Love me, Love me not- פרק 14

הסוויטה בבית המלון מעולם לא נראתה רע יותר, בודדה, שקטה ואפילו הדמויות שעל תמונות הקיר מבשרות רעות.

נשכבתי על הספה הגדולה בחדר האורחים מחכה לגאולה, האנה נטשה אותי לטובת ריי, טובי לטובת מדי, וריאן לטובת הפרסום ותהילה, הרי זה היה ברור שסופה של מל ג'ונסון יהיה בודד וריק מכל תוכן ביום שמתקיימת המסיבה הכי שווה במיאמי ביץ' וכל החברים שלך מלבדך נמצאים שם, לא סתם כל הבנות בשכבת י"א צחקו עלי בלי סוף שאני לוזרית ולעולם לא יהיה לי חבר כי אנו כזו מוזרה, אבל הפעם?, הפעם זה לא חבורת ילדות שגדלו עם כפית מזהב, שחושבות שניתוחים פלסטיים זה היופי האמיתי, אלו החיים, החיים שיורדים עלייך וצוחקים עלייך, הם מראים לך כמה שאת חלק מסוים ממשהו, שאולי לא מעניין או רציני אבל- תתמודדי עם זה, זה השיט שנכתב עבורך.

שלושת הדפיקות החזקות שהוקשו בדלת הסוייטה ניתקו את מחשבותיי האפלות והקודרות, הן גרמו לי להתנתק במהירות מספת הסוויטה ומסתכלת ימינה ושמאלה ותוהה מי נזכר בי באמצע המסיבה הלוהטת שמתרחשת כחמש קומות מטה.

רצתי כאיילה על קצות אצבעותיי בדרכי אל דלת הכניסה לסוויטה ושאלתי מי זה, "ריאן", שמעתי את שמו וקולו של ריאן וליבי החל לפעום בחוזקה.

פתחתי את הדלת במהירות, למרות שאני חושבת, שמזה חודשיים זו הפעם הראשונה שהייתי כה בטוחה בעצמי שהקשר לא קשר עם ריאן הגיע לסופו, כי לא היה ולא יהיה לו המשך לעולם.

ריאן לבש טוקסידו בצבע שחור, הוא היה נראה הרבה מעבר לאצילי, אפילו טיפה כמו חתן, אולי הוא הבין שאני האישה של חייו והתחרט על ההחלטה שלקח לפני כמה שעות?, אבל מה אני מדברת שטויות?, בטוח הוא יתחרט על כל מה שהוא חושב במיוחד כשהוא עומד כרגע לצד מל ג'ונסון שלבושה עדיין בבגד הים ושמלת החוף מצהריי היום, מצהריי היום שמחשבותיי עוד היו תמימות ובטוחות שאחגוג איתו הערב.

"מה אתה עושה פה?", שאלתי אותו ולא הזמנתי אותו להיכנס, עמדתי בפתח הדלת נשענתי על המשקוף מחכה לתירוץ טוב למה הוא חזר לפה אחרי שהייתי כל-כך ברורה.

"מל", ריאן אמר את שמי כשהאות ל' מתגלגלת בלשונו החמקמקה וריח האלכוהול נוטף מפיו, שמתי לב ששפתיו המשיכו למלמל כל מני מילים לא ברורות אחרי שהסתכלתי עליו למשך שניות יכולתי לראות שהוא ממשיך למלמל, כאילו הוא חושב בקול רם, אך פתאום הוא החל להתקדם לעברי.

אני לא קונה אותך, אני לא קונה אותך, אני לא קונה אותך.

כיווצתי את עיני בניסיון להבין מה פשר ביקורו והתנהגותו המוזרה והלא רגילה לריאן ארצ'ר.

ריאן המשיך להתקרב ולהיצמד אליי ואני בתגובה נדחקתי אל המשקוף עד כמה שיכולתי, כמעט ואנסתי אותו, הוא התקרב עם פניו קרוב אל פרצופי והמבט האדיש שלי לא שיחרר ולא חיוך אחד, הוא שרטט עם אצבעו הארוכה את פניי, לחיי, שפתיי, אפי ועיני, ואני עדיין אדישה רק החיוך המטופש שלו כמעט וגרם לי להיכשל. "אני רוצה אותך ואני לא יודע איך להשתלט על זה!", לחש והסתכל עמוק בתוך עיני החומות.

