Let me go- פרק 5

3 דברים:
1)הפרק הזה מוקדש לtalush5152 שתמיד מגיבה לי ונותנת לי כוח להמשיך לכתוב.
2) לקוראות המעטות שעוד נשארו לי סליחה שלא המשכתי כבר 3 ימים.. הייתי קצת עסוקה וגם מספר התגובות הוציא לי את החשק לכתוב
3) אני שוקלת להפסיק את הסיפור ולמחוק את המשתמש כי אני לא רואה שאוהבים את הסיפור שלי חוץ מ2 בנות… זה ממש מעציב אותי כי מאז שאני ילדה קטנה אני כותבת סיפורים..
-פרק 5-
נמ אנג׳ל-
״אממ…״ חשבתי. מה אני אגיד להם?
״אין מה לספר.. הכל בסדר.. אני פה כי תמיד חלמתי לגור ולחיות באנגליה״ אמרתי. הצלחתי להמציא את התירוץ המטומטם הזה ברגע האחרון.
״את רוצה שנעשה לך סיור בבית?״ שון אמר. משהו בו גרם לי לשנוא אותו, לא יודעת למה. אה, אני יודעת. החיוך המעצבן שתמיד התייצב כמו נודניק על הפרצוף שלו. כולם תמיד חייכו בבית הזה. מה כל כך משמח אותם? לא עניתי לו. הוא מיד הסתובב בקומה יחד איתי והסביר לי על כל דבר כמעט- מה מסוכן, מה לא, במה אני יכולה להשתמש, מה הכי כדאי, איך בחרו את הצבעים של הקירות ובלה בלה בלה. כנראה הוא נדבק מקנדל, ועדיין החיוך המטומטם היה לו על הפרצוף.
״אז את מבינה?״ הוא שאל אותי אחרי שהסביר לי על הקומקום המיוחד שיש להם, שאם הייתי מקשיבה לו, הייתי יודעת מה מיוחד בו.
״תגיד, זה מנהג אצלכם לחפור?״ שאלתי ברצינות, אבל הוא צחק.
״לא. למה את חושבת?״ הוא שאל. כן, כאילו שהוא לא יודע למה אני חושבת ככה ״אולי כי אתה חושב שגרתי באיזה מערה שאתה מסביר לי על כל ארון וארון שיש פה? לא, אין סיכוי.״ אמרתי והוא עדיין צחק. גילגלתי עיניים.
״אפשר כבר ללכת לחדר ולהוריד את התיק?״ אמרתי ופתאום נזכרתי שהתיק עדיין עלי.
״בטח״ הוא אמר. מיהרתי ללכת.
הגעתי לחדר. פתאום גיליתי שזה חדר משותף לכל הבנות. בטח שון הסביר לי על זה, עוד אחד מהדברים שלא הקשבתי.
״טוב, אז זאת המיטה שלך.״ אמרה שרלוט. ואוו.. המשפט הכי קצר שמישהו אמר לי בשעתיים האחרונות.
״אה, והמקלחת פנויה. את יכולה להתקלח.״ היא אמרה. לקחתי את הדברים שלי ונכנסתי לתוך המקלחת. מקלחת מפוארת כמו כל הבית הזה. זה כבר לא הפתיע אותי. החדר היה ורוד כולו, כך שהבנתי שזאת מקלחת רק של בנות. התקלחתי. שטפתי מעלי את כל היום הזה, מוכנה להתרגל לחיים זמניים בבית הזה. השלמתי עם העובדה שאני חייבת לתקשר איתם, כי אם אני לא הם יסלקו אותי מפה. בדקה שיש לי מספיק כסף כדי להשכיר דירה, אני הולכת, ואז הם יעלמו לי מהחיים לעולם. חברים יש רק באגדות.
יצאתי, וג׳וש הגיע כדי לדבר איתי.
״היי אנג׳ל! אני מקווה שכבר הספקת להתרגל לכאן. זה בית מדהים. אני אוהב פה כן אחד ואחת כאן. גם את בסוף תתרגלי.״
״אני בטוחה, אבל אתה יודע, זה קצת קשה לי להתנתק מהעבר שלי ופתאום לחיות בבית שאני לא מכירה בו אף אחד.״
״אני בטוח שזה קשה, אבל הכל יהיה בסדר. את רוצה שאני אספר לך קצת עלינו?״
״אני אשמח. אולי אני אגלה שאנחנו לא כל כך שונים.״
״טוב. קודם כל, אנחנו קמים ואנחנו הולכים לבית ספר, לתיכון הכי מפורסם בלונדון. כולנו באותה הכיתה, אנחנו נבקש שתהיי איתנו באותה הכיתה. יהיה כיף.״ הוא אמר. הייתי בשוק. איך אני אחסוך כסף אם כל היום אלמד?
