LOVE IN PARIS

ישבתי במטוס, בכיסא צדדי מאחורה.
הכל קרה כל כך מהר. יותר מידי מהר. נראה כאילו רק לפני רגע עוד ישבנו אני ובעלי הטרי בחדר במלון – והנה אני בטיסה חזרה הביתה, לבדי.
התיק שארזתי היה קטן ולא היו בו מספיק דברים, כל כך מיהרתי שארזתי רק מה שעברתי דרכו בדרך אל היציאה מהמלון.
שתי שמלות, כובע, מברשת שיניים ופן. שיהיה.
התחלתי להרהר לעצמי איך כל זה קרה בעצם… –

הכל התחיל שלושה שבועות קודם לכן.
אני סאם ובן זוגי ניק, היינו בהופעה של הלהקה האהובה עלינו – "הוט גיים" ("HOT GAME").
בסופה, סולן הלהקה -אדם ג'י-, הזמין את ניק לעלות על הבמה. הייתי בהלם. כל כך התרגשתי בשבילו. כשניק התקרב אל אדם, חיוך רחב התפרס על פניו. הוא לא הוריד את העיניים ממני לשנייה. אני ממש בטוחה ששמעתי את דפיקות הלב שלו מאיצות.
"הבחור שכאן," פתח אדם, "ביקש ממני דבר מדהים, ולא יכולתי שלא להיענות לכך מיד. לא אגלה לכם עדיין מה הדבר ובינתיים אשיר לכם שיר-" המנגינה החלה להתנגן. זה היה השיר האהוב עליי. "לאב אין פריז" ("LOVE IN PARIS").
ואז קרה המדהים מכל – ניק קרע ברך.
אדם החליש את קולו והעביר את המיקרופון לניק.
"ובכן, חשבתי איך אוכל להפוך את הצעת הנישואין הזו לבלתי נשכחת," הלב שלי דפק במהירות, הייתי על סף צרחה,
"והבנתי שאין דבר יותר בלתי נשכח מאשר הצעת נישואין על במה מול יותר מאלף איש, בהופעה של הלהקה האהובה עלייך עם השיר האהוב עלייך ברקע. סאמי, אני רוצה לקום כל בוקר ולראות אותך לצדי, אני רוצה שזה יהיה רשמי ולנצח, אני רוצה אותך כאן ועכשיו, אני רוצה לאהוב אותך בפריז, ובכל מקום – התינשאי לי?"

"כן", השבתי ורצתי לכיוון הבמה. לא עניין אותי אם דרסתי אנשים בדרך, אם איבדתי נעל, לא עניין אותי כלום. טיפסתי על הבמה ותפסתי בזרועותיו של ניק.
הוא העביר לי את המיקרופון.
"ניק, אני…" אבל לא הצלחתי לדבר. דמעות זלגו על פניי. "אני…" שוב השתנקתי. "אני…" התנשמתי בכבדות. "הו שימות העולם," קרבתי את פניי אל פניו, ליטפתי את ראשו. שנינו הזענו ברמות. קירבנו שפתיים, ונישקתי אותו ברכות. הקהל מחא כפיים. ואז הכל סביב השתתק.
הרגשתי שזה רק אני והוא בעולם. ולא נתתי לרגע להיפסק. חיבקתי אותו בחוזקה ונשקתי על לחיו. "אני אוהבת אותך" לחשתי באזנו.
"גם אני אותך" לחש לי בחזרה.

כעבור שבוע כבר התחתנו. זו הייתה חתונה גדולה ומפוארת.
הכל היה כל כך נכון וחלומי. הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות שפגשה את נסיך חלומותיה. אחרי החתונה, הלכנו לדבר בחדר משפחה. כל האדרנלין של החתונה יצא שם. צרחתי מאושר. "אנחנו בעל ואישה! אנחנו בעל ואישה!!" צעקתי, לא מאמינה.
"בהחלט", אישר ניק וצחק, "זה מדהים!". הוא התיישב על הכורסה הלבנה והזמין אותי לשבת עליו. ליטפתי את שיערו הכהה. זה היה מושלם.
"אז פריז, מה?" שאלתי.
"זה היה מתבקש" השיב.
ירח הדבש שלנו עמד להיות בפריז, כאמור – לאב אין פריז.

ארבעה ימים אחרי זה, ישבנו בסלון בדירה שלו. הטלפון של ניק השמיע צלצול ואני הרמתי אותו לבדוק מה קרה. זו הייתה הודעה מהבוס שלו.
"ביום שני בעוד שבועיים אבקש שתציג לי את התרשימים שלך" נכתב בהודעה.
"איזה תרשימים?" שאלתי את ניק.
"תראי לי" ביקש ניק. הבאתי לו את הטלפון.
"אוי! שכחתי מזה! איך אני אספיק?" נלחץ ניק.
"אל תדאג, אתה תספיק. יש לך עוד שבועיים – וזה בהחלט מספיק זמן" הרגעתי אותו.
"ושבוע ימים מתוך הזמן הזה אני איתך בפריז… אני בחיים לא אצליח…
אולי תסכימי ש… נדחה את ירח הדבש בשבועיים?" שאל ניק בעדינות.
ידעתי כמה העבודה שלו חשובה לו.
"השתגעת? לא דוחים ירח דבש!" נעלבתי. זה היה כאילו שהעדיף תרשימים על פניי.
"זה לא כזה נורא אם נדחה רק בשבועות אחדים…" ניסה ניק. אבל בעיניי זה היה נורא ועוד איך.
"תנסה להספיק לעשות את זה בזמן שאחרי הירח דבש, בשבילי?" התחננתי. השתמשתי בטכניקה המיוחדת שלי, שיכולה לשכנע כל בעל טרי. קול מתוק מלווה בנשיקות לחי רכות ומהירות – עובד כמו קסם.
"בסדר, בשבילך" חייך ניק. חיככנו אפים בחיבה.