ליבי נמס, אבל מוחי עדיין לו, איך אני יכולה להתנגד לאדם הזה?, אולי הוא מתחרט?, עדיין לא פגשתי בחור אשר התחרט כל-כך מהר לאחר החלטה כל-כך רצינית שלקח.

"ואיך אני אמורה להשתלט על הרגשות שלי?, על הרגש הכי פגוע וכועס?", שאלתי בתמימות, כי באמת איך?, אם מישהו יודע שבבקשה ישלח לי את התשובה לכתובת מייל שלי או ביונת דואר, לא חשוב איך העיקר שיגיע וייתן לי את התשובה הנכונה והמספקת בשבילי.

"ככה", ריאן היה נחרץ ומיד הלביש את שפתיו על שפתיי, לא ציפיתי לזה משום כיוון, הוא התלהט עליי והדביק אותי עוד יותר אל עבר המשקוף עם גופו החסון, הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי נשיקה אלוהית שהעיפה אותי אי שם לעולם הלבבות השבורים שמצליחים להתאחות ולסלוח במהרה, משום מה הרגשתי כאילו הוא בכלל לא חושש שמא יגיע מישהו או לא, הרי המקום שורץ סלבריטאים ואנשי ציבור ידועים.

הרחקתי את ריאן עם מעט הכוח שנשאר לי אחרי היום המתיש הזה, אולי זה יהיה החוויה המתקנת שלו?, על הקשר עם מדיסון שחרב לעולם?, על זה שעד לפני כמה שעות יכולתי להגדיר את החופשה הזו כ- החופשה הכי טובה בחיי, ועד לפני שתי שניות היא פשוט הייתה הכי גרועה ביקום?.

"ריאן, אתה משחק בי שוב", השפלתי את מבטי והחזקתי בכף ידו העצומה.

"מל שלי, אני רוצה אותך, אני לא יכול לחשוב עליי בלעדייך, בלי המבטים שלך, הכעסים, המגע והצחוק", קולו היה נשמע כמעט ונואש, לא הכרתי את הצד הרכרוכי הזה שלא, הוא בטוח קרא באינטרנט איך ממסים לב של בחורה וכרגע הוא פשוט מתקלט את התקליט, הוא שחקן.

חייכתי אליו, ידעתי בליבי שהוא התחרט, ידעתי שמדובר באדם שמתחרט בלב מלא על מעשיו ומילותיו ושהוא כרגע רוצה אותי, ואני אותו, הוא הניח על כף המאזניים את ההחלטות שלו והבין כמו כל בן אדם בעל היגיון ולב בריא שללכת אחרי הלב ותחושות הבטן שלו זה א'-ב' בלהיות אדם אנושי, לעומת זאת ללכת אחרי סוכנת וחברת דוגמנים זה ממש אאוט מהיקום והציוויליזציה האנושית.

קיבלתי אותו אל זרועותיי במלוא האהבה והעוצמה, הוא הניף אותי על רגליי וחייך את חיוכו הגדול, הכובש וחושף השיניים המדהימות שלו.

הלב שלי דופק כל כך חזק, שפשפתי את עיני, הרגשתי את זיעתי הקרה משתוללת ממצחי ועד כפות רגליי, הסתכלי ימינה,שמאל, קדימה ואחורה, מצידי ראיתי את באדי ישן את שינתו המלאכית, וממול יכולתי לראות את השתקפותי על מראת הארון שלי, הקוקו הגבוה, חולצת הטי-שירט הלבנה.

קמתי במהירות מהמיטה הגדולה והריקה שסדיניה היו לחים, "פאקינג ווסט ווילג'", קיללתי ויכולתי לראות את באדי שהתעורר באיטיות וכבר אדיש לקימות הלילה שלי.

הלכתי מיד למטבח ואיתרתי במהירות את קופסת הסיגריות, השחלתי את שתי אצבעותיי ומיד הוציאו בדל דק וארוך, בו בזמן הדלקתי את האור הקטן לצד שולחן האוכל שהשגתי מאיקאה לפני כמה שבועות ופתחתי את חלון המטבח.

הדלקתי את הסיגריה וצפיתי בשכונה שלי, השוממת.

הצצתי אל התנור והשעון הראה כי השעה 04:00 לפנות בוקר.

"פאק איט פאק איט פאק איט", הקללות לא הפסיקו להזדחל מבין שיניי, התקשיתי לקבל את העובדה שאני חולמת על ה'חתיכת בנזונה הזה.

