברים ישלשלו לתוכו כמה מאות דולרים בערב.

"את מוכנה לפחות לחשוב על זה?", התערב ג'ייקוב ולא וויתר.

"אני מבטיח לך שאת תיהני יותר ממה שתתאכזבי, תנסי אפילו פעם אחת!", המשיך.

הוא לעולם לא יקנה אותי.

"אוקי, אני אחשוב על זה מבטיחה", נפלתי בקסמיו והחלטתי לחשוב או בנינו, לחשוב ולהגיד להם מחר לא כדי שירדו מהגב שלי- אין סיכוי שמל ג'ונסון תהפוך לזונה!.

"תיקחי את הכרטיס ביקור, ותתקשרי אלי מחר בסדר?", ג'ייקוב העביר אל ידי את אותו הכרטיס שאמה הראתה לי לפני שעתיים כשעוד הייתי תמימה בנושא וחשבתי שסך הכל מדובר בספא.

"יש מונית שמחכה לך בחוץ, היא תיקח אותך הביתה", אמרה אמה, "אני אלווה אותה החוצה, את יכולה להתחיל לעבוד", אמר ג'ייקוב לאמה וניגש לצידי, הוא הניח את ידו סביב מותניי והתהלך בקצב שלי.

"אני יודע שזה קשה לעכל מתוקה, תיקחי לך את הלילה, את תראי שאת תיהני מזה ובסוף תודי לי על כך שהתעקשתי עלייך, טביעת העין שלי מעולם לא טועה!", ג'ייקוב החליט שהוא לוקח עליי חסות וזה ממש לא התאים לי, חייכתי בנימוס ונכנסתי אל תוך המונית שהמתינה לי ביציאה הקדמית של המבנה שבמחוץ לו כלל לא נראה בית זונות, אלא מבנה פשוט שאין בתוכו כלום ושום דבר.

ג'ייקוב הניף את ידו לשלום וסגר אחרי את הדלת.

"לאן?", שאל נהג המונית קצרות.

"לווסט ווילג'", עניתי ושקעתי מיד במחשבות.

כשהגעתי הביתה תשושה מעייפות אחרי יום מטורף והזוי כאחד, יכולתי לראות את עיניו העצובות של באדי על זה שהגעתי כל-כך מאוחר הביתה, במעט הכוחות שנותרו בי לקחתי אותו לטיול לילי קצר ולאחר שחזרנו התקלחתי במקלחת חמה וצללתי היישר למיטה שבירכה אותי לבואי עם נוחותה המענגת, אך היום נכנסתי למיטה עם כרטיס הביקור, לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר, אבל הרגשתי כי בהיתי בו במשך שעות ארוכות, כמעט עד שהשחר עלה, בניסיון למצוא את התשובה שאלוהים שלח לי לבעיה,לרגש הכואב והחזק שהטיל על ליבי לפני ארבעה חודשים.

אולי זה הזמן שלי?.