כבר בטיסה אל פריז ראיתי שניק מתוח. הוא לא בטוח במאה אחוז שהוא מסוגל להספיק לעשות מה שהבוס שלו ביקש בתוך פחות משבוע.
ניסיתי להרגיע אותו.
"הי, סמוך עליי – הכל יהיה בסדר!" אמרתי.
"כן… אני מקווה…" נאנח ניק.
ליטפתי את ראשו, "עשה שיהיה".
כשיצאנו לשדה תעופה, הוא עדיין נראה היה שקוע.
"עזוב את זה, בוא נהנה" ביקשתי. לא רציתי שככה ייהרס לנו ירח דבש שלם בגלל תרשים מטופש.
הוא חייך אליי חיוך מרחף. אחזתי בידו וצעדנו לכיוון הרחוב הראשי.
"מונית!" קראתי. מונית נעצרה מולנו.
"לאן אתם צריכים להגיע?" שאל הנהג באנגלית. כנראה קלט שאנחנו תיירים.
"Hotel Foronda" השבתי. ניק עדיין לא נראה מפוקס.
נכנסנו למונית.

הגענו לבית המלון, המארחת הביאה לנו מפתח לחדר מספר 6.
"מה קורה איתך?" שאלתי את ניק כשנכנסנו לחדר והחלנו לפרוק ציוד.
הוצאתי תיק טיולים קטן ופן מהמזוודה.
"מה קורה איתי? אני הכי בסדר פה. אני בלחץ אטומי לקראת ההצגה של התרשימים שעוד לא קיימים מול הבוס בעוד שבועיים, ובכל זאת טסתי איתך לירח דבש כי ביקשת" נשמע שניק פרק את כל מה שחשב עליו באותו רגע. יכולתי לחוש במתח שהוא נמצא בו ממרחק. אבל אף אחד לא ידבר אליי ככה.
"כי ביקשתי? אתה לא מתבייש?" נעלבתי.
"אני לא התכוונתי לזה… פשוט שהייתי יכול ליהנות הרבה יותר אם היינו טסים בעוד שבועיים… אני מתוח, לחוץ ועצבני וזה שאנחנו בפריז ולא בארץ ממש לא עוזר לי" הקול שלו נשבר. אבל אני עדיין הייתי כעוסה,
"אני לא מבינה אתה כועס עליי שאנחנו טסנו? או שאתה מאשים אותי בזה שאתה לא נהנה? אתה בחרת להילחץ! כל מה שעשיתי כל היום היה להרגיע אותך ולסבול את הריחוף שלך, לשתוק על זה שבמקום לחשוב עליי בירח דבש אתה חושב על תרשימים דפוקים!" ואז, גם לניק קפץ הפיוז. המריבה הזו נמשכה כמה דקות. אם מישהו היה עומד מחוץ לחדר, הוא היה שומע הרבה צעקות, מילים לא יפות ובכי.
הבכי היה ממני. לא יכולתי לסבול את זה יותר, לקחתי את תיק הטיולים שלי ואת כל מה שבא לי ליד, ויצאתי מהחדר. אבל ניק לא הבין.

רצתי בהמשך הרחוב במהירות טיל. עצרתי את המונית הראשונה שעברה לידי.
"לאן את צר-"
"לשדה התעופה, מהר!" קטעתי את הנהג.
התחלתי לבכות חרישית. כיסיתי את פניי בידיי, כדי שהנהג לא יראה את דמעותיי.
הזמנתי טיסה חזרה הביתה -לניו יורק- לעוד עשר דקות.
הגעתי לשדה התעופה. רצתי במהירות אל הטיסה שלי כדי שלא אאחר.

והנה אני כאן.
אני לא מאמינה שעשיתי את זה, מה אני משוגעת?! קמתי מהכיסא שלי.
"אני מוכרחה לרדת מהמטוס, עכשיו!" צעקתי.
"את לא יכולה…" אמרה לי הדיילת.
"עשיתי טעות איומה, אני חייבת לרדת!" התחננתי. רצתי קדימה אל כיוון מסדרון המטוס שחיבר בין שדה התעופה אל המטוס. המסדרון עמד להתנתק.
"אנא, תנו לי לצאת!" התחננתי.
ואז עשיתי את הבלתי יאומן – וירדתי מהמטוס.
הוצאתי את הטלפון שלי ממצב טיסה. 58 שיחות שלא נענו מניק.
התקשרתי אליו, "אני מצטערת כל כך, אני אוהבת אותך, תסלח לי?" בכיתי.
"בדיוק עמדתי לבקש סליחה בעצמי… נתתי לעבודה שלי להשתלט לנו על החופשה, אני מצטער…" אמר לי ניק. כל כך שמחתי לשמוע את קולו הנעים.
"טוב, זה בהחלט ירח דבש שלעולם לא נשכח" חייכתי.
"LOVE IN PARIS – תמיד בלתי נשכח".