שאפתי ארוכות מהסיגריה ואחרי שהרגשתי התמלאות של קצת שלווה פיזרתי את כל העשן אל מחוץ החלון שהכניס את הקור ההתחלתי של הסתיו.

כמעט ארבעה חודשים עברו, ארבעה חודשים שאני נצורה בתוך העבודה ובתוך הדירה המחורבנת הזאת, דירה שמזכירה לי כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשכוח, פאקינג ארבעה חודשים שלא דיברתי עם החברה הכי טובה שלי מאז ומתמיד בשביל הדבר הכי מטומטם שקיים, ושלא נתחיל לדבר על כך שעברו ארבעה חודשים מאז שראיתי אותו לאחרונה ואיך שבקלות דעת הפסדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם, האהבה הראשונה וכנראה האחרונה שנכתבה בשבילי.

הסיוטים האלה שאני חולמת בלילה, כן אני קוראת להם סיוטים, מבקרים אותי כמעט בכל לילה בשבועות האחרונים, ומרגישים כל כך אמיתיים שהלב שלי לא מסוגל בהם ולהודות בכאב ובצער שאני חווה, אלא רק מתנחם בפקטים של סיגריות שנגמרים כאילו לא היו.

הדלת ממול הפכה לרהיט שאני מסתכלת עליו הכי הרבה, לפעמים אפילו סתם מציצה מעינית הדלת שלי, לראות אולי מתקיים שם תרחיש כלשהו, כל רעש ורחש בקומה מקפיץ את ליבי שמרגיש כאילו עשה בנג'י לתהום גדול ולא נודע.

דמעה זלגה מעיני, מחיתי אותה מיד, אין סיכוי שאני נשברת עכשיו, הרי מיום ליום זה אמור להתרפות, תמיד אומרים שזמן זה התרופה להכל, אבל איך פה הוא בכלל לא פקטור?, למה ככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר רע עם עצמי על עצם קיומי וקיום החיים המשעממים של שגרת העבודה.

אני והאנה התרחקנו מעט, זה לא סוד שהפכתי להיות בלתי נסבלת ליד אנשים, כן, מעולם לא חשבתי שאגיד זאת אבל אני בן אדם ממורמר, לא כיף לצאת איתי, לא כיף לדבר איתי, אני פשוט לא רואה כיף בשום דבר.

אני שונאת את מי שאני, תרבות ההתמרמרות, הסיגריות, היציאה לברים כדי לשתות ולהעביר את הלילה בניסיון למחוק תקופה מהחיים שלי- זה פשוט לא עובד לי, האנה הציעה לי ללכת לפסיכולוג אבל מה שיש לי זה לא בעיה נפשית, זה געגוע עז, געגוע לרגש שהחרא הזה העביר בי, לתחושת האהבה על גבול הטוהר, שייכות, החמימות והסקס… הסקס שהיה כל כך טוב שעד עכשיו בכל פיסה בגופי צרוב כל מגע וכאב שגרם.

"אני אעשה הכל כדי לשכוח אותך", מלמלתי מפי שוב, מיואשת.

סגרתי את הסיגריה במאפרה והרמתי את שיערי המרושל בגומייה מחודשת, למה כל זה מגיע לי?.

כשחזרתי בחזרה אל מיטתי יכולתי להבחין שבאדי העדיף להישאר במיטה, הוא כבר התרגל שאני קמה בלילות, בהתחלה הוא היה הולך אחרי, מנסה להבין למה אני ערה בשעה כזו, אבל היום הוא כבר יודע, גם הוא מרגיש שמשהו קשה עובר עליי.

עליתי בעדינות אל המיטה והתכסיתי, בהיתי בתקרה הלבנה, הצחה, הריקה מכל דבר, הייתי שמחה להרגיש כמוה, הייתי שמחה להיות נקייה מכל הרוע שהעולם הזה נותן, לחוסר השלווה ולשקט הנפשי.

סובבתי את גופי מיד שהחלתי לדמיין את דמותו של ריאן על הקיר הלבן, ונתקלתי בתמונה שלי ושל מדיסון מנשף הסיום שהייתה ממוסגרת על שידת הלילה וחיוך קטן עלה על שפתיי.

"לפחות יש לי זיכרונות", מלמלתי לעצמי בייאוש.

תוך מהרה עיני הגדולות והתועות חזרו לשינה עמוקה, שינה ללא חלומות, ללא כאב וללא ציפייה למשהו אמיתי וטוב.