״אני לא יכולה ללמוד. אני חייבת לעבוד.״
״אנחנו גם עובדים וגם לומדים. אם לא נלמד לא תהיה לנו עבודה טובה בעתיד. אני יודע, גם לי זה היה קצת קשה לעכל כשבאתי לכאן, אז גרו כאן שון ג׳סי וקנדל והם הכריחו אותי. זה ממש היהלי קשה כי כשעוד הייתי בפולין גרתי לבד וכל היום עבדתי. אבל הסתדרתי. תראי אותי, משכנע אותך ללמוד כשלפני שנה אני הייתי זה שצריכים לשכנע אותו.״ הוא גיחך. אני לא יודעת למה, אבל השתכנעתי. משהו בסיפור שלו מאוד דמה לסיפור שלי, ולמרות שיש הרבה שוני ממה שהוא סיפר לי לבין החיים שלי, עדיין השתכנעתי.
״אחרי הצהרים עד הערב אנחנו הולכים לעבודה ומשם לארוחת ערב בבית. במוצאי שבת אנחנו הולכים לאכול במסעדה.״. הוא אמר
״ במה אתם עובדים?״ שאלתי. אני חייבת עבודה שתיתן לי הבה הכנסה.
״כולנו עובדים בקניון, כל אחד בעבודה שונה. אני ואריק למשל עובדים במסעדת המבורגרים. דניאל עובד בחנות לגלשנים, ושון עובד בחנות בגדים לגברים. ג׳סי וקנדל עובדות בקולנוע, ושר (קיצור לשרלוט) עובדת באותה חנות שבה שון עובד, רק במחלקת נשים. מה שמיוחד שכולנו מתחילים את העבודה באותה שעה, ומסיימים אותה באותו שעה. ככה יש לנו את אותו סדר יום.״
הוא אמר.
חשבתי על העבודה שבה אעבוד. רציתי שיהיה לי מישהו לחלוק איתו את העבודה, שאסמוך עליו. חשבתי על זה קצת והחלטתי שאעבוד עם שר. היא נראית בחורה נחמדה שאפשר לסמוך עליה.
״אני לחושבת שאעבוד עם שר״ אמרתי.
״נהדר. תלכי איתה מחר ותציעי את עצמך. אין סיבה שלא יקבלו אותך.״ הוא אמר בחיוך. חייכתי בחזרה.
״ לא הבנתי למי שייך הבית הזה ולמה הוא החליט לארח כאן כל מיני ילדים שאין להם מספיק כסף להחזיק דירה.״ שאלתי.
״ שון. הדירה הזאת שייכת לו ואחרי כמה זמן שגר כאן לבד הוא הבין שהוא בודד, והחליט לארח כאן ילדים. אבל האמת היא שנקשרנו כאן אחד לשני. לרובנו יש מספיק כסף כדי לקנות דירה שמספיקה לזוג, אבל אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעזוב. נקשרנו. יותר מדי. שלא נדבר על זוגות כאן.״ הוא אמר.
״זוגות?״ שאלתי.
״כן. דניאל ושר זוג כבר מאז שהיא הגיעה לכאן. היא הכי חדשה פה מלבדך. ואיך נשכח, אריק וג׳ס. הילדה הביאה לו את הבטחון בחזרה.״
״ואתה?״ שאלתי.
״אני עדיין בודד, אבל האמת שאני אוהב את קנדל, מהרגע שבאתי לכאן. אבל אנחנו ידידים מאוד מאוד טובים. חבל לקלקל את זה.״ הוא אמר. דווקא הם מאוד מתאימים, לפי מה שהספקתי להכיר אותם.
״את מבינה? אי אפשר לעזוב את זה. זה קשה מדי.״
״אז מה, לעולם לא תעבור מכאן?״
״ אני אעבור מכאן עם קנדל והילדים שלנו.״ הוא אמר וצחק, צחקתי גם אני אבל בתוך תוכי חשבתי- יכול להיות שגם אני אקשר לכולם כאן עד כדי כך שלא אצליח להתחפף מכאן?